ליל הסדר ששינה את המדינה
את הסדר של 1968 חגגה חבורת צעירים אידיאליסטים במלון בחברון, לראשונה מאז הקמת המדינה. "מעריב" הפגיש אותם לשחזור
בבוקר יום רביעי, 11 באפריל 1968, היום שבו סיכמו הצדדים על הגעת קבוצת התיירים למלון, חנתה ברחבת הכניסה לבית המלון משאית גדולה. קוואסמה לא מצא תיירים משווייץ בין הבחורים הצעירים והנמרצים שהחלו לפרוק מן המשאית מכונת כביסה, מקרר, ארונות וארגזים עמוסי ספרים. הוא גם לא הצליח להבין מה מתרחש כשקבוצת נשים פשטה על מטבח בית המלון ושינתה את פניו: הן קרצפו כל פינה אפשרית והטבילו בסירי מים רותחים את כל הכלים שהיו במטבחו.
קוואסמה לא העלה בדעתו שבימים שלאחר מכן, בימי הפסח של שנת תשכ"ח, בבית המלון הקטן והמשפחתי שלו החל למעשה כל המפעל הענק, המשגשג וגם השנוי במחלוקת של התנחלות ישראלים ביהודה ושומרון, השטחים שנכבשו על ידי לוחמי צה"ל במלחמת ששת הימים שהתרחשה 11 חודשים לפני כן.
חברי הקבוצה שחגגה בצוותא את אותו ליל סדר של שנת 1968 היו כולם צעירים למדי. למבוגרים שבין חובשי הכיפות שבהם טרם מלאו 35 שנה. קבוצת החילונים היתה מעט יותר מבוגרת. זו היתה קבוצה אלמונית של אנשים שאפתנים, בעלי להט אידיאולוגי עז ואג?נדה ברורה בכל הנוגע למה שיש לעשות עם המרחבים האדירים שנוספו לשטחה של מדינת ישראל, או כפי שחברי הקבוצה כינו אותם "השטחים המשוחררים".
הציוד שפרקה מתוכה המשאית בפתח המלון היה למעשה כל הריהוט הביתי של משפחת לוינגר, הרב משה ואשתו ומרים, שעד אותו יום גרו במושב נחלים הסמוך לפתח תקווה, שם כיהן "הרב מוישה" כרב היישוב. אל המלון הגיע גם אליעזר ולדמן, אז רב צעיר שלא הצליח להתקבל לגרעין המייסד של כפר עציון בשל גילו המתקדם, 32.
לימים ייסד הרב ולדמן את קריית ארבע והקים שם את הישיבה הראשונה ביו"ש, ישיבת ההסדר ניר, שבראשה הוא עומד עד היום. זוג צעיר נוסף שחגג את ליל הסדר במלון היו הרב חיים ושרה דרוקמן. הרב הוא שהקים שנים ספורות קודם לכן את ישיבת בני עקיבא "אור עציון" ונחשב למחנך צעיר וסוחף. לימים הוא יעמוד בראש כל מוסדות החינוך של בני עקיבא, שבהם עברו עשרות אלפים מבני ובנות הציונות הדתית.
אורח נוסף היה ישראל הראל, צעיר בן 20 שלימים יקים את מועצת יש"ע ויכהן כיו"ר הראשון שלה. כמה שעות לפני כניסת החג הגיע לבית המלון גם שלמה לנגנאוור, צעיר אנונימי בעל מבטא צרפתי כבד. בספרו "אחים יקרים" מתאר העיתונאי חגי סגל את רגע הגעתו: "הוא הגיע למלון בשעות אחר הצהריים, סמוך לכניסת החג, מסופר כחייל מארינס, חבוש ברט צרפתי ולבוש מכנסיים רחבים להחריד, תרמיל על שכמו וחתול מנומנם בידו. "שלום", פנה בקול חד וסרקסטי לבני הזוג שהיו שרועים על כיסאות נוח בפתח המלון, "פה זה המשוגעים האלה שבאו להקים יישוב יהודי בחברון? בסדר גמור, אני איתכם".
אותו שלמה לנגנאוור, שבקרב אורחי המלון זכה לכינוי "הצרפתי", מוכר כיום כרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים ברובע המוסלמי בירושלים, רב היישוב בית אל ואחד הרבנים המשפיעים בקרב המגזר החרד"לי.
לצד חובשי הכיפות הסרוגות, שרובם היו יוצאי ישיבת מרכז הרב, תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק, נכחו בחגיגת הסדר גם כמה חילונים. הסופר משה שמיר, איש הפלמ"ח והשומר הצעיר, שמיד לאחר מלחמת ששת הימים עבר מהפך אידיאולוגי והיה ממקימי "התנועה למען ארץ השלמה", היה אחד מהם.
שמיר, שהיה אז בן 46, הוכתר כזקן החוגגים. חוגג חילוני נוסף היה אליקים העצני, עורך דין ופעיל בולט בארגון "שורת המתנדבים", התנועה החברתית הראשונה בישראל שנלחמה בשחיתות הציבורית שהגיע לחברון עם רעייתו ציפורה ושני בניו. העצני, שהיה למעשה המנוע מאחורי האירוע כולו, החל לרקום במוחו רעיון של התיישבות יהודית בחברון עוד בעיצומה של מלחמת ששת הימים.
ביום שישי של אותו שבוע, כמה שעות אחרי שקיעת החמה, בעת ש-60 החוגגים והחוגגות כבר היו לבושים בבגדים לבנים והחלו לקרוא את ההגדה של פסח, פאיז קוואסמה הסתובב בין קבוצת הצעירים שישבו מסובים בלובי בית המלון שלו. הוא, וייתכן מאוד שבאותו רגע גם הם, לא יכלו לדמיין את ההשלכות של אותו ערב על עתידה של המדינה. כ-45 שנה אחרי אותו ליל סדר היסטורי, כינס "מעריב" חלק מהמשתתפים בבית הרב לוינגר כדי לשחזר את הימים ההם.
רגע לפני שנשב לשולחן עם הרב לוינגר, בני קצובר ודניאלה וייס (שלא היתה נוכחת בליל הסדר ההיסטורי), אליקים העצני - שלא עלה בידו להגיע לשחזור - מספר איך הכל החל: "ברגע ששמעתי שחברון נכבשה, קו נטוי שוחררה, אמרתי לאשתי, 'אני הולך לחברון'", הוא נזכר, "לי היה ברור שזה המבחן, בדיוק כמו שחברון היתה המבחן בזמן המרגלים ששלחו בני ישראל מהמדבר ארצה. בימים ההם השאלה היתה האם יכול נוכל לענקי חברון, וכך גם הפעם. אמרתי מיד שאם ניכשל להתיישב במקום הכי חשוב לעם היהודי חוץ מירושלים - זאת תחילת הסוף. אמרתי שאם נפספס את ההזדמנות הזו, הסיכוי הבא יהיה אולי בעוד אלפיים שנה".
העצני חיפש אנשים שאותם יוכל להדביק בחיידק של חברון, אבל כשל בגיוס חברים חילונים לטובת הרעיון. עד מהרה נוצר קשר בינו לבין הרב לוינגר, שבהשפעת רבו, צבי יהודה קוק, החל גם הוא אחרי המלחמה לגבש גרעיני התיישבות ביהודה ושומרון. "אני, איך לומר, שתלתי בו את העניין של חברון דווקא, אבל הוא היה מאוד קל לשכנוע", מספר העצני. "אני מגדיר זאת כך, שבסך הכל סובבתי את המפתח, המנוע של הרב לוינגר ישר פעל - ובעוצמה אדירה".
שמחה עצומה מילאה את העצני, המתגורר עד היום בקריית ארבע, כשגילה את שותפותם של תלמידי ישיבת מרכז הרב ורצונם ליישב את שטחי יו"ש. הוא לא חוסך בתיאורים של תפקידם ההיסטורי: "מי שהציל את ארץ ישראל, פשוטו כמשמעו, היו תלמידי הרב קוק. הם היו מובילי המהלך הזה של הצלת ארץ התנ"ך, וממילא את תל אביב. מי שלא מבין את זה מבחינה רוחנית, יכול לראות את זה עם הקטיושות והגראדים שנורים על תל אביב ממחוזות ארץ שנטשנו.
"בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים היה במדינת ישראל משבר כלכלי ומוראלי, ממש אובדן דרך. הגל הציוני הראשון הגיע אל המזח ונשבר עליו. מי שהביא את הגל הבא הם תלמידי מרכז הרב. אני בטוח שההיסטוריונים ידברו בעתיד על תלמידי הרב קוק כמו שמדברים היום על תלמידי הגר"א. אני החילוני, שהייתי ליד האובניים, ראיתי במו עיניי איך מהגרעין הזה צומח דבר שלא רק הטביע את חותמו על הארץ הזו ומבטיח את שרידותה, אלא גם מבסס את מדינת ישראל פנימה וגם החוצה כלפי העולם".
בכל העולם ההתנחלויות נתפסות כנושא הכי בעייתי של מדינת ישראל, איזה ביסוס יש פה בדיוק?
"בעייתי זה מישהו שהוא אמיתי. בעיני כל העולם עם ישראל הוא בעייתי, כי הוא לא רצה להתנצר וכי הוא היה מיוחד במינו. הצלחנו לשרוד בכל מקום, למרות שטבחו בנו בלי סיבה. מה שמצית את הוויכוח הוא כנראה העניין הכי שורשי. החזרה שלנו לחברון - עיר שטבחו בה יהודים כבר ב-1929, כשעוד לא היו פליטים ולא זכות שיבה ולא כיבוש ולא כלום - היא דבר מאוד שורשי. זו עיר שאבותינו חיו בה לפני אלפי שנים, ויהודים אחזו בה עד שגורשו ממנה בעושק. אלה שלא מסוגלים לקבל את הקיום שלנו בכלל רותחים על התקומה שלנו".
מה הדבר שתפס אותך ברב לוינגר ובחבורת תלמידי מרכז הרב?
"מה שהדהים אותי זה הכוח שלהם. כוח שבתור רמת גני לא ידעתי כמותו. פשוט לא הכרתי תעצומות כאלה. הם באו יומיים לפני ליל הסדר, משפחות, זוגות צעירים, חלקם עם ילדים רכים, הביאו איתם את המקרר, את מכונת הכביסה, לאן? לתוך בית מלון קר כקרח, זר ומוזר, לתוך עיר שרימונים התפוצצו בה, שלא היה בה אף יהודי".
אז העניין הוא אומץ הלב שלהם?
"זה הרבה מעבר לאומץ לב. העניין הוא הראייה, החזון וההשראה. אנחנו ראינו בעיני הבשר שלנו את הערבים סביבנו, אבל הם לא חיו ברובד הזה, הם ראו בעיני רוחם. הם ראו את עירו של אברהם אבינו ואת עירם של האבא והסבא. הם לא ראו את שייח ג'עברי, הם ראו את דוד המלך. זה ניצחון הרוח על החומר. לא רק שהחזרנו חיים יהודיים לחברון, אלא החזרנו את חברון לתודעה של עם ישראל כולו, והיום מאות אלפי אנשים עושים מדי שנה את דרכם אל מערת המכפלה, אל השורש".
הרב משה לוינגר, שנודע במהלך השנים כ"שריף היהודי של חברון", כבר לא אדם צעיר. בקרוב ימלאו לו 78, ובשנים האחרונות הוא סובל מבעיות רפואיות. האיש שלא חשש להסתובב לבדו בכל פינה של העיר העוינת נאלץ היום להיות מובל בכיסא גלגלים על ידי עוזר פיליפיני. אבל למרות מצבו הגופני, מחשבתו וזיכרונו של הרב לוינגר צלולים באופן מרשים ביותר, ובמהלך השיחה הוא מתקן לא פעם את בני קצובר ודניאלה וייס - שניהם צעירים ממנו ובמצב בריאותי טוב בהרבה.
"חמש דקות לפני כניסת החג, כשהכל כבר מוכן, אחרי יומיים של עבודה מאוד קשה, מגיע קומנדקר צבאי, והיינו בטוחים שהוא בא לפנות אותנו", מספר הרב לוינגר, "מהקומנדקר יורד קצין דרוזי ואומר 'באנו לשמור עליכם'. בשתיים בלילה כבר רקדנו איתו 'ושבו בנים לגבולם'".
בני קצובר אמנם לא נכח בליל הסדר עצמו, אך הצטרף לחגיגה מיד לאחר מכן. הוא היה אז צעיר בן 21, בעיצומם של לימודי תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. כמה ימים לפני פסח הוא הבחין במודעה שנתלתה בקמפוס גבעת רם, שבה נקראו סטודנטים להתנדב בשמירה על חוגגי הפסח בחברון. קצובר ביכר את ליל הסדר עם אמו בפתח תקווה, אך יום לאחר מכן עלה על אוטובוס של חברה ערבית ממזרח ירושלים ונחת במלון פארק.
הוא הגיע למלון וקיבל רובה צ'כי ישן, אחד מתוך ארבעה רובים שקיבלו אורחי המלון מהמושל הצבאי של חברון, סא"ל עופר בן דוד. זמן קצר לאחר שהחל את תורנות השמירה שלו, הוא כבר זכה להיות חלק מהטבעתו של מטבע הלשון "מתנחלים", אשר מלווה מאז ועד היום את מתיישבי יהודה ושומרון. חלקם, משום מה, רואים בהגדרה הזו כינוי גנאי.
"משמים סידרו לנו שדיין יהיה מנוטרל באותם ימים", משחזר קצובר, "במסגרת החפירות הארכיאולוגיות שלו הוא נפל לאיזה בור והיה מאושפז בבית חולים. מי שמילא את מקומו לכמה ימים היה יגאל אלון, שהיה אחד התומכים הבולטים שלנו מתוך הממשלה, אבל בשקט".
אורחי המלון, שידעו כי דיין ישוב לכיסאו במהרה, החליטו לשלוח למיטתו בבית החולים מברק שבו יעדכנו אותו על התיישבותם בחברון. "אחרי ויכוחים על נוסח המברק", משחזר הרב לוינגר, "הוחלט לכתוב פשוט את המילים 'חג שמח-מתנחלי חברון', בתוך שעות ספורות זכינו לקבל מברק חוזר מדיין שבו הוא כתב 'אל מתנחלי חברון - חג שמח'".
הרב לוינגר, איך המילה הזאת, שאתם בחרתם, הפכה לכינוי גנאי שרבים מהמתנחלים מתנערים ממנה כיום?
"אני לא מתנער ממנה, ומי שמתנער ממנה כנראה לא יודע מה המשמעות של המילה הזו ומה מקורה. בתורה כתוב 'והתנחלתם את הארץ'. נחלה זו קרקע שהיא ירושת אבות ואנחנו, מהרגע הראשון, ראינו במעשים שלנו מימוש של ירושת אבותינו".
מלבד קצובר הצעיר היו עוד כמה סטודנטים שראו את המודעה בקמפוס האוניברסיטה העברית והשתכנעו לבוא לשמור על מחדשי ההתיישבות בעיר האבות. "שניים מהם עלו לגדולה לאחר מכן", מספר קצובר ומתמוגג, "קוראים להם דן מרידור ואהוד אולמרט. שני בוגרי תנועת ביתר. הם עברו מאז כברת דרך פוליטית ביחס שלהם למתנחלי חברון, אבל בתחילת הדרך הם היו הראשונים להגיע ולסייע". והרב לוינגר מוסיף: "מי שעוד באו באותו יום היו נתן אלתרמן, צבי שילוח ואורי צבי גרינברג. למרות שהטכנולוגיה כמעט לא היתה קיימת אז, שמענו יצא מהר מאוד בכל הארץ, ואנשי רוח רבים רצו לבוא לחזק אותנו".
ביום השני של חול המועד, לאחר המברק הכתוב שקיבלו ממשה דיין, זכו המתנחלים הטריים לחיזוק ממשי ראשון מצד גורם מדיני: שר העבודה, יגאל אלון, הגיע בכבודו ובעצמו לבית המלון. "אשריכם שזכיתם להוות את המשך הדורות של היישוב היהודי בחברון", אמר להם. הרב לוינגר שוב מרחיב: "למרות החיזוק, הוא אמר לנו מיד שאנחנו צריכים להיות ערוכים להמתנה ארוכה עד שהממשלה תאשר את העלייה שלנו לחברון. ענינו לו שאין לנו בעיה של סבלנות".
ובינתיים רכבת הביקורים הרשמיים נמשכה. ביום השלישי זכו המתנחלים הטריים לביקור חם של השר בלי תיק מנחם בגין, וביום הרביעי הגיעה איגרת ברכה מלא פחות מאשר דוד בן גוריון, ברכה שמבחינת הרב לוינגר היתה החותמת הסופית לתמיכת הממסד המפא"יניקי הוותיק במתנחלי חברון. "חברון עודנה מצפה לגאולה", כתב להם ראש הממשלה הראשון, "אין גאולה בלי התיישבות יהודית רחבה. . . היישוב היהודי בעיר האבות צריך להיות של כולם. גם של המפא"יניקים". ביום חמישי הגיע לבקר שר הדתות זרח ורהפטיג, שהביא עמו במכוניתו ארגזים מלאים בספרי קודש, שהפכו במהרה לספרייה הראשונה של הישיבה שקמה במקום.
דניאלה וייס, שהיתה לאישה הבולטת ביותר בין דור מייסדי מפעל ההתנחלויות, מצרה על כך שלא היתה בליל הסדר בחברון תשכ"ח. "ודאי שאני מצטערת", היא אומרת. "כל אירוע היסטורי שאתה לא חלק ממנו, אתה מרגיש חוסר".
אם מנתחים את השיטה שבה עבדתם, ובמובנים רבים עד היום המתנחלים נוהגים כך, בעצם קבעתם עובדות בשטח בלי לשאול אף אחד ובלי להתייעץ. האם זה נכון שקבוצה קטנה תנווט את כל מדינת ישראל על פי דעתה?
וייס: "כך היה מאז ומתמיד. הביל"ויים, אנשי העליות וכל אותם יהודים שנאחזו בארץ, נלחמו בפורעים והקימו את ארץ ישראל לתחייה לא עשו משאל בין כל הגלויות אם הם יכולים לעלות ארצה".
ההבדל הוא שאז לא היתה מדינה מסודרת שיכלה לקבל ההחלטות.
"ובמדינה מסודרת אין אנשים עם שאר רוח שמובילים מהלכים? אפילו, להבדיל, מחאה חברתית על מחירי הקוטג והדיור, זה משהו שנולד מן השטח ואחר כך סחף מדינה שלמה".
קצובר: "הציבור ברובו היה אז ימני, וכך גם היום. גם עכשיו ההתנגדות הקולנית מגיעה מאלו שמחזיקים מיקרופונים ליד הפה. רוב הציבור הישראלי הוא פטריוט, ציוני, בעל זיקה למסורת. הוא רואה ערך גדול בשחרור ירושלים ומתרגש מה עובדה שחזרנו לחברון, שהיא העיר שבה הילכו אבותינו ובה נקברו. העיר שבה נמשח דוד למלך. עם לא יכול לחיות רק את ההווה. מי שלא מחובר לעבר, מנותק בעצם מהכל, ואנחנו היינו מאלה שהובילו את החיבור הזה".
חגיגת ליל הסדר ההיא היתה כאמור אירוע מכונן מהרבה בחינות. לצד הטבעת המושג "מתנחלים", התרחש בו גם האירוע הראשון שבו חשדו המתיישבים ביהודה ושומרון באחד מחבריהם כי הוא שתול של השב"כ - חשד שהפך ברבות הימים לספורט לאומי בקרב קבוצות מתנחלים שונות.
"אחד מהחבר'ה שבא למלון היה מאוד פעלתן", מספר קצובר, "הוא עשה הרבה מאוד רעש, ואחרי כמה ימים, כשהתחלנו לצאת מחברון וללכת לפגישות עם שרי ממשלה, היה מאוד דומיננטי. הוא כל הזמן דאג ודיבר על כך שצריך שיהיה לנו נשק, ואני זוכר שההתנהגות שלו נראתה לי מוזרה. יצא לי לדבר על זה עם עוד כמה חבר'ה, ולראשונה הועלתה האפשרות שאדם מסוים הוא שתול בקרבנו. זו אמנם אנקדוטה חביבה, אבל בשורה התחתונה הוא לא הסב לנו כל נזק, כך שזה לא ממש משנה".
הרב לוינגר, הגעתם לחברון רק כדי לחגוג את ליל הסדר, או שכבר אז ידעת שתישאר פה 45 שנה אחר כך?
"התארגנו מראש לבוא לתקופה ארוכה. לא ידענו אז שכעבור 45 שנה יגורו ביהודה ושומרון מאות אלפים, אבל לא סתם ארזנו את הבית שלנו והעברנו את כל תכולתו למלון פארק".
בפרספקטיבה של שנים, מה נראה לכם קשה יותר, החיים כמתנחל אז או היום?
וייס: "בוודאי שאז. כדי להסביר את זה צריך היה לקחת מצלמה להרי שומרון ולצלם את השממה המוחלטת ששררה בהם. מרחבים אדירים בלי אף יהודי וגם בלי אף ערבי - ואנחנו נאחזנו בהם. לא היו תשתיות, לא היה חשמל, לא תאורה ולא מים זורמים, וכולנו הורים לילדים קטנים. . . אבל הנחישות הביאה אותנו למצב שבו לא חשבנו להישבר".
אני חוזר שוב לעניין הזה, אתם לא רואים בעיה בנקודה הזו של היעדר הגיבוי הממשלתי לכל המהלך הזה?
וייס: "הנה סיפור שיבהיר את הכל. יום לאחר המהפך של 1977, שבו מנחם בגין ניצח ובפעם הראשונה הימין עלה לשלטון במדינת ישראל, החלטנו פשוט ללכת אליו הביתה. כך, יום אחרי הלילה הארוך של המהפך, נחתו אצלו בבית ברחוב גרוזנברג בתל אביב הצעירים שמובילים את גוש אמונים. הוא פתח את הדלת וחיבק את כולם בחום. אותי הוא לא יכול היה לחבק, אז הוא רק נישק לי את היד. בירכנו אותו על הניצחון ואמרנו 'אדוני, באנו להזמין אותך לאירוע הכנסת ספר תורה במחנה קדום' (האתר שאליו הועברו המתנחלים לאחר שפונו שוב ושוב מסבסטיה). בגין נענה כמובן והגיע, יומיים אחרי הבחירות, להכנסת ספר התורה. זה האירוע הראשון שבו הוא הופיע לאחר הניצחון שלו בבחירות, ושם הוא אמר את המשפט המפורסם 'עוד יהיו הרבה אלוני מורה'.
"הרבה פעמים רוחות שמנשבות מתחת לפני השטח, אצל הצעירים ואצל אזרחי המדינה, הן אלה שמתחילות תהליך כלשהו. פה ראינו חד-משמעית שהמדינה, והנה גם ראש הממשלה עצמו, עומדים לצדנו. מה צריך יותר מזה? אז כן, אמנם היינו כמו נחשון בן עמינדב שקפץ ראשון למים בחציית ים סוף, אבל אחרי זה קיבלנו גיבוי מלא, עד לרמה של ראש הממשלה".
קצובר : "שמעון פרס בכבודו ובעצמו יצא בהתקפה על עיתונאים שגינו אותנו ואמר 'איזו אנטישמיות. אסור ליהודים לגור בשומרון?'. הוא בא לקריית ארבע וחנך מרכזיית טלפונים גדולה פי ארבעה ממה שהיינו צריכים. הוא השיק חותמת דואר חגיגית לכבוד קריית ארבע ועזר לנו בכל כך הרבה דרכים שלא נעים לי לומר, אבל הוא היה כמעט חבר שלנו".
למה לא נעים לך?
"היום אני מבין שאני צריך חברים טובים יותר".
ומה לגבי העתיד?איך אתם רואים את ממשלת נתניהו החדשה וההתיישבות?
בני קצובר: "אני מאמין שההצהרות המבולבלות של נתניהו על מחויבותו ל'שתי המדינות' יתאדו להן אל מול אחיזתם של כ-400 אלף יהודים החיים כיום ביהודה ושומרון. יחד עם זאת, אני חושש שהברית בין בנט-לפיד תפגע בסופו של דבר בהתיישבות כי אם היא תסתיים, נמצא את עצמנו עם הציבור החרדי שעלול להתנקם בהתיישבות, אבל אני מניח שלא היתה להם ברירה".
דניאלה וייס: "יש לי ביקורת נוקבת על אורי אריאל שבראיונות שלו מאז שמונה לשר השיכון, צמצם את ההבטחות שלו לבנייה ביו"ש, למה שהוא כינה 'הרחבת הבנייה ביישובים הקיימים'. צריך לזכור הוא נשלח למשרד השיכון על ידי שר ההיסטוריה, כדי לבנות את כל יהודה ושומרון. גם המאחזים הקטנים".
בחזרה לחג הראשון של פסח. העצני, שכאמור נפעם מ"הרוח הגבוהה" של תלמידי הרב צבי יהודה קוק, כהגדרתו, זוכר היטב את חגיגת הסדר עצמה: "הריקודים לא נפסקו. הרב דרוקמן היה עורך הסדר, ומכיוון שכולנו הרגשנו שמדובר באירוע שייזכר לנצח, הוא לקח את הזמן ועשינו הכל לאט לאט, כדי לחוות את העוצמה האדירה שהיתה שם".
העצני החילוני הצטרף לצעדות שעשו חברי הקבוצה מבית המלון ועד למערת המכפלה, שבה ערכו את תפילות החג. "לרב לוינגר היו תעצומות והוא חשב על כל פרט. כבר בדרך הלוך בפעם הראשונה למערה הוא אמר לנו 'מתחלקים לכמה קבוצות. כל אחד הולך בדרך אחרת כדי שיתרגלו לראות יהודים בכל חלקי חברון'. אני זוכר את הצעידה בבוקר עם הטליתות, אמרתי לעצמי 'אבא אברהם, אבא יצחק ואבא יעקב, אמא שרה, אמא רבקה, אמא לאה ואמא רחל, הבנים שלכם חזרו הביתה'".
במהלך החג העצני בילה כמה שעות בשיחות עם בעל המלון קוואסמה. "אני זוכר ממנו בעיקר שני דברים", הוא אומר, "דבר ראשון זה שהוא מאוד שמח שסוף סוף, אחרי כמעט שנה של שממה, יש לו אורחים במלון, ודבר שני זה את הכרת הטובה שלו על היחס של הכובשים כביכול.
"הוא אמר שאחרי שהעיר נכבשה הוא נקרא למושל הצבאי והיה בטוח שעומדים להוציא אותו להורג. הוא הגיע למושל ובסוף התברר לו שהממשל הצבאי רצה להשתמש במלון שלו, בתשלום כמובן, ושרצו לעבור איתו לפני כן חדר אחר חדר כדי לראות יחד איתו שלא עושים לו כל נזק. הוא אמר לי בעצמו שאם המצב היה הפוך, והם היו אלה שמגיעים מחדש לעיר אחרי פרעות קשות, הם היו לכל הפחות מגרשים את כל המקומיים, אם לא שוחטים אותם בלי למצמץ".
היחסים החמים עם קוואסמה נמשכו, אך דווקא חגיגות יום העצמאות, שנערכו שלושה שבועות לאחר ליל הסדר, העיבו על האווירה והביאו לראשונה ללחץ של תושבי חברון הערבית על קוואסמה לסלק את האורחים. "כמה אנשים מהקבוצה עם עודף מוטיבציה החליטו לצפות את כל המלון בדגלי ישראל", מספר העצני. "הם הכניסו את קוואסמה למצב בלתי אפשרי, והשכנים שלו התחילו לשכנע אותו לדחוק אותנו החוצה".
שבוע לאחר יום העצמאות עלתה סוגיית ההתנחלות בחברון לראשונה לדיון בממשלת ישראל, שפרסמה בתום הישיבה החלטה לפיה יתאפשר למתנחלים להמשיך לגור בחברון ויינתן להם סיוע להקים ישיבה במקום. לצד זאת, מאותה ישיבת ממשלה, יצאה גם הבהרה מפורשת: "אין בהחלטה הנ"ל משום אישור להקמת עיר יהודית או מפעלי תעשייה בחברון".
החלטת הממשלה הזו, יחד עם התקררות היחסים עם קוואסמה בעקבות תקרית הדגלים, הביאה למצב שבו על מתנחלי חברון נאסר לתפוס בתים ריקים של יהודים בתוככי חברון, אך בניין הממשל הצבאי בחברון נפתח עבורם והפך למקום מגוריהם של קבוצת המשפחות והרווקים שנלוו אליהן.
שלוש שנים וחצי התגוררו המשפחות בבניין הממשל הצבאי, ובתחילה זה נראה נטול אופק. ב-25 במרס 1970, ברוב מוחץ של 48 תומכים מול חמישה מתנגדים, אישרה כנסת ישראל את ההחלטה להקים ליד חברון יישוב עירוני חדש, "קריית ארבע? שמו, שבו ייבנו 250 יחידות דיור.
חבר הכנסת אורי אבנרי מסיעת "העולם הזה" ביקש להוריד את ההצעה מסדר היום בטענה כי אישורה "יפגע בסיכויי השלום במרחב", אבל השר יגאל אלון, שהיה כאמור תומך נלהב במתנחלי חברון, ענה מעל הדוכן בכנסת: "אסור לנו להשלים עם העובדה שבגלל פוגרום רצחני באב תרפ?ט, אנו, מרצוננו, נעשה את חברון נקייה מיהודים".
בחודש ספטמבר 1971, ימים ספורים לפני ראש השנה תשל"ב, נכנסו 50 המשפחות הראשונות לבתי הקבע שנבנו בקריית ארבע. בתוך חודשים ספורים החלו לצוץ נקודות התיישבות שונות, מעטות בתחילה, ברחבי השטח. לאחר מלחמת יום הכיפורים והקמתה של תנועת גוש אמונים, הפכה תנועת ההתנחלות ביהודה ושומרון לזרם של ממש. כיום מתגוררים בקריית ארבע כ-7,500 תושבים , ועוד כמה מאות ביישוב היהודי בחברון.
בכל רחבי יהודה ושומרון מתגוררים יותר מ-350 אלף אזרחים ישראלים, שיש לשער שרבים מהם יחגגו הערב את ליל הסדר בנוחות בביתם, בלי לדעת שלפני 45 שנה, בבית מלון בחברון, אירוע דומה שינה את פניה של מדינת ישראל כולה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם