תחקיר: מדוע מאבטחים יוצאים עם נשק מהעבודה?
תביעה תקדימית נגד המדינה, שהגישה אישה שנורתה ע"י בן זוגה, חושפת: עשרות אלפי מאבטחים לוקחים את הנשק בסיום המשמרת, בניגוד לחוק
אל מה שקרה לה ביום השבת ההוא בנובמבר 2010 היא מתייחסת בתור "המקרה". בן זוגה, אבי רדאי, אשר עבד באותה עת כמאבטח, לקח אז את אקדחו וירה בה שישה קליעים שחדרו לראשה, לבטנה ולרגליה. באורח נס שרדה. "תמיד הוא היה אלים כלפיי, אבל לא דמיינתי בחיים שהוא יעשה לי משהו כזה. הוא היה נותן כאפות. מקלל. כשהוא היה מגיע הביתה, אחרי העבודה, היה שם את האקדח על השולחן. משחק עם האקדח כאילו זה צעצוע שלו. פחדתי מזה. כל הזמן אמרתי לו שאני לא רוצה את הדבר הזה לידי".
בשנת 2009, הגישה נגדו תלונה שבגינה החרימה המשטרה את כלי הנשק שלו. למרות התיק הפלילי שנפתח לו, שנה לאחר מכן הוא קיבל את הנשק בחזרה וחברת האבטחה אישרה לו לשאת את האקדח בבית, בניגוד גמור להנחיות. חודש לאחר מכן אירע "המקרה". "זה היה ביום שבת. לא היה בינינו שום דבר רע. שתינו קפה, אכלנו עוגה. הילדה שיחקה".
ואז מה קרה?
"הוא פתאום התחיל לקלל אותי. אמרתי לו שאני הולכת להורים שלי, ושאחכה לו בבית בערב כשהוא יחזור מהעבודה. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהוא לקח את האקדח מהשולחן והרים אותו. הייתי במטבח. שמעתי רעש. אחר כך הייתי על הרצפה. הוא ירה בי. הבנתי שהוא ירה בי. פתחתי עיניים. הבת שלי הייתה שם. מרחוק שמעתי את הקול שלה קורא "אמא", ואז לא שמעתי יותר כלום". זלקה משתתקת ואז אומרת: "כששכבתי על הרצפה, אלוהים יצא מהשמיים והציל אותי".
אחרי שירה בה, ירה דרעי בעצמו בחזה והזעיק את המשטרה. בתם התינוקת, אז בת שנתיים, ראתה הכל. דרעי נשפט, ונגזרו עליו תשע שנות מאסר. כעת זלקה מגישה תביעה תקדימית ראשונה מסוגה נגד המדינה ונגד חברת האבטחה על הנזק שנגרם לה, וטוענת כי הם האחראים למה שקרה.
זלקה היא לא האישה היחידה שנורתה באמצעות נשק אבטחה. היא פשוט אחת מהנשים היחידות שנותרו בחיים כדי לספר. המצב הזה מתאפשר בגלל הקלות הרבה שבה כלי נשק מגיעים למרחב הביתי. תחקיר סופשבוע מגלה כי מאבטחים נושאים את כלי הנשק שברשותם לביתם ולא מפקידים אותו בסוף המשמרת, בניגוד גמור להנחיות.
מאבטחים ששוחחנו עמם לא הכירו את ההנחיה. עוד עולה מהתחקיר כי המדינה, המעסיקה הגדולה ביותר של המאבטחים, היא האחראית הישירה לתופעה. מכרזים שהמדינה מוציאה אינם מקפידים על קיום החוק ואינם מציינים בפירוש שעל חברות האבטחה להקפיד על קיומו. כך, למשל, עולה כי במכרז לאבטחת הבחירות האחרונות הקפידה מאוד המדינה לייחד סעיפים על הופעתו של המאבטח ועל עמידה בלוח הזמנים, אך לא דאגה לשאלה היכן יניח המאבטח את נשקו לאחר המשמרת.
במשרד לביטחון פנים מודעים היטב לנושא, אך ההנחיה החדשה המורה להציב כספות בבתי המאבטחים רק תשמר את הבעיה. עוד עולה מהתחקיר כי המשטרה אינה אוספת נתונים על מקרי רצח לפי סוג כלי הנשק, מה שמקשה מאוד לגבש מדיניות בנושא. "החוק כתוב, אבל לאיש לא אכפת ממנו. כל מה שאנחנו שומעות הם תירוצים, ומי שמשלם את המחיר הן הנשים.
"המדינה וחברות האבטחה מתנערות מאחריות ובוחרות בחיסכון כלכלי על פני ביטחון של נשים", אומרת עו"ד סמדר בן נתן, מיוזמות פרויקט "האקדח על שולחן המטבח" שפועלת בשנים האחרונות לצמצם את מספר כלי הנשק במרחב הביתי.
נתוני מחקרים שנעשו בעולם מעלים כי תדירות מקרי הרצח של נשים עולה מאוד בבתים שיש בהם כלי ירייה. המחקרים הראו כי הסיכוי לרצח נשים עולה פי חמישה כשגברים בעלי עבר של אלימות כלפי בנות זוג מחזיקים בכלי ירייה. בכל מקום שהוחמרו בו החקיקה והאכיפה בנושא רישוי הנשק, מספר מקרי הירי בנשים ירד דרמטית.
מדינות רבות מנהלות תיעוד מקרי רצח לפי מגדר, מיקום הרצח וכלי הנשק. באופן מפתיע למדי, תחקיר סופשבוע מגלה כי המשטרה אינה אוספת נתונים כאלה. זה כנראה לא גבוה מספיק בסדר העדיפויות של המשטרה.
זלקה נזכרת בתחושת הפחד התמידי שמילא אותה מעצם נוכחות האקדח בביתה, אפילו כשבן זוגה היה "נחמד וטוב" אליה. ההתחלה, כמו תמיד, הייתה מתוקה. הם נפגשו בתור לבנק. "הייתי אחרת אז. ביישנית, ילדה צנועה. לא הייתי מסתכלת על גברים. לא הכרתי את השפה, הייתי רווקה חדשה בנתניה. הוא התבייש לדבר איתי, אז הוא דיבר עם אחותי וביקש את הטלפון שלי.
"אמרתי לה: למה את מדברת איתו? לא הסכמתי שהיא תיתן לו את המספר, אבל היא נתנה. רק אחר כך למדתי שגם לאשתו הקודמת הוא היה עושה צרות". במהרה השניים הפכו לזוג. זמן קצר לאחר מכן עברו לגור יחד בדירתו בנתניה. "מהר מאוד הבנתי שהוא קנאי. לא הסכים שאקח כדור נגד היריון, לא הרשה לי לצאת מהבית, בגללו לא היו לי חברות".
לאחר כמה חודשים, כאשר נכנסה להיריון, דרש ממנה שתפיל, ושתישא לבדה בהוצאות ההליך. "1,500 שקל שילמתי מהכסף שלי, והוא אפילו לא עזר. הייתי טיפשה. לא היו לי חברות, לא היה לי את מי לשתף. אצלנו בנות הן ביישניות. לא יכולתי לדבר על זה עם ההורים שלי, כי לא היינו נשואים". כשנכנסה להיריון שני, הודיעה לו שהיא שומרת על התינוקת. אחרי הלידה היחס שלו החמיר.
"פחדתי ממנו הרבה יותר אחרי הלידה. כשהייתי מתקשרת הוא לא היה עונה לי. לא הייתי רואה ממנו אפילו 50 שקל בחודש. הוא היה אלים. אני זוכרת שפעם אחת הוא לא התעורר מהשעון המעורר, והאשים אותי שכיביתי לו את השעון. זה היה שקר. הוא נתן לי כזאת כאפה שנפלתי מהמיטה. הילדה בכתה. הוא היה מקלל הרבה. הייתי אומרת לו: תשמע, לא הולך לנו, ניפרד בשלום. לא התחתנו, אנחנו רק חברים. אגדל את הילדה שלי בשקט".
ומה הוא אמר?
"הוא לא הסכים להיפרד. אמר שהוא אוהב אותי, שהוא מצטער, שהוא יהיה בן אדם טוב. וככה הזמן עבר". זלקה מספרת כי פחדה פחד מוות מן האקדח. "הוא היה משחק עם האקדח כאילו זה צעצוע. לא הייתי בצבא, ונורא פחדתי מהאקדח. כל הזמן אמרתי לו שאני לא רוצה את הדבר הזה לידי. זה הציק לי. הוא היה רוקד איתו, אומר לי לצלם אותו. אמרתי לו שאני לא רוצה. שיפסיק. פחדתי שהוא יירה בי. הייתי מעבירה ימים שלמים בבכי".
התלוננת במשטרה?
"ניסיתי להתקשר פעם אחת, והוא לא נתן לי. לקח לי את הטלפון מהיד. פעם אחרת, אחרי שהגעתי הביתה ומצאתי אותו עם אישה אחרת, התפתח ריב אלים והתקשרתי למשטרה. באו שני חוקרים, גבר ואישה, וחקרו אותנו בנפרד. השוטרים לקחו לו את האקדח. הוא מאוד כעס עליי שבגללי לקחו את האקדח. אחרי כמה שבועות הוא הכריח אותי ללכת למשטרה, שאגיד שיחזירו לו את האקדח".
התלונה במשטרה לא מנעה מרדאי לקבל את הרישיון לנשק בחזרה. מכתב התביעה עולה כי חברת האבטחה שבה היה מועסק הגישה בקשה לחידוש הרישיון של רדאי, ולא דיווחה - כמתחייב בחוק - כי בעבר נפתח לו תיק פלילי (שנסגר "מחוסר עניין לציבור", לאחר שזלקה ביקשה למשוך את תלונתה בגלל מצבה הכלכלי הקשה, ל"ש).
סוגיית כלי הנשק במרחב הביתי מורכבת ובעיקר כואבת. אחת הסיבות לגידול במספר כלי הנשק נעוצה בריבוי חברות האבטחה הפרטיות. בעקבות מקרי הרצח בישראל, וגם לאחר הרצח המתוקשר בבית הספר בקונטיקט שבארצות הברית, נשמעה ביקורת רבה על התנאים הנוחים לקבלת רישיון. מבקר המדינה יוסף שפירא הודיע לאחרונה כי יערוך בדיקה מיוחדת של הפיקוח על החזקת כלי נשק בארץ.
המאבטחים החמושים הפכו מזמן לחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי. אולם מה קורה עם כלי הנשק שלהם בתום המשמרת? על פי תיקון שנוסף לחוק ב-2008, רישיונות יינתנו באופן אישי ונשיאת הנשק תהיה מוגבלת לאזור שהמאבטח מועסק בו. בחוברת הנחיות מיוחדת שהוציא המשרד לביטחון פנים בשנה שעברה נכתב כי "הנשק יימסר למאבטח בתחילתה של משמרת ויילקח בסיומה".
במסמך פנימי שהגיע לידי סופשבוע אף מחדדים כי "לשון החוק וההיגיון גורסים מתן כלי ירייה בידי מאבטחים לצורך עיסוקם, ומכאן הדרישה להפקדת כלי הירייה של המאבטחים בתום כל משמרת עבודה. זוהי גם המדיניות הנקוטה באגף לכלי ירייה". בפועל, זה לא קורה.
במדינת ישראל פועלות כיום כ-400 חברות אבטחה שמעסיקות כ-34 אלף מאבטחים חמושים. לשם ההשוואה, במשטרה עובדים 28 אלף שוטרים - פחות ממספר המאבטחים הפרטיים. לקלות הבלתי נסבלת שבה כלי נשק מגיעים למרחב הביתי, ללא הצדקה, יש מחיר. לפני כחודשיים רצח יבגני בגץ במספרה בבאר שבע את אשתו ואת מי שחשד שהיה המאהב שלה. הוא ירה בהם תשעה כדורים, באקדח ששימש אותו בעבודתו כמאבטח.
"תכננתי כבר הרבה זמן לרצוח אותם, אבל לא רציתי לספר על כך בעבודה כדי שלא ייקחו ממני את האקדח", סיפר לחוקרי המשטרה. השניים הצטרפו לרשימה של 28 אנשים שנרצחו בנשק אבטחה בעשור האחרון, ובהם 15 נשים ו-13 גברים. רוב הקורבנות הם מקבוצות מהגרים: התעסוקה בתחום האבטחה מאופיינת כעבודה בשכר מינימום והיא בעלת תחלופה גבוהה מאוד.
החוקרת רלה מזלי, שהחלה את ההתארגנות האזרחית להוצאת כלי נשק מהמרחב הביתי, לצד עורכת הדין סמדר בן נתן, טוענת כי החזקת נשק בבית היא תופעה הפוגעת בנשים באופן מובהק. "במרחב הביתי אנחנו רואים ייצוג יתר לנשים. מי מאוים בנשק קל בתוך הבית? נשים. אבל אלה שנרצחות הן קצה הקרחון: אלפי נשים מוכות חיות באימה מהנשק הזה. מישהו יכול להסביר מה ההצדקה לכך שמאבטח בקניון יישא נשק בתוך הבית שלו? הרבה פעמים אומרים לנו, מה זה 15 נשים בעשר שנים? זה נורא מקומם. כל אישה כזאת הייתה יכולה להיות היום בחיים. זה משפט שמקפיץ לי את הפיוזים. רוב הרציחות האלה לא היו קורות אם לא היה אקדח בבית".
אולי הרצח היה נעשה בכלי נשק אחר?
"מעט מאוד. יש הרבה מחקרים בעולם שמראים שבבית שיש בו כלי ירייה הסיכוי של אישה להירצח הוא הרבה יותר גדול. בכלל, תקיפות בכלי יריה נוטים להיגמר במוות. אקדח בסביבה הופך מריבות לקטלניות. הנגישות של הנשק הופכת כל עימות למסוכן מאוד".
עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, כאשר תחושת הביטחון האישי התערערה, התכווצו כל העסקים מלבד ענף האבטחה שצמח. בשנים 2004-2000 מספר רישיונות הנשק החדשים שהונפקו לחברות אבטחה הגיע לכ-35,000. מספר המאבטחים זינק ליותר מ-100 אלף . סימני השאלה לגבי הנחיצות במאבטחים או על היעילות שבהצבתם לא נלקחו ברצינות. רבים מבעלי העסקים הציבו מאבטח בשביל "התחושה" של הלקוחות.
כבר בשנת 2005 ציינה הוועדה לבחינת מערך הרישוי של כלי הירייה כי "דרישת הלקוחות, ולא הצורך האמיתי, מכתיבה מצב של אבטחה חמושה מעבר לנדרש". על פי מסקנות הוועדה, הדבר הוביל להימצאות כלי ירייה רבים מדי בשוק, ושכירת שומרים חמושים מעבר לצורך האמיתי. ככל שהתחום הלך וצמח כך נעשה קשה יותר לפקח עליו. מומחים רבים העבירו ביקורת קשה ביותר על הקלות שבקבלת נשק, ועל חוסר הרישום ודלות הפיקוח בתחום.
בשנת 2008 תוקן החוק ונקבע כי תוגבל נשיאת הנשק של המאבטחים ויוגבר הפיקוח על הרישום. מעדויות שנמצאות בידינו, ההנחיה היא בגדר המלצה בלבד, ורוב המאבטחים לא מפקידים את כלי הנשק שבידיהם. גורם בכיר בענף האבטחה מסביר כי "יש בארץ יותר מדי כלי נשק מיותרים. אומרים שמאבטחים צריכים נשק בשביל תחושת הביטחון שלהם: זה קשקוש מקושקש. רוב הפורצים לא רוצים להתעסק עם נזקי גוף, כי אז אתה חוטף מאסר ארוך בכלא".
אז למה התחום מתנהל באופן הזה?
"רוב הקב"טים בארץ רוצים להרגיש שיש להם כוח בידיים. לוקחים בחור שהיה פעם בשב"כ, והוא אומר: בכבוד שלי, אני אחזיק שומרים בלי נשק??, זה לא תמיד היה ככה. כשהתחילה האינתיפאדה והפיגועים כולם אמרו שהם רוצים נשק, נשק, נשק. הגענו לממדים מטורפים. לא עשו הבחנה. גם משרדים וגם מפעלים חימשו את המאבטחים. זה היה בשביל התחושה. הייתה תפיסה של חלק מהאנשים במשטרה שטוב שיסתובבו הרבה אנשים עם נשק למקרה שיהיה פיגוע. זה לא היה משהו רשמי, אבל זו הרוח שנישבה: זה בסדר שיש נשק. ועכשיו כמות הנשק היא מופרזת".
הם עוברים הכשרות?
"במוסדות ציבור ובגופי ממשלה, השומרים עוברים הכשרה בקורס ועוברים רענון. ברשתות הגדולות השומרים עוברים קורס של ארבעה ימים. בכל המקומות האחרים השומר עובר הכשרה של תשע שעות ונותנים לו נשק ביד. לעסק אין שום בעיה לקבל מאבטח חמוש. אבל תחשבי, מאבטח בבית ספר, שעושה 23.70 שקל לשעה ומביא משכורת של 3,500 שקל , הוא יחרף את נפשו למען המולדת? זו בדיחה. זה המערך הכי נחות במדינת ישראל. אין מיונים, וגם ככה חסרים עובדים יחסית לביקוש. הענף בעייתי כי מדובר בעבודה זמנית, והתנאים לא תנאים, וזאת לא עבודה שאפשר להתקדם בה. צריך מערך קטן ואיכותי, אבל לא עובדים ככה. עובדים על כמות. מאבטח שעומד בכניסה למסעדה - בשביל מה צריך אותו? אם אני עומד ליד הזכוכית ומתפוצץ אני עושה יותר נזק. למה אני צריך להיכנס למסעדה? המסעדות השאירו את המאבטחים החמושים כי הן עשו על זה רווח. זה אחלה כסף. שניים-שלושה שקלים אקסטרה מכל לקוח".
איך אתם מתמודדים עם ההנחיה להפקיד את הנשק בתום המשמרת?
"אף אחד לא עושה את זה. שומר מסיים ב-12 בלילה משמרת. הוא ייסע למשרד ויבוא לקחת אותו בבוקר? מישהו צריך לקבל את הנשק ממנו ולהחתים אותו: תעירי אנשים בשלוש בלילה בשביל זה? אי אפשר להפקיד את הנשק בחברה וגם לא במשטרה. אגלה לך שבעבר חלק מחברות האבטחה היו לוקחות רק נשק אחד ומעבירות אותו בין השומרים כדי לחסוך כסף. אבל צריך הרי לבדוק את הנשק כשאתה מקבל אותו. הייתה כמות גדולה של פליטות כדור ואקדחים שנעלמו, וזה היה פתח לצרות. אז ירדו מזה.
"חוץ מזה, המאבטחים הם לא האוכלוסייה היחידה שנושאת נשק. גם שוטרים נושאים נשק, ולא כולם ברמה הכי גבוהה. גם היום חיילים עוברים את הטירונות בצבא, ולא מחייבים אותם לעבור רענונים וקורסים במשך השירות. הפתרון הוא לצמצם את כמות הנשק. וזה יכול לקרות רק אם המשטרה תלך על זה עד הסוף".
במשרד לביטחון פנים מכירים היטב את הבעיה. במכתב שהגיע לידי סופשבוע עליו חתום השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ', כתוב בפירוש כי "השימוש באפשרות של אישור נשיאת כלי הירייה מחוץ לשעות המשמרת נעשה בהיקף רחב".
האבסורד הוא שהמדינה עצמה, המעסיקה הגדולה ביותר של חברות האבטחה, אינה דואגת לאכיפת התיקון לחוק. הדבר בא לידי ביטוי במכרזים שהיא מוציאה. למשל, לקראת יום הבוחר פרסמה המדינה מכרז מפורט לאבטחת הקלפיות: בין היתר נדרש ש"המאבטח יגיע מגולח ולבוש במדי החברה, הכוללים חולצה מכופתרת בצבע אחיד, מכנסי בד ווסט ספארי".
במכרז מקפידים גם לציין שעל המאבטח להגיע כמה דקות לפני המשמרת, כדי לעבור חפיפה, ומודגש כי חברת האבטחה תחויב בפיצויים אם מאבטח יגיע באיחור או ברישול, או אם ייתפס ישן בזמן העבודה. אף לא מילה אחת נכתבה על הפיצויים שתצטרך החברה לשלם אם מאבטח ייקח את נשקו אל מחוץ לאזור השמירה, ועל הפקדת הנשק לאחר סיום המשמרת - אין מה לדבר.
זאת לא הדוגמה היחידה, כמובן. למשל, במכרז של משרד הבריאות לאבטחת בתי חולים, שפורסם לא מזמן, הדרישות מהספקים הן מחמירות ביותר: ערבות בנקאית, ניסיון מקצועי, אישור רו"ח, והמכרז אפילו מציין כי לחברת האבטחה יהיה מחסן נשק ובו יותר ממאה אקדחים. עם זאת, אין שום דרישה שהמאבטחים יפקידו את נשקם בסוף המשמרת, או שיהיה מנגנון שישמור על הנשקים.
מדבריהם של מאבטחים ששוחחו עם סופשבוע עולה כי רוב המאבטחים כלל אינם מכירים את ההנחיות. שי (שם בדוי), מאבטח במרפאה באזור ירושלים, סיפר כי "שאלתי כמה פעמים מה לעשות עם הנשק ואמרו לי לקחת אותו הביתה. כמו בצבא. יש בזה משהו מעצבן: אני לא צריך להיות אחראי על הדבר הזה ואני לא צריך להסתובב איתו. אני מעדיף כמה שפחות אחריות, לכן הלכתי להיות מאבטח. לא ידעתי בכלל שיש חוק כזה".
מאבטחים אחרים בבית חולים גדול במרכז הארץ סיפרו כי יש מחסן להפקדת כלי הנשק בבית החולים, אך לא מבקשים מהם להפקיד את הנשק, ובאופן כללי הנושא הוא "לא ביג דיל, ולאף אחד לא אכפת מה אתה עושה עם הנשק".
אורן , שעובד היום בתעשיית הטלוויזיה ועבד בשנים האחרונות כמאבטח טיולי בית ספר, מספר: "חיפשתי עבודה שלא צריך לחשוב בה. משהו שלא צריך להפעיל בו את הראש".
היה קשה להתקבל לעבודה?
"המנהל אמר לי לבוא וקיבל אותי על המקום. לא ביקש לראות תעודת יושר או משהו כזה. אני בטוח שגם אם הייתי מגיע מסומם הוא היה מקבל אותי. בעיקרון היינו אמורים להפקיד את הנשק בארון במשרד שלו, אבל לא הקפדנו על זה. רוב הטיולים היו מסתיימים אחרי שהמשרד בכלל היה סגור, והיה נוהג כזה שאם אתה עובד למחרת או בהמשך השבוע אתה לא הולך לשים אותו במשרד".
אז מה עשית?
"אמרו לי לשים את הנשק מתחת למיטה. כל העסק הוא בדיחה. כדי לפתוח חברת אבטחה מספיק שיהיה לך דופק".
חמש שנים לאחר שנחקק התיקון לחוק, במשרד לביטחון פנים טוענים כי הם פועלים לצמצם את התופעה. יעקב עמית, ראש האגף לרישוי כלי ירייה הממונה על מתן הרישיונות, אומר כי קיימות בעיות לוגיסטיות רבות שצריך לפתור כדי שהנשק יופקד בתום המשמרת, וכי לפי הנחיית המשרד יורשו המאבטחים לחזור לבתיהם עם הנשק אם בבית מותקנת כספת מתאימה. ההנחיה תיכנס לתוקף באחד באפריל: על כל חברה לדאוג כי כספת מתאימה תותקן בבית המאבטח, והמאבטח יתחייב בהצהרה כי יאחסן בה את הנשק.
ההנחיה בעצם לא פותרת את הבעיה - הנשק עדיין יהיה בבית.
"ההנחיה אמורה למנוע מדיירי הבית לקחת את הנשק באופן חופשי. אם מישהו רוצה להפעיל אלימות נגד אשתו הוא לא צריך נשק, הוא יכול לקחת אבן ולעשות מה שהוא רוצה. אין פתרון מוחלט. אני חושב שצריכים להיות שוטרים, ולא מאבטחים. אני מסכים שצריך למנוע מצב שבו מאבטחים לוקחים נשק הביתה בלי פיקוח".
מי אחראי לאכיפת הנהלים?
"כולנו. אנחנו בתור הרגלוטור, החברה שמקבלת את האחריות, המשטרה באופן כללי, לכל אחד יש אחריות. אבל אנחנו לא יכולים להתערב בכל המכרזים. מחשבי הממשלה לא מחוברים ביניהם".
הגורם הבכיר מענף האבטחה ששוחח עמנו הביע אי אמון בפתרון הכספות שמציע המשרד לביטחון פנים. "נוהל הכספות לא מונע ממאבטח לירות באשתו. הוא לכל היותר מקשה על גנבים לגנוב את האקדח. אין בזה היגיון. אי אפשר לשים כספות בכל מקום. אין בכל הדירות מקום מסתור. ומה אם המאבטח מחליף דירה? אין לזה רציונל, אלא אם כן הרציונל הוא שמישהו מחברת הכספות ירוויח כסף.
זה אבסורד. גם ככה הנשק יהיה בבית, ברשות המאבטח, והוא יוכל להוציא את הנשק. ההנחיה רק תקשה על אנשים לקבל עבודה, או שתביא לזיופים ולשקרים. הפתרון הוא לצמצם את תפוצת כלי הנשק בארץ".
קואליציית ארגוני הנשים הביעה אכזבה לנוכח הפתרון המוצע. "מצער שהפתרון פוטר את המשרד לביטחון פנים מאחריות וזורק את הבעיה על המאבטחים, שגם ככה הם ציבור מנוצל", אומרת מזלי. "מישהו ילך אליהם הביתה ויבדוק? זה לא פתרון. המדינה היא המעסיקה העיקרית של התעשייה הזאת, היא הפריטה את השיטור והוציאה אותו מאחריותה לחברות פרטיות, והלובי החזק של חברות האבטחה מונע את היישום של הפחתת מספר כלי הנשק".
פיני שיף, מנכ"ל הארגון הארצי של חברות האבטחה בישראל, מתנגד נחרצות לטענות ארגוני הנשים. "הנשק הוא כלי העבודה של איש האבטחה, אחרת הוא דחליל. מובן שהייתי מעדיף שמאבטחים לא ייקחו נשק הביתה. נשק הוא דבר מסוכן, הנגישות שלו לבני המשפחה היא לא משהו טוב, והעדיפות שלי היא בוודאי שלא ייקחו את הכלי הביתה. בימים האלה אני בוחן עם המשטרה את כל מקומות השירות שאפשר לפעול בהם ללא נשק. אני רוצה צמצום במספר כלי הנשק, אבל זה לא פשוט".
קל היום להשיג נשק באמצעות חברת אבטחה.
"היום הכל מבוקר. האם הביקורת מקיפה ומלאה? לא. בארגון חברות האבטחה בישראל יש רק מאה חברות, ויש עוד 150 חברות עברייניות בלי פיקוח, חברות מקומיות שנפתחות היום ונסגרות מחר. הן מוציאות שם רע לענף".
גם שיף לא מאמין שהנוהל החדש, שקובע שיש להפקיד את הנשק בכספות, יפתור את הבעיה. "זה פתרון מגוחך, אבל אני זורם איתו. לפחות לא תהיה נגישות לנשק למי שהוא לא המאבטח. אבל אם מישהו רוצה להרוג את רעייתו, הוא יפתח את הכספת וייקח את האקדח. זה פתרון מגוחך אבל יש בו חינוך: כשהנשק בבית הוא לא מונח במטבח". שיף גם לא מאמין כי הנוהל ייושם במועדו. "יעברו לפחות 90 יום עד הייבוא של הכספות. ביקשתי דחייה של שלושה חודשים".
בתביעתה של זלקה נגד המדינה ונגד חברת האבטחה "בן ביטחון", נכתב כי נתנו לרדאי אישור לשאת נשק מחוץ לשעות עבודתו, למרות שהדבר אסור לפי החוק ולפי הנהלים. הנתון המקומם ביותר הוא שההיתר לשאת את הנשק לאחר שעות העבודה ניתן למרות הרקע המשפחתי האלים.
חודש לאחר מתן האישור האמור, הוא ירה באשתו. "לפני שזה קרה הייתי רואה חדשות, ושומעת על בעלים שרוצחים את הנשים שלהם. אמרתי לעצמי: אולי הוא יעשה לי ככה? אבל לא יכולתי להאמין שהוא יעשה דבר כזה". זלקה מורידה את כיסוי הראש, ומראה את הצלקת במקום שבו נכנס הכדור לראש. הצלקות מציגות את הטראומה שהגוף עבר.
הבת שלך שואלת עליו?
"היא הייתה שם. היא זוכרת הכל. היא אומרת לי, "אמא, את זוכרת איך נפלת ככה? איך אבא עשה לך ככה? איזו חוצפה, מה שאבא עשה". אני אומרת לה: "את לא צריכה לזכור. תשכחי מזה. למה את צריכה לזכור את זה?". את כל הכסף שהיה לי נתתי לפסיכולוגית בשביל הילדה. את עצמי לא שיקמתי. היא עדיין זוכרת. אני לא יודעת מה לעשות כדי שהיא תשכח".
כעת היא מנסה לאחות את השברים. היא מסתמכת בקושי על קצבת נכות, שמסתכמת באלפיים שקלים בלבד. היא לא יכולה לעבוד בשל מצבה הבריאותי. עם זאת, היא שמחה בביתה החדש. מנסה, איכשהו, להיות אופטימית בשביל הילדה.
"אני לא רוצה איתו שום קשר. אני רוצה לשקם את עצמי. אני מאשימה את החברה שהוא עבד בה וגם את המשטרה, שהחזירו לו את האקדח. אני בטוחה שאם הם לא היו מחזירים לו את הנשק זה לא היה קורה לי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם