הגופות: די לנו בוולגריות של דעא"ש
מבין כל צורות ההריגה, אנו מזדעזעים, דווקא מעריפת הראשים. ערך ההתרחקות מהמוות צריך להרחיק אותנו גם מתערוכת גופות
לא להתרחק רק מדאעש אלא גם מתערוכת הגופות
כריתת ראשים והצגתם בראש חוצות כאמצעי להשליט פחד ואימה אינה דבר חדש ולא ייחודי לדאע"ש - במאפיות ובקרטלים השונים ברחבי העולם ננקטות לעתים שיטות כאלה; במהפכה הצרפתית הנאורה התגאו המהפכנים בהמצאתם החדשנית "מאדאם גיליוטין", שערפה את ראשם של רבים מאויבי המהפכה, לקול מצהלות ההמון צמא הדם; וגם דוד כרת את ראש גלית והביא אותו לירושלים, ומן הצד השני כרתו הפלשתים את ראש שאול בתורם כדי להעיד על ניצחונם המובהק, והציגוהו לראווה בבית דגון - מעשה שזעזע כל כך את ישראל והביא לפשיטה נועזת של אנשי יביש גלעד כדי להביא את גופת שאול לקבר ישראל.
מה מזעזע אותנו כל כך במראה הראשים הכרותים? במה כריתת ראש של אדם שונה מהריגה בירייה, בחניקה, או בהרעלה? יותר מכך: ברוב המקרים אין מדובר בהריגה באמצעות כריתה, אלא בכריתת ראש של גופה. ובכן, מה בכך? מדוע עוברת בגופנו חלחלה כשאנו רואים ראש כרות, ופחות כשאנחנו רואים בטלוויזיה "סתם" גופות?
נראה שהסוד נעוץ במוחלטות המוות. כשאנחנו רואים גופה, איננו יודעים בוודאות שהאדם מת. אולי הוא רק ישן? אולי הוא רק חסר הכרה? גם אם מספרים לנו שהוא מת, אנו יודעים את זה בשכלנו, אבל לא חווים זאת דרך הראייה. אבל כשרואים ראש כרות, יש לפנינו מחזה נורא וברור: יש לפנינו אדם, שפעם היה
וזו, בתמצית, הסיבה לאיסור של "ניוול המת" ביהדות. איננו מדברים על "חילול המת" - המת אינו קדוש; להפך מזה, הוא אב הטומאה, הדבר שיש להתרחק ממנו ביותר. ניוול המת הוא למעשה המשך ישיר של הרציונל הזה: אנו רוצים להתרחק מן המוות, ובוודאי שלא לעשות דברים שיעידו יותר מכול על כך שהאדם שנמצא לפנינו, שהיה פעם חי מאוד, הוא מת בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.
הרציונל הזה אינו רק "יהודי". החלחלה העוברת בנו למראה הראש הכרות אינה שונה בין יהודי לבין בלגי או צ'צ'ני. רק באימון רב ניתן לפתח את האדישות למראה המוות, את היכולת לעמוד מול גופה ולגחך. ובפני אימון כזה, אדישות כזו מן המוות, מתריע האיסור על ניוול המת. על כן טוב עשה השר בנט כשהודיע שלא יאפשר להכניס ארצה את "תערוכת הגופות", אותה תערוכה שאמורה לעורר חלחלה בלב כל בן אנוש, ואין זה משנה כיצד מתו האנשים נשואי התערוכה, והאם תרמו את גופתם לאותו שעשוע לימודי. את מגמת האדישות הזו כלפי המוות ראוי שנעצור. בין דאע"ש לאותה תערוכה מפריד מרחק עצום - אבל הקו המחבר ביניהם קיים, ומטריד ביותר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם