ראשי » חדשות » דעות

תחושת החמצה בריאה

בצה"ל העריכו בטעות שעוצמת ההיי-טק של ישראל תייתר את הצורך באחיזה בקרקע. הציבור הבין שהם טעו ושניתן לנצח רק בדרך הישנה

יש משהו מרענן בתחושת החמיצות האופפת את עם ישראל בעקבות הפסקת האש. פרצופו החמוץ מוכיח שאלפי הרקטות והפצמ"רים של חמאס לא רק שלא שברו את רוחו, הם העצימו את יצר הניצחון שלו. העם משוכנע שצה"ל מסוגל למוטט את חמאס וכועס על המנהיגים שהיססו לתת את פקודת המיטוט. הוא מתנהל כמו תלמיד תיכון חרוץ שקיבל 85 במבחן בפיסיקה, ומאוכזב מאוד שלא קיבל 100.

עוד כותרות ב-nrg:
בפיקוח ישראלי הדוק: כך יערך מבצע שיקום הרצועה
ההרוג ה-71: מת מפצעיו חייל צה"ל נתנאל ממן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

רק חסר לנו שהמצב היה הפוך. כלומר, שהציבור היה חושד שצה"ל אינו מסוגל למוטט את האויב. בשלב מסוים במלחמת יום הכיפורים אכן התגנב חשד דומה ללבבות. משה דיין אף דיבר על חורבן הבית השלישי. איש לא טען אז שצמרת צה"ל לא רוצה להכריע את המצרים או את הסורים, השאלה הייתה אם היא יכולה. הקיץ, לעומת זאת, לא עמדה כלל על הפרק שאלת יכולתו של צה"ל להכריע את חמאס, עמדה רק שאלת היכולת הנפשית של הדרג המדיני להוריד לצבא הנחיית הכרעה. 
 
ראש הממשלה ושר הביטחון אכזבו, בלי ספק, אכזבו קשות. הם לא עמדו בעקרונות המלחמה בטרור שניסחו בעבר בעצמם. לאורך כל המערכה נצמדו שניהם בדבקות למדיניות הנפסדת ההתחלתית של "שקט ייענה בשקט". במקום לרוצץ את ראש הנחש, הם הסתפקו בריצוץ פלג גופו התחתון. הוא עדיין יכול להמשיך להכיש. ובכל זאת, מבצע 'צוק איתן' עשוי להיזכר – למרות מחיר הדמים הכבד ואלפי אזעקות 'צבע אדום' – כנקודת מפנה חיובית בהיסטוריית המלחמות המודרניות שלנו. לראשונה מאז מלחמת לבנון הראשונה, כמעט כל הציבור הישראלי התייצב מאחורי הקריאה "תנו לצה"ל לנצח".

בתוקף הנסיבות המדיניות והפוליטיות זו הייתה קריאה נאיבית משהו, אבל היא הסגירה רוח לחימה עיקשת – נכס לאומי. מערך הרקטות של חמאס לא הצליח לייצר פה חשש מפני אפשרות של ניצחון פלשתיני. האזרח הממוצע כאן משוכנע שכאשר צה"ל יקבל פקודה, צה"ל ינצח. אם לא בסיבוב הזה, בסיבוב הבא. המטה הכללי, צריך להודות, לא שש לקבל פקודה מהסוג הזה, אך לא מפני שפקפק ביכולתו לעשות זאת. הפקפוקים נגעו ליום שאחרי, פקפוקים בעלי אופי מדיני בעיקר. הלחימה עצמה נוהלה תוך כדי שחרור הדרגתי מבורך מעכבות נפשיות ששיבשו בעבר קשות את מנגנון ההכרעה.

צה"ל שנכנס ל'צוק איתן' הוא לא בדיוק צה"ל שיוצא ממנו. בתחילת המלחמה צה"ל עדיין היה שבוי בכבלי תפיסת הסיכול הכירורגי. מוחמד דף ניצל בזכות אשתו וילדיו. לקראת סוף המלחמה, צה"ל כבר טיפל במשפחת דף בלי בג"ץ ובלי בצלם, כי גם על המשפטנים עבר משהו טוב במלחמה הזאת. בשבוע האחרון הם הסירו באופן סנסציוני את המגבלות על הפצצת שטחים בנויים שמהם האויב יורה עלינו. אפילו בניין בן 14 קומות לא נהנה עוד מחסינות, והופל אפיים ארצה. זה הכה את חמאס בהלם.

בתחילת המערכה נלקח ממנו נשק המנהרות, בשלב השני חוסל נשק החטיפות שלו, בשלב השלישי נפגעו בכירי אנשיו, ובשלב הסיום הוא ספג פגיעה הרסנית ביכולותיו לשגר רקטות מתוך שטח בנוי. לכן הוא חתר בשבוע האחרון להפסקת אש כמעט בכל מחיר. האם חמאס מורתע? אין תשובה נחרצת לתהייה הנוקבת הזו, אבל בלי ספק הוא הופתע. תופעת הנטישה ביישובי הנגב המערבי לא מנחמת אותו על גילויי החוסן של כלל החברה הישראלית. הוא נוטה להבין שכמה דברים השתנו פה מאז ימי ההפגנות לשחרורו של גלעד שליט "בכל מחיר". ייתכן מאוד שגם חיזבאללה מבין.

אחרי כחמישים ימי קרבות אפשר כבר לבשר, כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים, על מותה של קונספציה – קונספציית תחליפי השטח.  במשך דור שלם נבנתה פה תפיסת ביטחון שלמה על ההנחה שמדינת ישראל תוכל להגן על עצמה היטב גם מתוך גבולות מצומקים. במקביל לחזון הצבא הקטן והחכם נרקם חזון של ארץ קטנה וחכמה. מנהיגינו ויועציהם העריכו שיכולותינו ההייטקיות המופלאות יפצו אותנו על אובדן העומק הטריטוריאלי. הם הפסיקו להאמין בטריטוריה ועברו להאמין בטכנולוגיה. 
 

הסכמי אוסלו וההתנתקות מגוש קטיף היו רק אחד מביטויי הקונספציה. אגף המתנחלים כאב מאוד את עקירת היישובים, אך לא רק יישובים נעקרו, נעקרה תחושת החיבור של המפעל הציוני לקרקע שמתחת לרגליו. מנהיגי ציבור שהטיפו לאחיזה באדמה – לארץ ישראל של החצרות והבתים כלשון רבי נחמן מברסלב – נתפסו כאנשי העולם הישן, המתקשים להסתגל לחיי קוממיות נטולי אדמה.  "החרמון הוא בסך הכול הר", נשף בבוז ראש אמ"ן לשעבר בעיצומו של המו"מ בין ברק לאסד. הוא העריך שאם רק נגביה קצת את האנטנות בהר מירון ונרכוש עוד כמה צוללות לא קונבנציונלית בגרמניה, נוכל לוותר בקלות על כל הגולן. לפי אותו חוט היגיון, ראשי מערכת הביטחון העדיפו לרכוש מטוסי חמקן יקרים על חשבון מיגון זלדות או הצמדת מעילי רוח לטנקים. חיילים עתירי אי־קיו עם פרופיל קרבי נשלחו ל־8200 במקום ליחידות החי"ר.
 
 

למרות לקחי מלחמת לבנון השנייה, חיילי המילואים בקושי התאמנו. רק טייסי המילואים המשיכו להתאמן בקביעות. הצמרת הביטחונית הייתה משוכנעת שאת המערכות הבאות נוכל להכריע מהאוויר. היא דגלה בסיכולים ממוקדים, בכיפות ברזל, במזל"טים, בטייסים, בארטילריה, במודיעין, בכל מערכת נשק ומערכת אחרת שיוכלו לפטור אותנו מהצורך לכבוש. המטכ"ל של המאה ה־21 בנה ונבנה על רעיון של ניהול מלחמות בשלט רחק. 

קיץ תשע"ד הוכיח שאי אפשר. דווקא מבצע חיסול המנהרות בחודש שעבר סימל את מה שאבד לנו שם בעשור שעבר – האדמה. חמאס חטף קשות, אך המשיך לטפטף רקטות על חצי מדינה. צמרת הארגון חוסלה מהאוויר, אבל הארגון עצמו לא חוסל מהאוויר. ההיסוס הישראלי לחזור לרצועת עזה מחזיק את המנוולים בחיים. לא נוכל להביס אותם כל עוד נקפיד להישאר בחוץ.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

חגי סגל

תושב עפרה, עורך ראשי מקור ראשון

לכל הטורים של חגי סגל