הקשיבו לחיילים ששבו משדה הקרב
המציאות המזרח תיכונית אינה מציעה את הריגוש ופתרונות הקסם שאנו מכורים להם כצרכני תקשורת. דווקא הבנים ששבו מהמערכה מבינים זאת
ראוי שנפרד גם אנחנו מאשליית "שלום עכשיו" וגם מאשליית הניצחון המוחץ על החמאס בעזה. מסתמן, למורת רוחם של הנוהים אחר האשליות, שהסטטוס קוו המדיני יישאר עמנו שנים רבות, פשוט מאד משום שהוא הרע במיעוטו במובן הביטחוני, מבין האפשרויות המציאותיות.
אך באווירה פוליטית הכמהה לסם ה"שינוי" - סיסמא שדופה ששמענו זה מכבר במערכות בחירות כאלו ואחרות כאן ומעבר לים - ססטוס קוו אינו מרגש. הפילוסוף עמנואל לוינס ביכה את העובדה שהיהודי המודרני (בשונה מאבותיו ואימותיו) פותח את העיתון (בימינו: את הטלוויזיה, הרדיו או אתרי האינטרנט) בכל בוקר בטרם יפתח את סידור התפילה ויודה לבוראו על עצם קיומו או יחשוב על ייעודו כיהודי וכבן אנוש בעולם. סם התקשורת מרדד בהכרח את האדם ובסופו של דבר גם גורם לדיכאון קבוע של אוכלוסיות גדולות. שהרי ניהול יומיומי של סכסוך (או סכסוכים) אינו מעורר את האדרנלין כפנטזיית השינוי שאנו, כצרכני חדשות, מכורים וכמהים לה. דומה הדבר לייאושם של בני אדם נשואים מנישואיהם עמוסי השגרה. היומיום אינו משקף את מעלות השלום המוחלט או האהבה המוחלטת וגם אינו מספק ריגושים של פרידה מוחצת, ועל כן הוא קשה כל כך. הכמיהה לשינויים קיצוניים שלילים או חיובים היא חוסר הבגרות המביא להרס עצמי - אישי ולאומי גם יחד.
בשונה מעסקנים ואנשי תקשורת שוחרי סקרים ובחירות, החיילים ששבו מן החזית בימים האחרונים כותבים ומספרים סיפור אחר, מפוכח מאד ומאוזן מאד. סיפורם הוא סיפור על המורכבות הגדולה של המלחמה. על פחדיהם התהומיים מן המוות מחד גיסא ועל ההתגברות עליו ואומץ הלב מאידך גיסא. על אבדן חברים יקרים ותמונות הזוועה של התופת. על מות הגיבורים ועל הבאת הנופלים הביתה על אלונקה נטולי רוח חיים. תמונות אלו נחרטות בזיכרון ואינן מרפות. יש שהן מעלות שאלות קיומיות נוקבות בקרב אלו שראו וחוו אותם, כפי שהעידה עמיה ליבליך בספרה "אביב שנות" שתיאר חוויותיהם של חיילים בזמן מלחמת לבנון הראשונה.
החיילים השבים מהקרב מדברים וכותבים על המורכבות המוסרית של הלחימה הטמונה בעצם מהותה - על הצורך לפוצץ בית על מנת להפסיק את הירי מסכן-החיים ממנו, ועל התהייה בדבר גורלם של דיירי הבית לאחר הפצצתו. הם מדווחים על פיתוח היכולת והדריכות הנדרשים מכל חייל לבצע משימות לחימה תוך זמן קצר, מתוך הבנה וקבלה שהדרג המדיני כפוף למשא ומתן בינלאומי מתמשך ומורכב ורשאי ויכול להורות בכל עת על פעולה כזו או אחרת. הם מבינים שהלוחמים חייבים לבצע מיידית את הפקודה ושהצבא אינו מקור הפקודה.
חיילי צה"ל חוזרים עם שאלות, עם תהיות, עם עצב בלב ובעיניים, עם תחושת הישג גדול וסיפוק על שנתנו את המיטב שבהם למען חייהם, למען חיי משפחותיהם וחיי זולתם כאן במציאות האנושית המזרח תיכונית האבסורדית הזו. עלינו להאזין להם. עלינו להקשיב, כי זה המעט שאנחנו יכולים לתת בתמורה ללחימה ללא חת ששמרה ושומרת את חיינו. הקשבה היא הושטת יד, היא נוכחות.
החברה הישראלית יודעת לדבר רבות, אנו אלופים בלהשיא עצות, אך יכולת ההקשבה אינה מן התכונות החזקות
ויש עוד סיבה מדוע עלינו להקשיב לחיילים השבים מן הקרב. דבריהם הצנועים מהווים משקל נגד לכל המבקשים להחליף את ההנהגה, לפתוח וועדות חקירה, לפזר את הכנסת, להקדים את הבחירות, לגנות, להאשים, לשכנע איזו "הזדמנות" נוצרה כעת – למסור עוד שטחים לחמאס דרך הרשות הפלסטינית בדרך של "תהליך מדיני" או לכבוש מחדש את עזה.
אנחנו, היהודים, כל כך מומחים ב"ביקורתיות" עד שאנו שוכחים מתי ראוי להניח לה. אנו יכולים ללמוד מן החיילים לקום בבוקר לשגרת יומנו המבורכת מעצם היותה שגרה ולשמוח בה מבלי שתהיה לנו תשובה ברורה מה הלאה או "מה יהיה" ולהסתפק באמונה של אלו שהקימו את מדינת ישראל ש"יהיה טוב" ושאנו ניתן את כל אשר בנו ליצירה ולהעצמה יומיומית בלתי מתוקשרת של הטוב הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם