מנצחים בקרב, מפסידים בזירה המדינית
הימין בישראל שבוי במחשבה שהכל נקבע על ידי המאמץ ההתיישבותי והצבאי. ברגע האמת מסתבר, שחשיבה מדינית מרחיקת ראות הכרחית
ברגע הדרמטי הזה, לא לגמרי ברור מה בדיוק רוצים האמריקנים ומה האינטרס שלהם: האם זו סתם חובבנות של שר חוץ ונשיא שלא מבינים את עומק הציניות והאכזריות של הגורמים שאיתם הם מתעסקים? האם זה ביטוי לאינטרס האמריקני העצום בקטאר – שבה הבסיסים הגדולים ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, ולאחרונה גם חתמה עם ארה"ב על עיסקת נשק ענקית בשווי 11 מיליארד דולר? האם זה מהלך הלוקה בתחכום יתר, לפיו אם יובילו את חמאס לכיוון של פשרה מדינית כי אז כלל הפלסטינים יהיו בתמונה (שהרי אנשי הרשות הפלסטינית ממילא נחשבים תומכים)? האם זה מהלך ציני עוד יותר, המבקש ליצור ברית עם אסלאמיסטים 'אותנטיים' כנגד האסלאמיסטים שנחשבים כרגע מסוכנים ומופרעים עוד יותר (כנופיות דאעש, אל-קאעדה ושאר ג'יהאדיסטים) – על חשבונן של ישראל, מצרים והרשות הפלסטינית? ואולי צדק מי שחשד ששמו האמצעי של ברק חוסיין אובמה מעיד יותר מכל היכן ליבו נטוי?
כ
הרי מבחינה צבאית נטו, אין חולק שכוחה של ישראל גדול עשרות מונים מזה של החמאס. אם ישראל עדיין מתקשה להביס את החמאס הרי זה לא רק בגלל שיטות המלחמה הנבזיות שלו, אלא בעיקר בגלל הלחץ המדיני. זו לא רק בעיה של חולשת מנהיגותו של בנימין נתניהו, למרות שגם זו מסתמנת פה ושם לאורך העימות, אלא הכרה עקרונית בכך שבעולמנו הגלובלי, רווי התקשורת, גם מעצמות גדולות לא יכולות בעצם לעשות כל מה שירצו. הנה, ארה"ב לחמה בשנים האחרונות בעיראק ובאפגניסטן, ובשני המקומות התקפלה כי לא יכלה עוד לעמוד במשמעות המראות שניבטו אליה משם – לא מבחינה פנים-אמריקנית ולא מבחינה בינלאומית.
האירוניה האכזרית היא שלדיקטטורות יש דווקא חבל ארוך יותר, אבל אפילו הן לא יכולות לעשות כל מה שירצו. הנה, רוסיה של פוטין נאלצה להסכים להפסקת אש במזרח אוקראינה לאחר שספגה סנקציות כלכליות מידי המערב. אפילו איראן נאלצה להסכים לפחות למראית עין של ויתורים בתחום הגרעין, בגלל הלחץ הבינלאומי.
הימין הישראלי, במיוחד הימין הדתי (זה שקידם יותר מכל את מאמץ ההתיישבות בשטחי יו"ש), לא מצטיין בהבנת חשיבותו של התחום המדיני. מבחינתו, השילוב בין התיישבות וצבא הוא השילוב המנצח: ההתיישבות תקבע את הגבולות, והצבא יגן עליהם. כך נדחו בזעם במשך השנים 'תכנית אלון', תכנית האוטונומיה של מנחם בגין, הסכם לונדון של שמעון פרס והמלך חוסיין – כולן תכניות שנדמה שגם רבים מאלה שדחו אותן היו מוכנים כיום לאמץ אותן בלב חם. יתר על כן: מקדמי התכניות המדיניות, ממנהיגים מקומיים ועד נשיאים אמריקניים, נדחו בבוז כ'עוכרי ישראל' וראש ממשלה אחד אפילו נרצח.
במקביל, גם לא הוכנו מעולם בימין הדתי חלופות מדיניות רציניות, ובמקרה שכבר הוכנו לא נעשה שום מאמץ רציני לקדם אותן. הן נראו בעיקר כמו תשובות חפוזות למראיינים נודניקים שהתעקשו לשאול: אז מה התכנית שלכם? נו טוב, אמרו בימין, נדחוף להם כמה סיסמאות.
למעשה, נראה שהמאמץ של הימין הדתי לקדם
כדאי אפוא לחזור ולשנן את הלקחים הנלמדים מאירועי הימים האחרונים: ברמה הטקטית, מי שרוצה את תמיכתה של ארה"ב בימי מלחמה, כדאי שיתייחס אל מנהיגיה בכבוד גם בזמן מו"מ מדיני. יתכן כאמור שאינטרסים ארוכי טווח יביאו אותם להתנגד לעמדת ישראל בכל מקרה, אבל לפחות לא תספק להם ישראל מוטיבציה רגשית לעשות זאת. הלקח האסטרטגי חשוב עוד יותר: הרגל המדינית חיונית לא פחות מהרגל ההתיישבותית והרגל הצבאית. לאורך זמן, ההתיישבות והצבא יוכלו לעצב רק מפה כזו שגם המדינאות תוכל להגן עליה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם