שנת הלימודים: את החינוך תשאירו להורים
מוטב שהמשרד הממונה על השכלת ילדינו ונערינו לא יהיה "משרד חינוך". לא המדינה צריכה לקבוע עבורנו את הערכים
עם תחילת שנת הלימודים החדשה אני שולח את ברכתי למורים שלנו ושוב מזכיר להם (ברוב המקרים - להן) כמה דברים בסיסיים הנוגעים להוראה. הממשלה (שמשרד "החינוך" חלק ממנה) לא יכולה להיות המחנכת של התלמידים. בבתי ספר אזרחים מקבלים השכלה. את החינוך מקבלים בבית, מההורים. אולי גם מהתרבות: מהספרות והאמנות לסוגיה, אותה בוחרים עבורם בשלב הראשון (והקריטי) הוריהם, ולא מחנכת הכיתה.
אם לא נפנים את העיקרון, גם בשנת הלימודים הזאת ניחשף לפרשות מכוערות בעיניי כגון אלה שהתרחשו בעבר. אני מזכיר בשערורייה מפברואר 2010. תלמידת התיכון על שם יצחק רבין בכפר סבא התלוננה בפני אמהּ כי המורה לספרות מכריחה אותה ללמוד את שיריה של יונה וולך ולדון בהם בכיתה – אבל זה מביך אותה, כיון שבשירים שלה מוזכרים איברי המין של זכר ונקבה. מנהל בית הספר אליו פנתה האם ניסה להשפיע על המורה – והיא, בתורה, התלוננה לערכאה הגבוהה ביותר בישראל בתחומים הרוחניים: לעיתון "הארץ", אשר מיד הקדיש לפרשה מאמר מערכת. במאמר הסביר העיתון לאם ולבתה החצופה שתלמידה חייבת ללמוד את שיריה של יונה וולך, שרק מורים בישראל מחליטים מה על תלמידים ללמוד ולא ההורים הברבריים הלא תרבותיים. זאת ועוד: קרן נויבך מרשת ב' הקדישה שעה לנושא והביאה חוות דעת של מומחים שגם הסבירו לעם היושב בציון שזאת הפריבילגיה של המורה להחליט איזה שירים לסנן בכיתה, וכי יצירתה של וולך, בה היא מבקשת להגיע לסיפוק מיני באמצעות התפילין, היא היא אמנות במיטבה. בסוף התלמידה נאלצה לעבור לבית ספר אחר, כי חבריה בכיתה רדפו אחריה וכינו אותה "המלשינה"...
אני אז כתבתי מאמר בנושא בו הסברתי את עמדתי השונה מעמדת הגברת נויבך ומערכת העיתון. המאמר פורסם בשפה הרוסית, לכן איני יכול להפנות אליו את קוראי העברית. כתבתי שכשמורה מציעה לקרוא ולדון ברבים בשירים בהם יש מילים מיניות מפורשות, היא חייבת לקחת בחשבון את רגשותיה של הנערה. ומה אם באותה הכיתה, בספסל הקרוב, יושב נער כלפיו יש לנערה רגשות מיוחדים (מי מאתנו לא היה מאוהב בגיל המקסים הזה?)? היא מסמיקה בנוכחותו, היא בלילות חולמת עליו, היא מוארת כול פעם ששומעת את קולו מרחוק – והמורה מבקשת ממנה להשמיע באזניו מילים גסות שכתבה משוררת ממורמרת... יש נושאים שעליהם רק הנערה (או הנער) עצמם רשאים להחליט, האם הם רוצים לדבר עליהם, ואם כן, עם מי ומתי. זוהי זכותם המקודשת – והן העיתון והן המגישה התעלמו מזה לגמרי.
בפברואר 2014, בדיוק
בעיניי, תפקידו של מורה אינו להשתיל למוחו של תלמיד את דעותיו – צודקות ככול שיהיו מבחינתו – אלא ללמד את הילדים לשפוט באופן עצמאי ולהפנים ערכים דמוקרטיים. אם אתה רוצה להקנות לתלמידים את העיקרון של סובלנות – אתה משיג זאת בכך שבעצמך אתה מפגין סובלנות, משמש דוגמה. כשאתה מוציא מהכיתה תלמידה אשר משמיעה דעות שסותרות את דעותיך – אתה נותן דוגמה לחוסר סובלנות.
תלמדו את תלמידיכם לא לפחד ממתמטיקה, תרביצו בהם פיסיקה, כימיה, שפות – אבל תשאירו את נשמותיהם להורים שלהם. אנחנו לא צריכים שכל שנה יצא משערי בתי ספר צבא של צעירים שפוטי "הארץ" ונויבך. אנחנו רוצים להמשיך ולחיות בחברה רב-גונית שבה יש מקום גם ליונה וולך - אבל גם למשוררים שצניעות היא נר לרגליהם.
אני חוזר ואומר: מורים יקרים, תזכרו תמיד – המשפחה לא הוקמה כדי לשרת את יעדי הממשלה – הממשלה והפרלמנט הוקמו כדי לשרת את המשפחות. לכן רק העם מחליט על איזה שירה לחנך את הילדים, לאיזה ערכים. לא המדינה (הממשלה, הפרלמנט) אמונים על חינוך העם, להפך – משימתו וחובתו של עם לחנך את נבחריו, את שריו, את מנהיגיו. חשוב לזכור זאת במיוחד במדינה כמו שלנו, בה התקשורת הכוחנית החד צדדית מכתיבה את טעמה בהרבה תחומים...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם