עודד שחר, די להטפה בשידור הציבורי

עמדת הכח שהתגלגלה לידיו של עודד שחר הופכת את השידור הציבורי לפרופגנדה סוציאליסטית מתמדת. אני משלם את האגרה, אך מקבל הטפה שתגלגל אותנו לעוני סובייטי

ד''ר יורי מור | 30/9/2014 12:05

תגיות: רשות השידור

עודד שחר הוא ללא ספק אחד ממעצבי הדעות החשובים בארץ. דבריו משפיעים, אם לא על מקבלי החלטות, אז לפחות על מיליוני מאזינים וצופים: יש לו תכנית שבועית ברשת ב', יש תכנית גם בערוץ הראשון. וחוץ מזה – יש לו זמן איכות לפרשנויות אצל מגישים אחרים רבים. כלומר, הוא משפיע על אלה שמחר ילכו להצביע בקלפי.

גם אתמול (29 בספטמבר 2014) עודד שחר התחיל את התכנית שלו "הכל דיבורים" בדברי הלל לשופטת תל-אביבית שפסקה לטובת העבודה המאורגנת והשתלח על המעסיקים אותם כינה במילים קשות ביותר. הוא לא הפתיע איש בכך: שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה הוא מרביץ בעם את דעותיו הסוציאליסטיות המובהקות. הוא בטוח שלעובדים מגיעות כמה שיותר זכויות, שכר גבוה יותר, ושהמעסיק חייב לשלם כמה שיותר מיסים ולשים את צרכיהם של עובדיו על ראש שמחתו.

נכון, אתמול עודד שחר הקריא את תגובתה של מעסיקה עם דעה מנוגדת – אבל הוא לא יצא בכך ידי חובת האיזון, שהרי מה הן כמה שורות שפויות לנוכח ההתקפה המתמדת המסיבית שלו ושל עוד כמה פרשנים ומגישים בשידור הציבורי, שתפסו פעם מקום מול מיקרופון והאמינו שקיבלו בכך זכות להכתיב לעם מה נכון ומה לא. עודד שחר איש הגון – הטענות שלי אינן על הוגנות – הוא פשוט טועה בהשקפתו החברתית כלכלית. טועה כי הוא גדל בסביבה מסוימת, קרא ספרים מסוימים, שמע הרצאות מסוימות. אין לו כלים להבין שדעותיו שגויות.

אתמול הוא קיבל נזיפה מוצדקת מבעלת עסק קטן; עכשיו אני מבקש שישמע גם את דעתי שלי, דעה של שכיר. עודד הנכבד, הרעיונות הסוציאליסטיים שלך מזיקים לנו, השכירים, לא פחות. לחץ מתמיד על מעסיקים, יזמים ואנשי עסקים מביא לתוצאה אחת: צמצום מקומות עבודה. הדרישות שלך לחלק יותר ויותר כסף למעוטי יכולת ולהעלות משכורות מינימום יביאו להעלאת מחירים, להורדת כח הקנייה של אלה שלא מעלים להם משכורות באופן אוטומטי כמו לעובדי המדינה. עשרות אלפי משפחות בארץ בקושי סוגרים את חודש לא בגלל המעסיקים – אלא בגלל פרופגנדיסטים כמך, עודד.

תאמין לי – למדתי את כל זה על בשרי. מחצית מחיי עברתי במדינה בה רעיונות כשלך התגשמו במלואם – ואני יודע למה הם מובילים: לעוני של 99% מהאוכלוסייה, לפנסיות עלובות, למשכורות שלא מספיקות לכלום. אין בשורה בשוויון מסוג זה שאתה מטיף לו.

המשפחה שלי

משלמת ארבע פעמים אגרת רשות השידור – וזו לא הגזמה. יש לנו במשפחה שתי מכוניות – וכך בכל שנה, יחד עם הטסט, אנו משלמים פעמיים את האגרה. בנוסף לכך אנו מקבלים כל שנה מקבלים שתי מעטפות צבעוניות עם הודעה לשלם את האגרה (כי לי ולאשתי שמות משפחה שונים). ניסיתי פעם להסדיר את העניין, התקשרתי לאגף הגבייה של השידור וירדתי מהעניין מיד אחרי השאלה הראשונה של הפקידה: "כמה מכשירי טלוויזיה יש לכם בבית?" חששתי שידרשו לשלם פעם נוספת – למרות שכל פעם בבית דולק מכשיר אחד – או בסלון, או בחדר שינה. ניחא – שיהיה, אגרה כפול ארבע - תרומתנו לשידור הציבורי. אבל עכשיו אני מרגיש שהטלוויזיה הציבורית והרדיו הם גם שלי, כי בעל המאה הוא בעל הדעה. ובמקרה שלנו מדובר בכמה מאות שקלים טובות.

אני רוצה ודורש דברים בסיסיים: איזון, ייצוג של דעות שונות. מטרת המאמר אינה להתווכח עם עודד שחר מי מאתנו צודק, איזה גישה נכונה. אינני מנסה לסתום פיות. מה שאני חותר אליו הוא ייצוג שווה של שתי הדעות, כן, גם בתחום החברתי כלכלי!

אולי זה יקרה במהלך השינויים הצפויים בשידור הציבורי: אולי נקבל כתב ופרשן כלכלי בעל הבנה עמוקה יותר ובעיקר מאוזנת יותר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

הוסף תגובה

הגיבו