"למערכת הביטחון אין חמלה כלפי מי שסרח"
איך מאמנים אנשי מוסד? מה קורה כשהם נשברים? ומתי נחצה הגבול בין זכויות אדם לביטחון? בכיר המוסד בעבר מישקה בן-דוד מדבר על הכל
במשך כל הלילה בן-דוד נחקר. בבוקר שוחרר. זאת הייתה הפעם השנייה שהוא נעצר במהלך הקורס. "בפעם הראשונה נלקחתי למשטרת גבעתיים במהלך משימה בקורס. זרקו אותי לתא עם עבריינים וחקרו אותי באלימות. חטפתי סטירות. אחר כך הגיע חוקר שב"כ שהיה אלים אף יותר, ולמחרת בבוקר שוחררתי. המיונים לקורס של המוסד והקורס עצמו הדוקים וקשים. נדיר שאנשים עוברים את המערך הזה ונקלעים למצב שבן זיגייר נקלע אליו".
ובכל זאת זה קרה.
"הסינון במוסד הדוק, אבל לא הרמטי. עשרים אחוזים מחולי הפרנויה, למשל, אינם מתנהגים כפי שמצביעים הסימנים בספר המחלות האמריקני, ולכן קשה לזהות אותם. מהניסיון שלי, המבדקים קפדניים ובוחנים אותך באופן כולל ועמוק מאוד. רק אחד מ-500 מועמדים מתקבל לקורס, ורק מחצית ממי שהתקבלו מסיימים את הקורס. תהליך המיון נמשך שנה, וכולל את כל המבדקים האפשריים: מבחני רורשאך, שיחות עם פסיכיאטרים והרבה פעולות בשטח. מנסים לבדוק אם אתה אמיץ או פחדן, אם אתה לא נועז מדי", בן-דוד מעיד.
"אם אתה מבצע את הפעולות בנחישות יתרה זה רע, כי אתה עלול לעורר סקרנות. מצד שני, אם נכנסת למשרד כלשהו כדי לבצע משימה והפקידה הסתכלה עליך וברחת מרוב פחד - סימן שאתה פחדן. אני, למשל, הייתי בטוח שלא עברתי את מבחני רורשאך מפני שבכל הכתמים ראיתי חלציים של אישה. הייתי בטוח שהבודק יחשוב שאני סקס-מניאק, אבל אז הוא שאל אותי מה אני עוד רואה וראיתי גם דברים אחרים. אדם שלא מתאים ובכל זאת עובר את המבחנים נחשף בקורס. זה קרה לוויקטור אוסטרובסקי, שהודח בתרגיל האחרון בקורס, וכתב ספר על המוסד".
מה קרה להערכתך עם בן זיגייר?
"אני לא יודע מה הוא עשה. אני לא יודע אם הוא כשל או שהעמידו אותו בפני דילמה בלתי אפשרית בין עסקת טיעון שתשאיר אותו בבידוד עשר שנים ובין משפט על ריגול חמור שבסופו הוא ימצא את עצמו בבידוד עשרים שנה. אבל המערכת כולה, מערכת הביטחון, מערכת המשפט ומערך הכליאה, כולם נוקשים מאוד כלפי מי שיש עליו תווית של סיכון ביטחוני - גם פלסטינים וגם אנשי מערכת הביטחון שסרחו. במקרים האלה יש קו דק מאוד שמבדיל בין השמירה על זכויות הפרט ובין הסתכנות ביטחונית, ולפעמים המערכת חוצה את הקו ועלולה להתנהג בצורה שאינה ראויה במשטר דמוקרטי. למערכת אין חמלה כלפי מי שסרח".
אפשר לגלות חמלה במצבים כאלה?
"צריך שיהיה גוף שיגלה חמלה. לא המערכת הביטחונית עצמה, אלא אגף כוח אדם או פסיכולוגים, ואז הטיפול יהיה שקלול בין הגישות השונות - הצורך הביטחוני והחמלה האנושית. לאורך השירות גם אצל אדם חסין עלולים להיווצר סדקים, כמו שקרה לבן זיגייר וליהודה גיל, שהיה המדריך שלי במוסד".
מה הרגשת כששמעת שזיגייר נעצר והתאבד?
"כאב לב עצום. ראיתי לפניי בחור יהודי, ציוני, עולה חדש מאוסטרליה. הייתי בשליחות בארצות הברית והכרתי שם הרבה בחורים כאלה. אני יודע מה זה אומר להיות צעיר ציוני בקהילה בחוץ לארץ, עד כמה רגשותיו תמימים וטהורים ועד כמה הוא אוהב את הארץ. הוא עזב משפחה מבוססת, עלה לארץ להיות חייל ואחר כך התגייס לפי הפרסומים למוסד.
"יצא לי להיות מפעיל של בחורים כאלה. הם תמימים, הם לא חיים בתנאי הישרדות, הם לא מכירים את המנטליות ההישרדותית שלנו. פעם עשיתי תרגיל לקבוצת צעירים יהודים בארצות הברית. אמרתי להם שנניח שהבית שלהם נחרב והעולם כולו נחרב והם צריכים לקחת משהו אחד. כולם לקחו ספר תמונות וצעצוע אהוב מהילדות, אבל אף אחד לא חשב לקח נרות או חבלים כדי שיוכל לשרוד. הם לא חושבים על זה, הם תמימים. אבל הם לומדים להסתדר".
בספרו "המתנדב" מתאר סוכן המוסד לשעבר מייקל רוס את שיטות האימונים של אנשי המוסד בצורה דומה לזו שבן-דוד זוכר. הוא עבר הדרכה בצילום והפך למומחה בתחום. "צילמתי דירות מסתור של טרוריסטים בחרטום", הוא כותב, "ונופים ואנשים באפריקה". הוא למד, בעזרת חונך, להתבונן בבני אדם ולשים לב "לכל הפרטים הזניחים שבדרך כלל חומקים מעינינו". הוא נשלח לעקוב אחרי רופא תל-אביבי, צילם אותו שוחה ומצא את משרדו בבית החולים כחלק מתרגיל ריגול.
באחת המשימות, במהלך צילום סירות במרינה ביפו במסווה של תייר, הציע לו עובר אורח אקראי לקנות סמים. רוס סירב. בערב הוא נעצר בבית המלון בטענה שהבריח סמים. הוא נעצר והוכה, אולם לא זנח את סיפור הכיסוי שלו. הוא שב ואמר שהוא איש עסקים. למחרת הוא עבר סדרה של עינויים: הוא נאלץ לעמוד ולשבת במשך שעות ארוכות, נחקר כשראשו תחוב בין ברכיו, החוקרים בעטו בו וסטרו לו על פניו, הפשיטו אותו וכבלו את ידיו מאחור.
אחרי יומיים שוחרר, והחונכים שלו, שהמתינו לו בבית מלון בתל אביב, החמיאו לו על שהמשיך להיצמד לסיפור הכיסוי. כמה ימים אחר כך הוא נאלץ לצפות בקלטת וידיאו של החקירה. הקלטת הייתה קשה לצפייה, הוא כותב. "הייתי הרוס ונראיתי נורא. אולי אנחנו לא אמורים לראות את עצמנו במצבים כאלה".
זמן רב הוקדש לבנייה של סיפור כיסוי. ללא זהות חלופית אמינה סוכן הביון לא יוכל לפעול בשטח, כותב רוס. הוא קיבל מסמכים מזויפים. "אנשי השטח במוסד לומדים לפתח אובססיה בכל הקשור למסמכיהם. עד היום אני נתקף מדי פעם בדחף בלתי נשלט לעזוב את כל מה שאני עושה ברגע מסוים ולבדוק באופן פיזי שהארנק שלי ומסמכי האישיים נמצאים בכיסים הנכונים".
"המסמכים הם רק ההתחלה", כותב רוס. "האישיות שאתה מקרין תהיה חייבת להתאים לזהותך הבדויה. משמעות הדבר היא לשלוט במדויק בהגייה ובאוצר המלים, ולדייק בלבוש, באוכל המועדף עליך, בגינונים ובנימוסים. אפילו טעות בבחירת מילה אחת עלולה להסגיר אותך". בן-דוד מכיר את רוס. "הספר שלו אינו אמין", הוא אומר, "לא כדאי ללמוד על עבודת המוסד מתוך הספר הזה".
בשבוע שעבר התעורר ויכוח באתר הדיילי ביסט בין פרופ' גיל טרוי שטען שלזיגייר לא הייתה הקשיחות הדרושה לסוכן מוסד ושהוא כנראה התאבד בגלל רגשי אשמה ותיעוב עצמי, ובין מייקל רוס שכתב שישראל ואוסטרליה בגדו בזיגייר. מה העמדה שלך?
"אני מתאר לעצמי שגיל טרוי לא יודע כלום על תהליכי הגיוס למוסד. מייקל רוס לא מכיר את בן זיגייר. הוא כותב רק כדי לפגוע במוסד. במהלך השירות אנשים מפתחים ציפיות מהמערכת, ולא תמיד הם מקבלים יחס בהתאם לציפיות שלהם, כמו שאני מתאר לעצמי שקרה לרוס. במוסד אין הרבה נוצרים שהתגיירו. רוס הוא נוצרי מקנדה שהתגייר והתגייס למוסד. הגיור שלו לא הפך אותו לאחד מאיתנו. הוא כתב ספר על המוסד ומאז הוא מנוע כניסה לישראל. אם הוא ייכנס לארץ הוא ייאסר. במצב כזה ברור שהוא יגיד שהמדינה אשמה".
הספר שלו, "המתנדב", מתאר את האימונים בקורס כקשים במיוחד, וטוען שהם מיועדים לבדוק עד כמה רחוק החניך מוכן ללכת עם סיפור הכיסוי שלו. הוא כותב שהוא כפי הנראה שקרן טוב ושחקן לא רע, אם סיפור הכיסוי שלו מעולם לא קרס. זה לא הופך את סוכן המוסד לאדם עם ערכים מעוותים שמביאים בסוף לפרשה כמו זו של בן זיגייר?
"הגעתי למוסד בגיל 35, אחרי שעשיתי דוקטורט בספרות עברית ועבדתי בעבודות שונות, והייתי כבר נשוי ואב לשלושה ילדים. המערכת לא הייתה מסוגלת להזיז אותי שמאלה או ימינה. ובאמת, במשך כל שנות עבודתי במוסד תמיד עמדתי על דעתי ואמרתי מה שאני חושב. כבר בקורס לא הסתרתי את דעתי. בשיחת אמצע הקורס אמרתי שזה קורס גרוע, מפני שהם מותחים ביקורת קשה על החניכים בלי שילמדו אותנו מה לעשות.
"נניח ששולחים אותך לבדוק אם עקבו אחריך ואתה אומר שלא עקבו אחריך, החונך יכול למתוח עליך ביקורת קשה לעיני כולם ולהראות לך שדווקא עקבו אחריך. הפסיכולוג של הקורס אמר לי שהשתנתי מהמקפצה. אמרתי לו שהם אלה שאמרו לנו שאנחנו חייבים להגיד את דעתנו, ואם הם לא מוכנים לשמוע מה אני חושב הם יכולים לשחרר אותי עכשיו. התחושה שלי הייתה שהגעתי למוסד מתוך מחויבות לאומית, אבל אם לא רוצים אותי אז לא צריך. זיגייר היה צעיר יותר כשהתגייס למוסד, ובגיל צעיר נפש האדם נוזלית יותר, וקשה לקבל דברים קשים שעוברים עליך".
מה קשה לקבל?
"סוכן מוסד הוא לא אדם רגיל. נותנים לך כלים שלרוב האוכלוסייה אין, החל ביכולת הישרדות וכלה ביכולת מניפולטיבית. במיונים, למשל, החונכים הצביעו על מרפסת בבניין בתל אביב ואמרו לי שאני צריך להחזיק את בעלי הבית במרפסת במשך חמש דקות. הסתכלתי מסביב וראיתי שחלק מהמרפסות בבניין עברו שיפוץ. צלצלתי בפעמון של הדירה. בעלי הבית, זוג קשישים, סירבו לפתוח את הדלת. אמרתי להם שאני מ'ארץ ישראל יפה' ושאנחנו משפצים את המרפסות, ושאם הם לא יפתחו לי את הדלת לא נשפץ להם את המרפסת. הם פתחו לי את הדלת ועמדתי איתם במרפסת חמש דקות. יכולתי להישאר שם גם חצי שעה. זו יכולת מניפולטיבית בסיסית, שאם אתה מיומן בה אתה יכול להשיג כל דבר שאתה רוצה".
וכשאתה עוזב את המוסד אתה מתקשה להסתגל לחיי היומיום?
"עשיתי מאמץ להתנתק בחיי היומיום מאורח החשיבה שאימצתי במוסד. מלמדים אותך שמי שפונה אליך בדברים מנסה לגייס אותך, או שהוא מנסה להוציא ממך דברים. אם תיישם את זה בחיי היומיום תהיה אנטיפת. בעבודה במוסד אתה תמיד בודק אם עוקבים אחריך. בחיי היומיום אתה לא בודק את זה. אחרי כל תרגיל מצליח בקורס הרגשתי רע ולא אהבתי את זה. רציתי לעבוד בעבודה שמסייעת לביטחון המדינה, אבל השיטות האלה באמת לא היו נוחות לי".
קיים פיתוי למכור סודות ולהרוויח הרבה כסף?
"רוב האנשים מגיעים למוסד בגלל ציונות, בוודאי רוב מי שעושים דברים מסוכנים. באחד מהספרים שלי, ראש אגף במוסד אומר שאף אחד לא עולה למטוס בטהרן כי הוא הרפתקן, אלא כי הוא ציוני. אם אתה לא מקבל שלשול מרוב פחד ועולה למטוס למשימה מסוכנת, אתה לא עושה את זה מתוך הרפתקנות אלא מתוך ציונות".
בן־דוד, תושב רמת רזיאל בן 61, נשוי ואב לשלושה, עבד במוסד כמפעיל סוכנים האוספים מודיעין במדינות אויב, כקצין מבצעים וכראש מחלקת המודיעין של אגף המבצעים. הוא התמנה לתפקיד ראש החטיבה הממונה על השבויים והנעדרים, אבל עזב זמן קצר אחר כך. המבצע הידוע שלו במוסד היה תפקיד השליח שהעביר לירדנים את הנוגדן (אנטידוט), החסם הנגדי, אחרי ניסיון החיסול של חאלד משעל.
באוקטובר 97', בעקבות שני פיגועי תופת בירושלים, החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו לפגוע בראשי החמאס. במוסד העבירו לנתניהו רשימת יעדים. משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס, לא היה בראשה.
”לא הכרנו את ירדן. אחרי שנחתם הסכם השלום עם ירדן, יצחק רבין אסר עלינו לעבוד בה. אפילו לא ידענו איפה משעל גר", אומר בן־דוד. ”אבל נתניהו החליט על חיסולו של משעל, בניגוד לדעת המוסד, וזאת הייתה זכותו כראש ממשלה".
המבצע הסתבך כששני סוכני מוסד הזריקו למשעל רעל. משעל התמוטט ואושפז בבית חולים בעמאן, בירת ירדן, אולם סוכני המוסד נתפסו והועברו לתחנת משטרה, ושוחררו רק אחרי שבגופו של משעל הוזרק הנוגדן, חומר שהציל את חייו.
לפני 13 שנה עזב בן־דוד את המוסד. ”אני לא אדם פזיז. ראיתי שאני יכול לצאת לפנסיה אחרי עשר שנים של פעילות מבצעית, ורציתי להקדיש את הזמן שלי למשפחה ולכתיבה. אני רואה את עצמי כיצור ביולוגי, וליכולות ביולוגיות יש דרישה להתממש כמו שנמר חייב לטרוף, ואם ישימו אותו בכלוב ויתנו לו אנטילופה הוא לא יבוא לידי מימוש. במוסד מימשתי את יכולות הניהול שלי, רציתי לממש את יכולות הכתיבה".
מאז שעזב את המוסד בדיוק כשעמד להתמנות לראש חטיבה, כתב בן־דוד חמישה רומנים. השבוע יצא לאור הרומן השישי שלו, ”סוף המירוץ", על איש צבא שעוזב את השירות, חוזר לביתו ומגלה שאשתו עזבה אותו. שנים אחר כך, בודד בביתו, הוא מקבל מכתב מאשתו הנוטשת, המודיעה לו שהיא בדרכה אליו.
הבדידות של סוכן מוסד שחייו המקצועיים היו סוערים קשה יותר מבדידות של אנשים אחרים?
"היו סוכני מוסד שהיה אסור להשאיר אותם בודדים וחסרי כל. וולפגנג לוץ וצבי מלחין היו סוכני מוסד שעזבו את הארץ אחרי שסיימו את עבודתם. הם נותרו כמעט בחוסר כל, וסיימו את חייהם בארץ זרה. המערכת לא צריכה לאפשר לאדם שעשה הרבה כל כך למען המדינה ויודע סודות רבים כל כך לחיות לבד בארץ זרה. בסך הכל הטיפול בפורשי המערכת הוא לא מספיק טוב. בזמן השירות מפעילים ופסיכולוגים מנסים לראות אם נפערו סדקים ביציבות של האדם. אם הוא נחלש מדברים איתו, או שמורידים אותו מפעילות מבצעית, אבל אחרי שהסוכנים פורשים לא בודקים מה קורה איתם. לוץ ומלחין מתו בתחושה שהמדינה זנחה אותם. רק מזל גרם לכך".
גם אתה מרגיש ככה?
"בכלל לא. מצבי טוב. הגיבור בספר שלי הוא קצין שיריון, ולא איש מוסד שהחליט לפרוש, מפני שלא רציתי שזה ייחשב לעוד ספר מוסד, הפעם על סוכן מוסד שפורש".
ויקטור אוסטובסקי ומייקל רוס דווקא כתבו ספרי מוסד מעניינים.
"העובדה שהם מבוקשים בארץ מסבירה למה אין הרבה ספרים כאלה. אין לי שום מוטיבציה לספר על החוויות שלי במוסד. הממסד הספרותי בארץ גם לא רואה בעין יפה ספרים כאלה".
האיכות של הספר לא קשורה לנושא אלא ליכולת הכתיבה.
"הניסיון שלי מוכיח שהעובדה שאני איש מוסד לשעבר הייתה בעוכריי. התחלתי לכתוב לפני שהתגייסתי למוסד. שלושת הספרים הראשונים שלי קיבלו ביקורות טובות של יורם ברונובסקי, דן עומר וירון לונדון. כשעזבתי את המוסד בתחילת שנת 2000 מצאתי את עצמי בתור מתחיל, מבחינת הדרך להכרה ספרותית. אבל אז ראיתי שהדרך הולכת לכיוון שאני לא אוהב.
"היו לי המון קוראים ומעט הערכה ספרותית. השבוע, למשל, המכירות של הספר החדש שלי בחלק מהחנויות היו גבוהות יותר מהמכירות של הספר של ג' יי-קיי רולינג. הזיהוי שלי כאיש מוסד לשעבר פוסל אותי מבחינה מוסרית אצל האליטה הספרותית והמוסד הספרותי. היה לי, למשל, חבר טוב בלימודי הספרות, שאחר כך נהיה ראש המחלקה לספרות באחת האוניברסיטאות. אביה של אשתו נפטר וצלצלתי להביע תנחומים. הוא לא חזר אליי. צלצלתי שוב והפעם אשתו הרימה את הטלפון, ואמרה לי שהיא לא מדברת עם מי שאמר שהוא בעד חיסולים ממוקדים. השירות בגוף כזה, שלפי פרסומים זרים מתעסק בחיסולים, נותן תווית שלילית לאדם שנמצא שם".
ספרות, מטבעה, היא הומנית ורחוקה מהעולם של גופי ביון.
"אני הומני באופן מוחלט יותר מרוב השמאלנים שהם חלק מהממסד הספרותי. אני מכיר מאבקים בין פרופסורים לספרות שנחשבים בעיני עצמם להומניים: לעולם לא הייתי מגיע לדרגות כאלה של רוע. מי שפוסל את ההומניות של אנשי המוסד עושה מעשה צבוע ומתחסד. כולם יודעים שלא נשרוד בלי צבא ובלי המוסד, אבל יש אנשים שמוכנים שאחרים יעשו את זה בשבילם, והם מעדיפים לחשוב שהם עצמם טהורי לב, ומי שמשרת במוסד, ואפילו בצבא, הוא ערל לב. זאת צביעות והתחסדות".
גוף ביון רואה את העולם בשחור-לבן, אבל ספרות טובה מסתכלת על העולם בצורה יותר מורכבת.
"אז אדם ששירת בצבא לא יכול להיות סופר טוב? השירות במוסד לא שינה אותי. הגעתי לשם כהומניסט וכליברל, וכך גם עזבתי את המוסד. אבל אני גם ריאליסט, שמסרב לדחוק אל מתחת לשטיח את האיומים על קיומה של מדינת ישראל. השמאל הקיצוני שמהווה חלק מהממסד הספרותי לא מוכן לקבל את זה שנשקפת לנו סכנה קיומית".
אולי אדם שהיה שותף לניסיון החיסול של חאלד משעל מתקשה לראות את המורכבות של החיים, אלא רואה את העולם כאוסף של דמויות חד-ממדיות: אנחנו הטובים והערבים רעים.
"אתה הורג את חאלד משעל לא כי אתה שונא אותו, אלא כי הוא תכנן פיגועים. אולי אני יכול להבין אותו ואת המורכבות של החיים שלו, אבל אנחנו עוסקים כאן במלחמת הישרדות ואתה עושה נגדו את מה שאתה יכול".
יכול להיות שעולם הביון, ההרג והמניפולציות והעולם של הספרות הטובה לא משתלבים.
"דווקא בקורס של המוסד מטפחים יכולות בין-אישיות. אתה לומד שם להבין את האדם, להבין מה מניע אותו ולראות את הצד השני. עזבתי את המוסד לפני 13 שנים. בשנים האחרונות אני מתעסק רק בכתיבה, ומצער אותי מאוד שמסתכלים עליי אחרת. זו ראייה סטראוטיפית. מפיקים מגרמניה ומצרפת רצו לעשות סדרה של שישה סרטי טלוויזיה על הספרים שלי, ביחד עם המפיק הישראלי איתן אבן. אבל אז התברר שיש פחד עצום ברשתות הטלוויזיה באירופה שהסרטים יהיו ציוניים מדי, ולכן הם לא הסכימו שאהיה מעורב בכתיבת התסריטים. קשה לי לקבל שגם בארץ מסתכלים על ספרים בצורה כזאת".
בסופו של דבר אין לדעות פוליטיות שום קשר לספר: הספר טוב או שהוא לא טוב.
"בארץ זה לא עובד ככה. אתה מתויג, יש קטגוריות. אם אתה איש צבא מלבישים עליך תכונות מסוימות, ואם את מרצה לספרות את מקוטלגת אחרת. זאת הסתכלות שטחית. יכול להיות איש מוסד שהוא מסודר ויעיל אבל גם פתוח וליברלי ואוהב אדם. אצלי העולם של המוסד התאדה לגמרי, וככל שחולפות השנים הוא נעשה יותר ויותר שולי. הוא נשאר רק בפרסונה התקשורתית שלי. אהבה, בגידה, חיי נישואין, הולדת ילדים, כל אלה הם בעיניי דרמות גדולות יותר מאשר פעילות מבצעית של המוסד, וזה בא לידי ביטוי בספרים שלי. הרגעים המכוננים בחיי לא קשורים למוסד, ובכל זאת הפסילה שלי היא על רקע היותי איש מוסד. אתם רואים בי סטריאוטיפ. הגיע הזמן שתקבלו את זה שאני סופר ולא איש מוסד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם