תורתה אמנותה: ראיון עם ד"ר רות קלדרון
אחרי שהסעירה את הכנסת עם נאום בכורה תלמודי שזכה למאות אלפי צפיות ביוטיוב, מנסה חברת הכנסת הטרייה להתרגל למושבי המליאה
מה את יודעת לעשות?
"ללמד. כשאני מלמדת אני נרגעת. אני מרגישה על קרקע בטוחה. הכנתי קטע לימוד, ולמחרת הייתה לי מיגרנה נוראה. לא יכולתי לנשום. כל כך התרגשתי. ישבתי ליד חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, וכל הזמן אמרתי לה, אין לי אוויר, אין לי אוויר. בשעה 11 ראיתי שאני ממש בחרדה, אז הלכתי לעשות את הדבר הרציני הראשון - ציפורניים. כשגם זה לא עזר, ישבתי וכתבתי. בדרך כלל אני טובה יותר בדיבור בעל פה. אני לא אוהבת לכתוב ואז לעשות למילים החייאה. דיבור בעל פה הוא דיבור חי. אבל ברגע שכתבתי הצלחתי סוף-סוף לנשום.
"במקום נאום הכנתי סיפור מן התלמוד. התלמוד הוא כמו סיפורי זן. בהתחלה נדמה שהרע הוא רע, הטוב הוא טוב והצדיקים מנצחים, אבל פתאום מתברר שזה הפוך לגמרי והיוצרים האנונימיים המדהימים שכתבו את סיפורי התלמוד מבצעים בהם תעלול ספרותי. ברגע שבחרתי סיפור הפסקתי לפחד והתחלתי ליהנות".
הסיפור של קלדרון היה על האמורא רב רחומי, שנהג לחזור לביתו מבית מדרשו של רבא במחוזא פעם אחת בשנה, בערב יום הכיפורים. בשנה אחת האריך בלימודו ולא שב. אשתו המתינה לבואו עד כלות, וכשהבינה שלא יגיע, נעצבה והורידה דמעה. באותו זמן ישב רב רחומי בקומה העליונה של בית המדרש. קרס הגג וקבר אותו תחתיו.
"זהו אחד הסיפורים האהובים עליי", מודה קלדרון. "יש בו מורכבות של שני צדדים צודקים, והבנה שאדם הוא לא יחידה אחת אלא חלק מצוות. האומן המדהים שעיצב את המיניאטורה המושלמת הזו רצה להגיד שאם לומדי התורה שוכחים את הצד השני, אין להם אחיזה. רציתי להגיד את זה על שני הצדדים, חרדים וחילונים. אף אחד מהם לא יכול בלי האחר".
על הפודיום בנאום הבכורה זה נשמע אפילו טוב יותר. "המעמד היה חגיגי כל כך, מעורר השראה", מתרגשת קלדרון. "כאילו עמדתי בבית הכנסת ליד ארון הקודש. ממש הרגשתי מאחורי הגב שלי את ספרי התורה. יש משהו ממלכתי מאוד בנאום בכורה בכנסת, למרות שהתרבות הישראלית בארץ הזו שונאת פאתוס. התרבות שלנו היא פלמ"חניקית, דלות החומר, יוסף חיים ברנר, מדי ב'. הטעם הוא דל-כולסטרול, אבל לפעמים צריך פאתוס. יש רגעים שחייבים פאתוס. כשהנשיא מגיע לכנסת, כשיושב ראש הכנסת מדבר, כשעומדים לשירת ההמנון. כשנקראים לנאום הבכורה".
אבל סיפור, ועוד בארמית?
"אנשים אוהבים שמספרים להם סיפור. לא ידעתי שיעשו כזה עניין מהארמית, אבל כשסיפרתי את רב רחומי הרגשתי שיוצאים לרגע להפוגה מהפוליטיקה, ומכניסים לכנסת רגע של לימוד. בהתחלה ראיתי שיש אנשים שנבוכים בשבילי. דווקא החברים הטובים שלי, או אנשים שאוהבים תורה, דאגו לי ותהו איך זה יתקבל ומה יקרה הלאה. אלעזר שטרן אמר לי אחר כך שכשהתחלתי לספר את הסיפור בארמית הוא חשב לעצמו, רגע, מה היא עושה, היא הגזימה לגמרי. אבל למזלי לא ראיתי או שמעתי אותו".
"התורה היא המתנה שקיבלנו כולנו. אי אפשר לצעוד אל העתיד בלי לדעת מאין באנו, מי אנחנו, לדעת באופן אינטימי לפרטי פרטים, לדעת את הנשגב וגם את המקומם והנלעג. התורה אינה קניינו של זרם זה או אחר, היא המתנה שקיבלנו כולנו, ולכולנו ניתנה הזדמנות להתבונן בה כשאנחנו בוראים את מציאות חיינו"
(מתוך נאום הבכורה של רות קלדרון בכנסת).
אחר כך היא ראתה ושמעה הכל. כאילו הוטלה פצצה במשכן: החרדים התנפלו עליה והחילונים יצאו מגדרם. עוד באותו ערב הועלה הנאום של קלדרון ליוטיוב, ועד עכשיו זכה לכמעט 200 אלף צפיות. מישהו תרגם אותו לאנגלית והפיץ אותו בפייסבוק. למחרת האתר שלה קרס.
באתר החרדי המקוון "בחדרי חרדים" טענו שהיא מסוכנת ליהדות. ב"כיכר השבת", אתר חרדי אחר, הזהירו נגדה תחת הכותרת "אוכלי נבלות לומדים תורה". בראיון משותף בגלי צה"ל הטיחו בה שהיא הסכנה האמיתית ליהדות החרדית, כי איך ייתכן שחילונים מגלים עניין בתורה.
"אני לומדת בסיפורים ומלמדת בסיפורים, ואני חושבת שסיפורים נוגעים בבני אדם במקום אינטימי מאוד ומסיעים להם להשתנות יותר ממה שהם יודעים ומוכנים להודות," אומרת קלדרון בקצרה. "סיפור חשוב אפילו יותר מצדקה. גם אם הוא נכתב במאה החמישית הוא בעל עוצמה, כלי תרבותי שמסוגל לחולל תנועה נפשית פנימית".
חוללת תנועה נפשית פנימית בקרב חברי הכנסת?
"קיבלתי הודעות מאנשים ששמעו את הנאום ודמעו. והרי לא אמרתי שום דבר עצוב. אף אחד לא בכה בגלל הגברת של רב רחומי. כן, כן, הייתה שם איזו תנועה נפשית".
כתבו עליך שלמדת גמרא יותר מחברי הכנסת של ש"ס, אולי חוץ מנסים זאב, אבל בוודאי יותר מאלי ישי.
"אלי ישי דיבר במליאה בשפה חריפה מאוד. יש תרבות אלימה שאני לא חושבת שהיא הכרחית. לא אהבתי את זה. הוא הגיע כשר בממשלה, נשאל שאלות, השיב עליהן בגסות והעליב חברי כנסת. לא הייתה הרגשה שהוא שליח ציבור, שבא בתום לב. לא הייתה תחושה של 'אני באמת מבין את הכוח שניתן בידי, ולכן אני חושב על כולם, לא רק על החבר'ה שלי'.
"רב אחד כעס עליי מאוד כי העזתי להעביר ביקורת על חכמי התלמוד. הרי מבחינתו רב רחומי צודק. כשמלמדים את הסיפור הזה בישי- בות טוענים לרוב שהאישה אשמה. כל כך הרבה תלמידי חכמים מחמיצים את העומק הספרותי של הסיפור התלמודי. מבחינתם אין פואנטה והחכמים תמיד צודקים.
"אבל מלבדו היו הרבה תגובות מחבקות מהעולם החרדי. הרב ישראל מאיר לאו פרסם מאמר בשבח הנאום בכנסת, וקיבלתי מסר שכולו ברכה ואהדה מהרב של חב"ד בציריך, מפרופ' דוד רוזנטל, מהרב יואל בן נון ומהרב מנחם פרומן. הרב דוד גרוסמן ממגדל העמק כתב לי שכשהוא שמע את הנאום הוא בכה.
"אז היו גם עמדות חרדיות סימפטיות, כולל יצחק וקנין מש"ס, שניהל את המליאה מהדוכן בזמן שנאמתי, ולא בא להילחם. להפך, הוא הציע לי עוד פרשנות לשם 'רחומי'. וזה היה נעים. לא תוקפני ולא אישי. אסור להפריע בקריאות ביניים בנאום בכורה, ולכן היו חברי כנסת שחשבו שהוא מנסה להקטין אותי או לבקר את דבריי. אבל אני ממש הרגשתי את האנרגיה החיובית שלו. כאילו למדנו תורה יחד על הדוכן. קורה לפעמים שאני פוגשת על דף התלמוד מישהו שעולמו רחוק מעולמי, אבל בשטף התלמוד אנחנו לגמרי עמיתים. כמו מהנדס מים מסין שפוגש מהנדס מים משוודיה, ומעניין אותו, פשוט מעניין אותו, איך פותרים בעיה מקצועית".
כך הרגשת במהלך הנאום?
"חשבתי כמה הייתי נותנת כדי שההורים שלי יראו אותי נואמת בכנסת. כשקורים דברים כאלה, אני בעיקר מקווה שהם מעודכנים. אמי נפטרה מסרטן קשה כשהייתי בת .21 רק היום, כשיש לי ילדה בגיל הזה, אני מבינה כמה ילדים בכל גיל זקוקים לנמל בית. אבי נפטר לפני 13 שנה. שניהם חסרים לי מאוד. כשהגשתי בטלוויזיה את התוכנית 'החדר,' פחדתי לדבר אל המצלמה. אבי זיכרונו לברכה אמר לי אז, דברי אליי, תחשבי שאני יושב בתוך המצלמה. אמרתי על הכיפאק, ודיברתי אליו. כשהוא נפטר שאלתי את אחי, מה אעשה עכשיו? ואחי אמר, יש לוויין לשמים. תמשיכי לדבר לאבא. כך בדיוק הרגשתי בנאום בכנסת".
"אני שואפת להביא למצב שלימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל, בחינת תורה מונחת בקרן זווית, וכל מי שרוצה ליטול - יבוא וייטול. שכל אזרחי ישראל הצעירים יקחו חלק בנטל, גם בלימוד התורה וגם בשירות הצבאי והאזרחי. וביחד ייבנה הבית ולא תיחלש הדעת"
קלדרון נרשמה כפרובוקטורית החיובית הראשונה של המשכן החדש. היא לא מרב מיכאלי ובוודאי שלא אנסטסיה מיכאלי, ובכל זאת בשבוע הראשון לקיומה של המליאה היא זו שעשתה הכי הרבה רעש, וזכתה בעל כורחה למלוא תשומת הלב. "החרדים יצאו נגדי בכל כלי התקשורת, אבל אני מבינה מאוד את החרדה שלהם," היא אומרת במבוכה.
"הם מרגישים שחמסו מהם את ייסורי התורה. כל הזמן הם למדו וסבלו מעוני ואנחנו עשינו חיים, והנה עכשיו אנחנו הולכים לקחת להם גם את הדבר היחיד שהיה נחלתם הבלעדית. אני גם מבינה את האיום. הרי איך ייתכן שאדם יכול ללמוד תורה באופן עמוק ורציני ולא להיות שומר מצוות, ללמוד תורה וגם לעבוד ולהתגייס. זה עלול לסכן מאוד את השיטה שלפיה מאות אלפי אנשים לומדים תורה בבורות גדולה, בלי שום כישורי חיים ובתלות מוחלטת בתקציבי הישיבות.
"זה קצת כמו שעשו פעם בקיבוצים, כשהוציאו אנשים בלי בגרות אל החיים, והם נאלצו להישאר בקיבוץ כדי להתקיים. הרוח של אנשים כמונו, שעובדים ותורמים ולומדים, מסכנת את ההסתגרות של הקהילה החרדית ששולטת בפרט, את הכוח האלקטורלי שלה. הפחד הגדול הוא שיבואו קולות של לומדי תורה מבחוץ, והם יאבדו את הייחוד שלהם".
וזה נכון?
"אני מזדהה עם הפחד. אני חושבת שזה יהיה אסון אם העולם החרדי ייעלם. אני אוהבת אותו. הוא נותן את הטעם של העולם הישן, עולם הסבים והסבתות האירופים, שנכחד. חס וחלילה שעולם התורה החרדי ייכחד גם הוא. עם זאת, אנשים שמשתייכים לעולם התורה צריכים להישאר שם מבחירה. יהיו מספיק אברכים שיישארו בישיבות מאהבה. צריך להפסיק את הכפייה בעולם החרדי, ולתת לאנשים כלים והשכלה כדי שיוכלו לבחור אם להמשיך ללמוד ולשלם את המחיר, או לצאת לעבוד ולקיים תורה עם דרך ארץ. היום 45 אחוזים מהמדינה משלמים את המסים בשביל כולם. זה כבד מאוד.
"אני נוסעת לפעמים לקהילה היהודית באיסטנבול, ללמוד שם תורה. פגשתי שם רב של חב"ד שסיפר שכל נער בחסידות שמגיע לגיל 16 מתייצב במרכז שמציע שליחות של התנדבות בארץ ובעולם, וכל צעיר מחליט לאן הוא יוצא. אני חולמת שכל צעיר בישראל - גם דרוזי, נוצרי, ערבי או חרדי - יבחר בגיל 18 לאן הוא יוצא לשנתיים של התנדבות. לא רק בצבא. אפשר בגן ילדים ובפארק לאומי ובחברה קדישא. המדינה תקבל הרבה כוח מאנשים צעירים, וגם הם עצמם יכירו זה את זה בעשייה, ויראו שהעבודה לא מפחידה".
"מה אנחנו יכולים ללמוד מרב רחומי ואשתו? ראשית אני לומדת שמי ששוכח שהוא יושב על כתפי האחר - ייפול, אני לומדת שצדיקות היא לא דבקות בתורה על חשבון רגישות לאדם, אני לומדת שבמחלוקת יש לא פעם שני צדדים צודקים"
עוד לא שככו הדי הנאום, וכבר ניצבה קלדרון במרכזה של שערורייה חדשה, כשאנשי ש"ס האשימו אותה בחדשות ערוץ 2 בניסיון להשמיט את המילה "יהודי" מההמנון הלאומי. בכנסת אמרה קלדרון לאלי ישי: "אתה עשית לי גם הלבנת פנים וגם לשון הרע, כי לא כתבתי בשום מקום שאני מציעה להשמיט את המילה 'יהודי'". ישי נבוך והשיב לה: "לא אמרת? אז אני מתנצל". קלדרון השיבה לו: "תתנצל במקום שבו העלבת אותי, בפייסבוק".
מה בעצם קרה?
"הייתי בהשבעה בכנסת, וכשקמנו לשירת התקווה נורא-נורא התרגשתי. ואז שמתי לב שכל חברי הכנסת הערבים יצאו מהאולם, ורק אחד נשאר. זה מאד חרה לי. חשבתי שאי אפשר להתעלם ממצוקתם. למחרת בבוקר כתבתי בפייסבוק שהיה לי צר מאוד לראות שחברי הכנסת יוצאים מהמליאה, ושאלתי אם כבר עלו הצעות בעבר לפתרון שיכיל את כל אזרחי ישראל. אנשים התחילו להגיב ולהציע הצעות. אמרו להוסיף עוד המנון, "שחקי שחקי" של טשרניחובסקי, או לשנות את המילים, ובתוך שלוש שעות שמעתי ברדיו שאני מציעה לוותר על המילה "יהודי" בשירת התקווה. כנראה העוזר הפוליטי של אלי ישי ראה רק חצי ממה שנכתב, ועשה מזה רעש פוליטי".
ולגופו של עניין?
"יש לנו בעיה אמיתית עם שירת התקווה. אנחנו הריבון, והריבון צריך להיות נדיב ולשים לב גם לקבוצות אחרות, שאין להן ביטוי בהמנון. אם מישהו היה אומר לאבא שלי בבולגריה לעמוד ולשיר "נפש נוצרי הומיה", הוא לא היה שר. אני מכבדת את הסתייגותם. תביאו עוד שיר שהם יוכלו לעמוד עמו בגאווה ולהרגיש באמת חלק מהעם בישראל. הרי לא מדובר באנטי-ציונים, אלא בחברי כנסת ערבים שקיבלו על עצמם להיות שליחי ציבור בכנסת ישראל. הם רוצים לשתף פעולה, אבל אנחנו כל הזמן מדירים אותם.
"גם אם אנשים כועסים כשמעלים את הנושא, הבעיה נשארת בעיה. חוזים בכוכבים הודיעו לרבי עקיבא שבתו תמות ביום כלולותיה, אבל בתו ראתה עני ובשמלת הכלה שלה רדפה אחריו להאכילו. בלילה תקעה את סיכת היהלומים שלה בקיר, ולמחרת מצאו שם נחש מת. אני אומרת, אם ביום ההשבעה שלך בכנסת לא תראה את מי שעומד מולך לא בנוח, אז יש לך בעיה".
"העברי החדש, שבראו מחנכי דור הקמת המדינה, הגשים את חלומם ונעשה לוחם אמיץ, מעשי ושזוף. אבל עבורי היה בו ובי חלל ריק. לא ידעתי כיצד למלא את החלל, אבל משנפגשתי לראשונה בתלמוד והתאהבתי בו כליל - בשפתו, בהומור שלו, בעמקות המחשבה, בשיטות הדיון, במעשיות, באנושיות ובבגרות העולים מן השורות - הרגשתי שמצאתי את שאהבה נפשי. את מה שחסר לי".
העבודה של קלדרון לפני הכנסת כללה את הקמת "אלול", בית המדרש לחילונים בירושלים, ואת "עלמא", בית לתרבות עברית בתל אביב, שנועדו לטפח קהילות השוקדות על לימוד ופרשנות מעמיקים. קבוצות הלמידה ב"עלמא" מציעות התנסות בטקסטים יהודיים וישראליים כמקור השראה למי שעבודתם משפיעה על המרחב הציבורי. קלדרון נאלצה לעזוב כל זאת מיד עם כניסתה לחיים הפוליטיים. "אני מרגישה שאני עובדת אצל אותו בוס, אבל בפרויקטים אחרים," היא אומרת בהשלמה.
לפוליטיקה הגיעה מתוך היכרות רבת-שנים עם טומי ויאיר לפיד. "היו לי ויכוחים עם טומי כשעוד היה חילוני אורתודוקס ואני חילונית מסורתית. חיבבתי אותו. לפני שמונה שנים יאיר אמר לי, יאללה, הולכים לפוליטיקה. אמרתי לו, אני מעריכה מאוד את הכוונה וחשוב שאנשים טובים יגיעו לכנסת, אבל אני לא בנויה לזה. אין לי חשק. חשבתי שהוא יניח לי, אבל יאיר פרסם טור עם ממשלת החלומות שהיה רוצה לראות במדינת ישראל וצירף אותי אליה כשרת התרבות.
"הייתי מבסוטה, אבל רק על הנייר. בשנה שעברה הוא התחיל לעבוד. גם המחאה החברתית פרצה וריגשה אותי. בתקופה ההיא הלכתי לישיבה של חבורת 'התחדשות יהודית,' והם דיברו על פוליטיקה והסבירו איך דברים יכולים להשתנות בחקיקה, ואיך לפעמים חוק יכול ליפול בפער של שלושה קולות. ישבתי שם ופשוט הבנתי שחובתי להצטרף. אז נכנסתי למקום ה-13 ברשימת יש עתיד, ובניתי על זה שאתמוך בעיקר מבחוץ. לא היה לי דחוף להיות בפנים.
"ביום הבחירות הייתי בירושלים, ואחר כך בבית שמש. בית שמש מאיימת מאוד, ש"סניקית מאוד, אבל דוב ליפמן הסתובב שם, עדין ונחמד ולבוש יפה ומנומס, בין כל האריות. חזרתי הביתה בערב. אמרו לנו להגיע לבית סוקולוב לראות את התוצאות ביחד, וחשבתי שזה כמו אירוויזיון, שאפשר לוותר. אז הלכתי לישון. ופתאום הטלפון שלי התחיל לצלצל בפראות. הייתה איזו נוי נחמדה שניהלה אותי במטה. הייתה לי תמיד יראת כבוד כלפיה. כשהיא אמרה שבע, התייצבתי בשבע. ופתאום היא שואלת איפה אני. אמרתי: במיטה. אמרה לי: קומי מיד, תתלבשי וטוסי לפה. אמרתי לחבר שלי שאני לוקחת מונית, ושיתארגן ויבוא אחרי.
"הגעתי לבית סוקולוב מתוך שינה, ולא הייתי מוכנה לכל המהומה. היו שם מאות עיתונאים, צוותי טלוויזיה, ועדיין לא הבנתי מה בדיוק קורה. כולם ידעו שעומד לקרות משהו, ורק אני לא ידעתי כלום. עדיין חשבתי על עשרה, אולי 11 מנדטים. ופתאום הכריזו את תוצאות המדגם. הייתי היחידה באולם שבאמת נדהמה כשאמרו את התוצאות. כשהתחילו לרקוד, הלכתי הצדה וניסיתי לעכל".
מה את אומרת על ברית לפיד-בנט?
"הברית הזו חשובה פחות בצד המדיני שלה, ויותר בצד הזהות. בנט עשוי להיות מי שיוביל בפעם הראשונה את הימין להעדיף ציונים ישראלים על פני חרדים. עד היום התחילו תקוות כאלה, גם ברבני צהר וגם בבית המדרש 'אלול', אבל בסוף היום, ברגע האמת, הציונות הדתית בחרה בצד החרדי. היא לא הצליחה לצאת מזה. בגלל החיבור בין לפיד לבנט אני רואה סיכוי ראשון לברית גורל וברית ייעוד של ציונות דתית עם חילוניות יהודית. של ישראליות חדשה".
איך צמחה הברית הזו?
"אלו תהליכים עמוקים הרבה יותר מאשר מה שקיים בין שני המנהיגים, למרות שאני מעריכה מאוד את העובדה שלשניהם יש אומץ להעלות את ההתעוררות החדשה לפני השטח. הניסיון האמיץ לייצר לראשונה ברית דתית-חילונית היא הוכחה לכך שלציונות הדתית יש כנראה בשלות, סוף-סוף, להפוך לשחקנית ראשית בכל המרחב הציבורי הישראלי, ולא רק בתקשורת ובצבא אלא גם בפוליטיקה.
"אני לא מזדהה עם העמדות המדיניות של בנט. הוא הרבה יותר ימין ממני. אני לא בטוחה שהוא חי בשלווה עם פתרון שתי המדינות לשני העמים, אבל לפחות הכל מונח ביושר על השולחן. אף אחד לא מרמה אף אחד".
האיחוד יחזיק מעמד?
"זה תלוי מאוד בבנט. לפיד הושיט לו יד אמיתית, וגם עמד בניסיון ולא נכנס לממשלה בלעדיו. אני לא מקנאה בבנט. הוא נמצא במתח עמוק בין שתי אמיתות. בכלל לא פשוט להגיד, קדימה, בחר בנו. אני מעריכה מאוד את ההתלבטות ואת העמידה במתח הזה. הרי התרגלנו לאוטומט שבו החרדים הולכים עם נתניהו נגד החילונים, ופתאום יש חיבור במקום אחר. המשמעות היא שלבית היהודי יש נאמנות עצומה למדינה. זה לא מובן מאליו".
"יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו ואמהותינו, שאצא מהבית הזה כפי שנכנסתי אליו, שלמה עם עצמי ועם הבריות. מי ייתן ומעשיי יהיו לטובת כל תושבי מדינת ישראל, ושאפעל לתקן את החברה אשר שלחה אותי למעון זה, ולהשכין שלום צודק בינינו ועם שכנינו. מי ייתן ותמיד אזכור שאני שליחת ציבור, ושעליי להקפיד על ניקיון כפיים ולב. מי ייתן ואצליח בכל מעשי ידיי".
בשיחת הטלפון הראשונה שקיימתי עמה אמרה קלדרון שהיא עדיין מעכלת, ומיד התעשתה והוסיפה שזהו זה, מתחילים לעבוד. היה באמירה הזו משהו מרענן מאוד. אין דרך להסביר את הנימה מאחורי המילים הפשוטות, חוץ מלהעיד שה"לעבוד" של קלדרון נשמע כמו עבודה.
"אני לא מהשורה הראשונה של המפלגה," אומרת מספר 13 ביש עתיד. "מתאים לי ככה. הרגשתי שהראשונים נלחמים ופורצים דרך בשבילנו. הם הרי עבדו הכי קשה בקמפיין. אהבתי את המקום שלי מאחור. ופתאום כל הרעש הזה. אז נכון, אסור לבקש שהגשם ייפסק. אני נרגשת ושמחה ואסירת תודה אבל גם מופתעת, ואני מקווה שכשהרעש ייגמר אוכל לעבוד בשקט".
איך ההרגשה להפוך פתאום, באמצע החיים, לחברת כנסת?
"מישהו פעם אמר לי שאני בן אדם פחדן שחי חיים אמיצים", מחייכת קלדרון. "דברים חדשים מלהיבים אותי. אני כבר ילדה גדולה, ואפילו הילדים שלי גדולים. אני מכירה את הבית ויודעת בדרך כלל מה צופה היום. הבגדים מהקיץ שעבר יהיו רלוונטיים גם לקיץ הזה".
ואיך מתחדשים?
"אז הנה, קיבלתי פס להתחדשות. הכל חדש. השפה, העולם, המשימות, האנשים. זה כמו להגיע לכיתה חדשה. אפילו הבגדים חדשים. כבר אי אפשר ללבוש ג'ינס. אני רק מקווה שאשאר אני. שלא יגדל קרום על הלב שלי, שיפריד ביני ובין העבודה שלי".
ובכנסת?
"המפגש הראשון שלי עם עוצמת הכנסת היה בפרשת האסיר האוסטרלי. חברי הכנסת עמדו מול השרים ונציגי הצבא והשב"כ, ומתוקף החסינות שאלו שאלות. הדהים אותי שמותר לבקר ומותר לשאול והרשות המבצעת חייבת להשיב. זה היה מוסרי מאוד בעיניי.
"הרבה חברי כנסת, בייחוד הוותיקים שבהם, נעדרים מישיבות המליאה בכנסת. יאיר הורה לכל חברי המפלגה לשבת בישיבות המליאה מתחילתן ועד סופן. הוא אמר, מה זאת אומרת לא לשבת במליאה? משלמים לנו כדי לשבת שם ולפעול. זאת העבודה שלנו. אז אנחנו יושבים ומולנו ספסלים ריקים. מגיעים שניים או שלושה מהמפלגות הגדולות. יש משהו במוסר העבודה שלנו שאני אוהבת מאוד. זה משפיע. השומרים התחילו להגיד לנו, וואו, יש עתיד כל הזמן בכנסת. יש לוח שבו כל מי שנוכח במליאה - הפרצוף שלו מואר, ומי שחסר - הפרצוף שלו חשוך. בעשר וחצי בלילה את רואה אילו סיעות חשוכות ואילו סיעות מוארות. זו תחושה מרוממת".
והתנאים?
"אני כל הזמן מפחדת להתרגל. זה כל כך נוח. את רגילה לפלס כל דבר לבד: לסדר את האוטו, ללכת למוסך, לעמוד בסלקום ארבע שעות בתור עד שאת מוכנה לחתום בסוף על כל מסמך, העיקר לברוח. ובכנסת מסדרים הכל בשבילך ויש תמיכה. נחמדים אלייך. מקצועיים מאוד. הכל מתקתק. ממש משחררים את הידיים לעבודה. אני אומרת לעצמי כל הזמן לא לשכוח שזה בהשאלה. שאוכל אחר כך לצאת לעולם מחדש".
איך ההרגשה לחוקק חוק שמשפיע ומחייב שמונה מיליון איש, ובהם גם את בני משפחתך והשכנים שלך?
"לחוקק חוק זה דבר עצום. איזה דבר גדול מזה יכול אדם לעשות? אולי לכן אנחנו משתדלים לא לחוקק הרבה, להשתמש בזכות הגדולה הזו במתינות ובתבונה. התלמוד קצת הכין אותי ליראת הכבוד, להיעדר הציניות. אני לוקחת ברצינות רבה את הרעיון הפוליטי, שנבחרי ציבור משרתים את הציבור. בשנים האחרונות מפלגות השלטון והמפלגות החרדיות התייחסו בציניות לתפקיד שלהן. הייתה להן מערכת יחסים שימושית, שעשתה נזק ליהדות ולציבור. כשמישהו עומד במליאה כחבר כנסת ומייצג רק את הציבור שלו, זה חילול השם. זה חטא. אסור לך לקחת משאבים של מדינה שלמה ולהביא אותם רק לציבור שלך. העובדה שמפלגות השלטון אפשרו את המצב הזה כל כך הרבה שנים השחיתה את דימוי הכנסת בעיני הציבור".
"הספר הזה שבידיי שינה את חיי, והוא במידה רבה הסיבה לכך שהגעתי ליום הזה, וזכיתי לנאום בכנסת ישראל כחברת כנסת חדשה. העותק שבידי היה שייך לדוד גלעדי, סופר, עיתונאי, איש תרבות ועורך, סבו של יושב ראש הסיעה שלנו, שהוזכר כאן גם אתמול. וזכות גדולה הייתה לי לקבל אותו מבתו, הסופרת שולמית לפיד"
פוליטיקה, אומרת קלדרון, היא מקצוע שצריך ללמוד. אפילו השומרים בכנסת לומדים. לא מכבר הם קיבלו שלט עם תמונות חברי הכנסת החדשים ושמותיהם. "כשאנחנו מגיעים לכניסה, הם מציצים בו ובנו כדי לתת לנו להיכנס", צוחקת קלדרון. "גם אני לקחתי שלט כזה ושמתי על המקרר. אני לא מכירה את כולם. יש כל כך הרבה חדשים".
ויש ותיקים. למשל, ראש הממשלה נתניהו.
"נתניהו היה פעם אורח שלי בתוכנית הטלוויזיה 'החדר'. ביחד עם ירון לונדון למדנו את עקדת יצחק. ראש הממשלה דרש ללמוד את הטקסט לפני התוכנית, הזמין אותי ללשכתו, וישבנו שם כמה שעות ולמדנו מאוד ברצינות. אני זוכרת את זה לטובה. היום אני מקווה שיהיה לו האומץ לשנות ולא לברוח אל הפתרון המובן מאליו".
אביגדור ליברמן?
"יש הרגשה של יותר מדי כוח. בתקופה הראשונה, כשניתן הקול לעולים מרוסיה, הרגשתי שצודק מאוד שתהיה להם נוכחות מסיבית. אבל עכשיו הגיע הרגע שהצודק עלול להפוך לאכזר. צריך להיזהר מאנשים צודקים. הם יכולים להיות אלימים מאוד. מסוכן לחיות במצב שבו התובנה שלך ממשיכה הרבה אחרי שהמצב שלך השתנה".
שלי יחימוביץ'?
"שלי הייתה חברה שלי כשעוד היינו סטודנטיות, יחד עם גיל הראבן ועירית לינור. הסתכלתי עליה הולכת לפוליטיקה בתדהמה. אני מעריכה מאוד את הדרך שלה. היא חזקה מאוד. פעם היא אמרה לי, כשאתה הופך לאיש ציבור, שלוש פעמים מרימים אותך במחמאות ואז - פאחח! מפילים אותך. תקבלי את זה, היא אמרה, זה הגורל. אני חושבת שהיא מפוכחת מאוד, ואני שמחה שהיא בכנסת".
ציפי לבני?
"כשנכנסנו לכנסת בפעם הראשונה, ציפי לבני אמרה לי שהכיסא שלי היה הכיסא שלה בכנסת הראשונה. לבני בעיקר מסקרנת אותי. אני לא מבינה אותה כל כך. אני עוד לא מכירה אותה מספיק. אני חושבת שיש פרסונה חיצונית שאנחנו רואים בתקשורת ויש אדם פנימי, ובשתי הצורות יש הרבה אמת. היא עוד לא מפוענחת".
ולפיד?
"אנשים מסתכלים על יאיר וחושבים טומי, אבל הוא גם הבן של שולמית. במיוחד עכשיו, בתקופה הלא פשוטה הזו, רואים את הצד שלה. יש לו שקט ויציבות של דרך נחושה ומרשימה מאוד".
מרב מיכאלי?
"יש נוכחות נשית מרנינה מאוד בכנסת. מעין אחווה. אני רואה את מיכאלי כבר עשר שנים פשוט מתכוננת לכיסא הפוליטי. היא בן אדם פוליטי מאוד. המסרים שלה היו מוכוונים. היא ניסתה לעבוד בפוליטיקה. דווקא היא תתאים מאוד שם".
סתיו שפיר?
"סתיו כתבה לי הודעות נחמדות מאוד בעקבות הנאום. היא מכניסה צבע ונעורים לכנסת, וזה לא דבר של מה בכך. אני שמחה שאני בת חמישים, כי כמו שמתחילים ללמוד זוהר לא לפני גיל ארבעים, הגיל הנוכחי שלי מתאים יותר לפוליטיקה. אני באופן אישי לא הייתי יכולה להיכנס לכנסת בגיל 27. אני חושבת על סתיו כעל אחותי הקטנה. כל מה שמדאיג אותי לגבי עצמי, מדאיג אותי גם לגביה. יש הרבה תככים. צריך לשמור עליה. כשהייתי בגילה הקמתי את 'אלול'. אני זוכרת כמה פחדתי וכמה הכל היה הרבה יותר קשה. היום הכל הרבה יותר נוח. פעם שאלתי את יהודית רביץ איך ההרגשה להיות בת חמישים, והיא השיבה: זה נפלא, את יודעת בדיוק במה את טובה. יש בזה מלכות".
"רחומי בארמית הוא אהבה. רחומי, מהמילה רחם, מישהו שיודע להכיל, לקבל לגמרי, כמו שרחם של אישה יודע להכיל תינוק. זאת בחירה יפה מאוד למילה אהבה. ביוונית לקחו את המילה רחם ובנו ממנה את המילה 'היסטריה,' אז הבחירה הארמית, לקחת מרחם את המילה אהבה, היא בחירה פמיניסטית של חז"ל"
קשה, כמעט בלתי אפשרי, למצוא מלכות בפוליטיקה, בפרט כשקלדרון עושה את המעשה ההפוך מלפיד ומבנט, ובאה אל החרדים בנשקם שלהם. "אני כל כך אוהבת תורה", אומרת קלדרון. "אני מתה על התורה".
תורה שלא הולכת יד ביד עם פמיניזם.
"חז"ל היו שוביניסטים. גדלתי אצל אבא ספרדי, ולכן היה לי קל יותר להבין את התלמוד, כי הוא דומה נורא לאבא ספרדי. הוא דמות האלוהים גם בתלמוד וגם בהיגיון של החכמים. אבא שלי אהב אותנו מאוד, אבל גם שמר מאוד על הכבוד שלו. והוא קצת מפונק, ומצחיק, ומין דיקטטור נדיב וטוב. בזכותו תמיד הרגשתי שאני מבינה מאיפה החכמים באים. הם לא פמיניסטים. הם שוביניסטים סימפטיים.
"רק מספרי הסיפורים האנונימיים, חכמי התלמוד מהדור החמישי בבבל, היו רגישים לפסיכולוגיה של האישה ולחטא הנפשי שגבר עלול לעשות מרוב אהבת התורה. בכל סיפור יש להם תובנות רדיקליות ורגישות לאחר, לשונה, לתינוק, למכוער, לכל מי שלא יכול לבוא לבית המדרש. החברה היא שוביניסטית, הגבר לומד תורה והאישה לא, אבל מספרי הסיפורים רואים את המצב מהצד החיובי, ומלמדים שהגבר לא גדול מהאישה וגם לא ההפך. רק צוות יכול להגיע לשלמות. זה ערך יפה מאוד. כשמישהו עוזר לך - אמא, עוזרת פרלמנטרית, מזכירה - אסור לך לשכוח שאת יושבת על הכתפיים שלה. אם תמשכי יותר ממה שהיא יכולה, לא תישארי למעלה. זה שיעור גדול מאוד גם בין הורים וילדים. כשאת אומרת לילד שתאספי אותו בארבע ואז את חוזרת בשש, יגיע יום שתיחלש דעתו. יחסי התלות ההדדית קיימים בכל מערכת".
את מגדירה את עצמך "תלמיד חכם"?
"אני תלמידה שלומדת אצל חכמים. אני אוהבת את המושג 'תלמיד חכם', שאומר שאתה תמיד תלמיד. יש זקנים מלאי חוכמה שבעיקר מלמדים, ויש צעירים שבעיקר לומדים. זה כמו נדנדה. בשנים הראשונות אתה יותר תלמיד ובשנים האחרונות אתה יותר חכם".
בתור תלמידה חדשה בכנסת, התקבלה קלדרון אצל זקני המליאה יחד עם שאר הח"כים הטריים. "יו"ר הכנסת שעברה רובי ריבלין וזקן הח"כים בנימין בן אליעזר לימדו אותנו את כל הדברים שחברי כנסת חדשים צריכים ללמוד. הם אמרו לנו שבחיים הם לא ראו כנסת כזאת. לא היו אף פעם כל כך הרבה נשים, צעירים, חדשים. לא היה מצב שכל כך הרבה ח"כים ביקשו כרטיסים לסבא ולסבתא לטקס ההשבעה".
שניים מילדיה של קלדרון הגיעו לטקס. השלישית מטיילת בתאילנד. הנשיא פרס בירך אותם בחביבות, ואהוד ברק אמר שלום לבתה החיילת. אבל הבן הקטן סירב להתרשם, וגילה עניין רק כשפגש את ליאור שליין. "ליאור אמר לו, תראה, יש פה אנשים הרבה יותר חשובים ממני", מחייכת קלדרון. "והוא השיב לו, כן, אבל אותי הם הרבה פחות מעניינים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם