אני מתגעגעת לשג'אעיה של פעם

כל פעם שאני שומעת שג'אעיה, אני מתגעגעת, אני מתגעגעת לחולות הצהובים ולים, אבל בעיקר מתגעגעת לשג'אעיה של פעם! זו היתה הדרך מגוש קטיף החוצה ופנימה, לא חוויות של פחד, חלק משגרה, זו הדרך הביתה

מוריה סולימן | 30/7/2014 14:58

תגיות: גוש קטיף

בכל פעם שאני שומעת ג'בליה, בית להיא, שג'אעיה, אני מתגעגעת, אני מתגעגעת לחולות הצהובים ולים, אבל בעיקר מתגעגעת לשג'אעיה של פעם! חוויות הילדות שלי קשורות בצומת שג'אעיה, זו היתה הדרך מגוש קטיף החוצה ופנימה, לא חוויות של פחד, חלק משגרה, זו הדרך הביתה. מה היתה אז שג'אעיה? שכונה קטנה ועלובה ומה היתה עזה? עיירה קטנה בתים עד שתי קומות, עיירה אומללה, ואני חושבת כי נכון היה לעשות הכל כדי שיצאו מזה, לעזור להם במקורות פרנסה, לספק חשמל ומים (מקרנות האו"ם) אבל איך הגענו לרובים ומדינה?!?

מרכז מסחרי בנווה דקלים אופיר דוד

אני רוצה לספר לכם מה היה שם לפני שהיה להם רובים ומדינה. היו להם אבנים וגם נינג'ות –צינור קטן שתקועים בו מסמרים מכמה כיוונים והוא גורם לפנצ'ר בגלגלי הרכב והיו גם בקת"בים.
פעם נתקענו בשעת לילה מאוחרת על כביש הרצועה בגלל פנצ'ר בגלגל, כנראה בגלל נינג'ה זה היה מפחיד ולא נעים אבל כאין וכאפס לעומת החשש מהדרכים כיום, ומי שעצר לידנו ועזר לנו היו ערבים. אחד הזיכרונות החזקים שלי הוא כשנסענו ביום שישי בצהרים לכיוון המרכז ובצומת שג'אעיה בעיצומה של התפרעות, זרקו עלינו אבנים, אבן אחת פגעה ברכב, בחלון שלידי והתפרקה, זו היתה אבן חול! אבן חול זו סימלה את הכל, הכל חול, הכל מופרך, הכל הבל הבלים, קצת רעשים אבל מי הם באמת...

אבל אז באו אנשים ונתנו להם ממשות,ישות, ו"אבנים ונינג'ות", הפכו לרובים ופצמ"רים, מי חלם, זה היה הזוי....אני זוכרת (ואני לא זקנה) עוד לפני האבנים והנינג'ות, את הקניות עשינו ברפיח ובחן יונס. את סט הצלחות מזכוכית קנינו ברפיח, בחן יונס הסתובבתי לבד עם אמא בלי אפוד ובלי קסדה. כדי להחזיר אותנו ממחנה הקיץ באזור ירושלים, שלחו מונית מרצדס עם נהג ערבי, שהחזיר אותנו הביתה בבטחה והם-הערבים,

ידעו שאנחנו חזרנו לבית שלנו, הם ראו את זה בעיניים, כי הפרחנו את השממה, כי ארץ ישראל הגיבה בשמחה לבניה. הם פקחו עיניים משתאות למראה הירק בחולות! הם שמחו כי סיפקנו להם פרנסה וכמובן למדו טכניקות איך לעשות זאת בעצמם. זה היה דו קיום. ראינו ברכה, כמו יצחק אבינו שירד לגור בגרר – דרום רצועת עזה: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'" (בראשית כ"ו יב).

אני מתגעגעת לימים ההם -ההם, היה לנו טוב בגוש קטיף, כך זכור לי. הלכנו לחוף הים בלילה וביום, ללא ליווי חיילים, ביקרנו את סאלם בבוסתן שלו במואסי... כשאני חושבת עכשיו על כל החיילים שנכנסים לשג'אעיה בנגמ"שים ממוגנים וברובים דרוכים אני שואלת את עצמי ואת אבא שבשמים, לאן עוד נגיע? האם נוכל לשוב, לגור שם בבטחה?
"לרוכב בשמי שמי-קדם הן יתן בקולו קול עז.
תנו עז לאלקים על ישראל גאוותו ועזו בשחקים...
אל ישראל הוא נותן עז ותעצומות לעם, ברוך אלקים" (תהילים ס"ח לד-לו).

הכותבת: מוריה סולימן, גדלה בגוש קטיף מילדות ועד גירוש.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

הוסף תגובה

הגיבו