האבל מצלצל פעמיים: המשפחות שנאלצו לקבור יקיריהן בשנית
מלחמת יום כיפור על 2,700 חלליה אילצה את מדינת ישראל להקים בחיפזון 7 בתי קברות ארעיים שבהם נקברו המתים. רק אחרי שנה הועברו הלוחמים שמסרו את חייהם למען המולדת לקבורת קבע, וכך נאלצו המשפחות להתכנס בצערן בפעם השנייה
הקומנדקרים הצבאיים יצאו בשיירות בקיץ 1974 מבתי העלמין הצבאיים כשהם נושאים יותר מ-2,000 ארונות של חללים עטופים בדגלי הלאום, בדרכם למקום מנוחתם האחרונה. המחזות היו קורעי לב.
שבעה בתי קברות הוקמו בשני קצוות הארץ, בדרום ובצפון (בארי, באר שבע, משמר הנגב, קריית שאול, עפולה, לוחמי הגטאות ונהריה), במהלך המלחמה ההיא שדיין הגדירה כ"כבדת ימים וכבדת דמים". בהם נקברו בחיפזון ההרוגים, ללא נוכחות בני משפחה.
גורמים צבאיים מסבירים כי על פי ההלכה העברית על העברת הקברים להתבצע כעבור שנה. כבר בחודש פברואר 74' חודש הקשר עם המשפחות השכולות, עם ביקורו של קצין העיר ותיאום מועד ההלוויה וההסעות. המחלקה להנצחת החייל פרסמה מודעות בעיתונים שבהן צוינו המועדים. הרבנות הצבאית גייסה את אנשי המילואים לסייע במלאכה הקשה מנשוא של העברת הגופות. הנה כמה סיפורים של אותן משפחות שנאלצו להתאבל פעמיים.
הלב המאוהב של יפה פרקל, אז טל, לא ניבא לה רעות גם כשהקשר עם בעלה הטרי משה נקטע לקראת סיום המלחמה. "דובי אחיו הבכור הרגיש שמשהו לא בסדר ונסע לחפש אותו בסיני. שם נודע לו שאחיו נהרג", היא נזכרת.
בשיחת הטלפון האחרונה ביניהם יפה עוד הספיקה לספר למשה שהיא ממתינה לתוצאות בדיקת ההיריון. כעבור ימים, עם הגעת התשובה החיובית מהמעבדה, התקשרה יפה לחמותה לספר לה שהיא נושאת תינוק ברחמה. "עם בשורה כזאת הוא בטח יבוא מחר", הבטיחה האם. אבל למחרת, היה זה יום שישי, הגיע המבשר להודיע למשפחה שמשה נפל בכ"ט בתשרי תשל"ד ונקבר בבית קברות ארעי בבאר שבע.
משה, בנם השני של חנה וצבי (שופט בית המשפט העליון שעל שמו קרוי חוק טל), היה הסדרניק. ביום הכיפורים נלקח למלחמה מישיבת הר עציון שבאלון שבות, שם למד. יפה ומשה נפגשו כתלמידי כיתה י', מדריכים נלהבים בקן של בני עקיבא בירושלים. יחד הם גם התגייסו לנח"ל.
"עשינו טירונות יחד במחנה 80. בהמשך משה שירת בשריון. היה ברור לשנינו שנתחתן", מספרת יפה. "הגעתי לבקו"ם כדי להשתחרר עם כיסוי ראש. "היה לי כל כך טוב, הרגשתי שאלוהים אוהב אותי. היינו אידיאליסטיים ותכננו תוכניות לחיינו המשותפים". השניים נישאו כשהם בני 20 וחיו כזוג נשוי 40 יום בלבד. "ההיריון היה הנס שקרה לי. כל כך מעט זמן הייתי נשואה ובכל זאת הריתי. נשאר לי משהו ממנו", היא אומרת.
למחרת השבעה נסעו יפה ומשפחתו של משה לפקוד את קברו בבאר שבע. "כולנו נסענו בפז' ו הגדולה של חמי וכל הדרך מירושלים היתה שתיקה מוחלטת במכונית", היא משחזרת. "בית הקברות בבאר שבע היה גדול ומסודר, מלא בקברים ללא מצבות. לא ידענו מתי בדיוק משה נקבר. בכיתי אבל הרגשתי שאין לי שותף לחלוק איתו את רגשותיי, אז נעלתי אותם בתוכי".
זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה פקדה משפחת טל את קברו של משה בבאר שבע. "יש מנהג שאומר שלא עולים לבית הקברות בשנה הראשונה", מסבירה יפה. "גם לא עלה בדעתי לנסוע לשם לבד ובהיריון. בשנה הזאת לא ניהלתי את עצמי, נגררתי. הייתי נעה ונדה בלי בית משלי".
בחודש סיון, תשעה חודשים אחרי המלחמה, יפה ילד בן. "היה ברור שאקרא לילד על שם אביו ואכן שמו משה חי", היא מספרת ולראשונה בשיחתנו עולה חיוך על פניה היפות. אבל גם האושר עם בואם של החיים החדשים והאימהות שהפיחה בה רצון להשתקם נגדע. שלושה שבועת לאחר הלידה אירע אסון נוסף. אחיה של יפה, משה קלייוולד, נהרג בתאונת צניחה בצבא.
"הוא ביקש לא לצנוח באותו יום כי היתה לו בעיה ברגל ולא הסכימו לשחרר אותו. זו היתה צניחה חופשית, החמישית לפני קבלת הכנפיים, אבל המצנח לא נפתח והוא נהרג", היא מספרת. בקיץ המר הזה התקיימה גם הלוויה של משה טל ז"ל בהר הרצל בירושלים.
"אני לא זוכרת איזו הלוויה היתה קודם, של אחי או של בעלי. הודיעו לנו מראש על היום והמיקום. אני זוכרת היטב שהיה סיוט בהר הרצל, הלוויות יצאו בזו אחר זו כמו בסרט נע. היה קיץ חם ולוהט ועומס בלתי נסבל. היו גם המון עיתונאים וצלמים ואני רק רציתי שיניחו לנו באבלנו. נעלתי פנימה את סערת הרגשות ולא אפשרתי לה לפרוץ החוצה", אומרת יפה.
"בשנה אחת הספקתי להתחתן, להתאלמן, להיות אמא, ולהפוך לאחות שכולה. בשנה הזאת התנתקתי מהדת", היא מגלה. "למרות המכות הקשות שניחתו עליי ועל הוריי ניצולי השואה, משה חי הקטן עזר לנו לחזור לחיים. האימהות שיקמה אותי ולקחתי פיקוד על חיי", אומרת יפה, שבעת ההיא חזרה להתגורר באלון שבות שבגוש עציון.
שנתיים וחצי לאחר שהתאלמנה נישאה יפה בשנית לאלי פרקל, חברו מהישיבה של בעלה המנוח. "חמי, צבי טל, החזיק את אחד מעמודי החופה שלנו. בירח הדבש הוא וחנה שמרו על משה חי נכדם. הם אנשים מדהימים. בפסח האחרון עשינו יחד את ליל הסדר".
משה חי מכנה את אלי פרקל "אבא" למרות שהוא לא אימץ אותו בהתאם לבקשת ההורים. הוא גדל במשפחה החדשה שהקימה אמו עם ארבעת אחיו (אחיקם, שנקרא על שם אחיה של יפה, נועה, נעמי ויובל). "על פי ההלכה, אישה שנישאת מחדש אינה עולה לקבר בעלה הראשון. אז אלי היה לוקח את משה הקטן לאזכרה בהר הרצל.
"אביו היה נוכח נפקד בחייו, תמונתו תמיד תלויה בבית. לאחר שהתחתן לקח את התמונה לביתו. הילדים התייחסו לכך באופן טבעי. בבתי הספר הם נהגו להדליק נר לאבי אחי, ולאחי אמי'", היא מחייכת בעצב.
פרקל, המשתייכת לארגון אלמנות ויתומי צה"ל בראשות נאוה שוהם סולן, היא יועצת חינוכית במקצועה ועובדת בהוראה מתקנת. היא מתגוררת באפרת וכך גם חמשת ילדיה שמתגוררים בישובי גוש עציון. בנה הבכור הוא סא"ל בצה"ל, נשוי ואב לשלושה ילדים. "שנים רבות הרגשתי כמו אדם עם איבר קטוע, למרות שבניתי חיים חדשים. היום אני מודה על מה שיש לי. היה לי מזל, משה דאג שאשאר במסגרת טובה ותומכת".
חמישים מטרים בלבד הפרידו בין קברו הארעי לזה הקבוע של רס"ן עודד חרמוני ז"ל בבית העלמין בקריית שאול. "לעולם לא אשכח את קולות הטיפוף של רגלי המלווים ההולכים אחר הארון", נזכרת האחות צפרא דוויק.
"החלקה הגדולה שהוכנה לקבורת הקבע של הרוגי מלחמת יום הכיפורים בקריית שאול היתה עדין ריקה. זו היתה הלוויה הראשונה כך שהלכנו על עץ שחיפה על מאות הקברים שנכרו באדמה לקראת הלוויות הצפויות. הלכנו בדממה ורק ההד הנורא הזה,'בום בום', נשמע עם כל צעד. אני זוכרת כל שנייה כאילו זה היה היום".
רס "ן חרמוני היה קצין חינוך בשריון. ב-7 באוקטובר 1973 (י"א בתשרי תשל"ד) נפגע עם עלות השחר בתאונה קשה שאירעה לכלי הרכב שבו נסע עם כתבים וצלמים. "בדרך על ציר אל עריש הם ניסו לעקוף שיירת טנקים, אבל הראות היתה לקויה. עודד ועוד שני אנשים נהרגו. כתב טלוויזיה וצלם צבאי נפצעו. גם נחמן שי היה באותו רכב, אבל יצא בשלום", מספרת צפרא.
רק ב-14 באוקטובר התבשרו הוריו, שכבר שכלו בעבר את בנם הבכור שנהרג בגיל 6 בתאונת דרכים, על נפילתו. כעבור יומיים ילדה אשתו של עודד מירה את בנם הבכור, עודד רן. "בזמן המלחמה הייתי בשליחות בארה"ב. הטלפון שצלצל בביתנו ביום ראשון בשש בבוקר לא הותיר ספק שקרה אסון. פרצתי בבכי מר", אומרת צפרא, שמיהרה להגיע ארצה.
"אבי רצה לדעת היכן קברו אותו ואמרו שיגידו לו מאוחר יותר מאחר שמדובר בקבורה זמנית בקריית שאול. אבל הוא לא ויתר והלך מקבר לקבר עד שמצא את תלולית העפר ועליה השלט עם שמו של עודד".
ב-4 באוגוסט 1974 נערכה הלוויה וגופתו הועברה לקבר הקבע במרחק 50 מטרים. "עודד היה מוכר וצבר חברים ומכרים רבים. כנער הוא הצטרף לפרלמנט הנוער של בתי הספר התיכוניים, נבחר להיות ראש עיר הנוער הראשון ובהמשך שימש כיו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב".
באמצע יולי74', כשהיא כבר בהיריון, הגיעה צפרא לישראל ללוויה של אחיה, שהתקיימה ב-4 באוגוסט . "הגעתי בקיץ מארה"ב לארץ והחל מו"מ עם הרבנות שיאפשרו לנו להקדים את הלוויה גם אם עדיין לא חלפה שנה מיום נפילתו", היא משחזרת. "זו היתה לוויה עצומה ועמוסה כשאני בהיריון. בהלוויה הלך לצדי בן דודי, נתן מלינוב, שגויס במיוחד מטעם הצבא להעביר את הקברים הארעיים מבתי הקברות שבצפון הארץ, והוא לחש לי כי דאג שלא יהיה ריח מהגופה. באותו רגע לא הבנתי על מה הוא מדבר. לא חשבתי מה קורה לגופה עשרה חודשים לאחר המוות. רק לימים הבנתי את מהות התפקיד שביצע", מסבירה צפרא.
מלינוב היה איש מילואים שהתנדב למשימה הקשה מנשוא. במשך 60 יום היה אחראי להעברתן של 481 גופות חללים מבתי הקברות הארעיים בעפולה, לוחמי הגטאות ונהריה לקראת הבאתם לקבורת הקבע. "אי אפשר להתכונן לתפקיד שכזה. היו איתי אנשים במלאכה הזאת שקיבלו את זה קשה מאד. היינו עדים למראות איומים. זיהיתי 481 גופות בזיהוי סופי כדי שלא תהיה שום טעות בקבורה הנכונה", הוא מסביר.
גם היום, במרחק ארבעים שנה, צפרא זוכרת את הלוויה שניהל הרב איסר פרנקל לפרטיה. אותו רב שגם חיתן אותה ואת אחיה עם בני זוגם בחתונה המשותפת. היא גם זוכרת את הקדיש שאמר אביה על בנו האהוב. "אבא לא אמר קדיש על בנו הבכור, והוא הרגיש שנענש בשל כך וגם בנו השני נלקח ממנו".
בתום שנת אבל נראה כאילו חזרתם לנקודת ההתחלה." הלוויה היתה חשובה. ניתנה לנו הזדמנת להיפרד. בעוד שבתהליך האבל הראשון יכולתי כאילו להתכחש למותו. הייתי בחו"ל ויכולתי לדמיין שהוא בארץ, אם כי זה חזר אליי בחלומות. באבל השני עובדת מותו היתה סופית ומוגמרת. זה היה מאוד חשוב ואפשר לי להתמודד עם זה טוב יותר".
דוויק עבדה במשך 30 שנים באגף השיקום במשרד הביטחון, והקימה וניהלה קבוצות תמיכה למשפחות שכולות. לאחר פרישתה הקימה את הוועדה לזכויות האחים השכולים. בשנים האחרונות זוכים האחים והאחיות השכולים לבית חם גם במסגרת עמותת "לנצח אחי" בראשות אלי דבי. עודד רן, בנו של רס"ן עודד חרמוני ז"ל, חי בחו"ל.
בחמשת הימים שעברו בין נפילתו של סרן ישעיהו (שייקה) מקוביצקי ז"ל ועד קבלת הבשורה המרה נמשכו החיים במשפחתו ב"שגרה של דאגה", כהגדרתה של אחותו הפסיכולוגית הקלינית ד"ר עדנה כצנלסון.
"המשכנו להתנהל עם האשליה שעוד מעט חיינו ישובו להיות כשהיו. האמנו שכבר שילמנו מחיר כבד בנפילתו של דודי, האח של אמי, שנהרג בהפצצת מטוסים מצרים במלחמת העצמאות. אחי שייקה קרוי על שמו, וחשבנו שמישהו למעלה דואג ל'צדק חלוקתי'".
אבל לגורל תוכניות אחרות. סרן שייקה מקוביצקי, בן 24, נהרג יחד עם סגנו ב-19 באוקטובר73' (כ"ג בתשרי תשל"ד), כאשר מטוסים מצריים הפציצו את שיירת הדלק שעליה פיקד כשהאוגדה שהוביל אריק שרון התקדמה לכיוון גשרי התעלה. הוא נקבר בבית הקברות הזמני בבארי.
לימים הוסיפה עדנה כצנלסון כיתוב אישי לשתי המצבות. זו של אחיה "שנקרא על שם דודו לוחם הבריגדה שנהרג במלחמת השחרור", וגם למצבת הדוד. "ישבנו שבעה לאחר שהודיעו לנו, אבל אף אחד מאיתנו לא היה בלוויה. נכחו בה חיילים שלא הכירו את שייקה, והוא היה אחד ממאות הנופלים ", היא מצרה. עדנה מעולם לא פקדה את קברו של אחיה בבארי מכיוון שהיתה אז בשמירת היריון קפדנית. "אסרו עליי לנסוע וקיבלתי את הדין".
הוריה נסעו לבארי שבוע אחר שבוע נושאים את מטען האבל שאין לו סוף. "לא יכולתי לתמוך בהם כשהם עמדו לבדם מול הקבר של בנם, אחי, שהיה אחד בשורת הקברים הארוכה", היא אומרת.
מה עבר עלייך?
"כפסיכולוגית אני מכירה את שלבי האבל שמתחילים אחרי קבורת המת. אצלנו חוויית הקבורה הזמנית היתה קשה כי זה היה אבל ללא גבולות, שלא התחיל בעצם. במשך שנה הפצע מדמם כאילו לא חבשו אותו. אובדן ללא קבורה הוא סבל אינסופי. אי זיהוי הגופה על ידי המשפחה מותיר שאלות לא פתורות. האם הוא מת בוודאות? ואם כן האם זיהו בוודאות שזאת גופתו?
רק לאחרונה הבנתי שבשנה הזאת שלא נסעתי לבארי ולא היה לי קבר ללכת אליו, המצאתי לי בעצם מצבה חלופית כשקבענו ביחד עם שתי משפחות שגם בניהן נפלו במלחמה (רס"ן עמיחי בוכוול ז"ל וסרן שלמה שגיא ז"ל) - שלט הנצחה עם שמותיהם בספרייה למדעי החברה שם הם למדו".
הלווייתו של סרן שייקה מקוביצקי נערכה שנה לאחר נפילתו, ב-26 באוגוסט 74', בבית הקברות הצבאי בקריית שאול. "פחדתי מההלוויה ורציתי שכבר תתקיים. ששייקה יגיע למקום מנוחתו האחרונה. אבל ככל שהזמן עבר היתה העצמה של הפחד והתגברות הציפייה שתהיה קטסטרופה. בינתיים כבר הייתי אם לבת, והיה לי קשה להיפרד מהתינוקת כדי ללכת להלוויה. לבסוף חברים השגיחו עליה".
ומה היה בלוויה?
"אני זוכרת את צפיפות הלוויות שיצאו בהפרשים של דקות אחת אחרי השנייה בקריית שאול. אני זוכרת את ההליכה אחר הקומנדקר והארון העטוף בדגל. זה היה כמו מסע צלב אינסופי, הליכה ממושכת עד לחלקה, כשכל הזמן אני חוששת שהכוח לא יעמוד להוריי והם יתמוטטו".
איך היתה ההתמודדות לאחר הלוויה?
"האבל על שייקה התחיל באיחור בלתי נתפס. עד אז היטלטלנו בין שמים וארץ כמי שאין אדמה מתחתיו. במהלך שנת הציפייה הנוראית נולדה טל, בתי הבכורה, שהתחילה את חייה באווירה של שכול קשה ונאחזתי בה כנאחזת בחיים. כיום היא רופאה לטיפול נמרץ תינוקות, ואין זה פלא שהיא גרה עם משפחתה באוסטרליה בצדו השני של הגלובוס, הכי רחוק מקריית שאול".
40 שנה חלפו מאז נהרג אחיה של ד"ר כצנלסון, אבל כף רגלה מעולם לא דרכה באדמת בארי.
"אני לא מסוגלת להיות במקום הזה. זה כמובן לא רציונלי, שהרי חברי הקיבוץ בוודאי אינם אשמים. גם הם עברו חוויות קשות כשונחשפו לכל מה שמתרחש בבית הקברות הצמוד לקיבוצם", היא אומרת.
במשך השנים גם הספק המנקר בדבר זהותו הוודאית של אחיה המת לא הרפה ממנה. לפני שנים אחדות ולאחר התלבטויות לא מעטות החליטה עדנה לפתוח את תיק החלל של אחיה בליווי הרגיש והתומך של קצין הרבנות הצבאית סא"ל גבי אלמשעלי.
"בתיק היתה תמונה של אחי המת, כשפצע כניסה של כדור במצחו. כמה שקשה היה לי להתבונן בתמונת המת, היא הפיגה את הספקות באשר לזהותו. אבל בתמונה הזאת כיסתה תחבושת גדולה את בית החזה שלו. תהיתי מה פשר הפציעה הזאת. והרי אמרו לנו ששייקה נהרג במקום ולא סבל.
"למראה התחבושת תהיתי אם הוא סבל. אם היה מודע למותו הקרב. פתרתי שאלה אחת מטרידה ובמקומה צצה שאלה אחרת. אבל לאיש לא היתה תשובה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם