ערב יום הכיפורים: מי במים ומי באש
המציאות הישראלית, רוויית המלחמות, מעולם לא היתה פשוטה, ויש בה אור וחושך. האתגר הוא להכיל את שני הקולות
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אין כל חדש תחת השמש. בקצת מאמץ ניתן לזהות בהתפלגות הזו רובד נוסף על הרובד הפוליטי הפשוט, ועמוק ממנו: לא התפלגות רגילה של שמאל וימין כאן, אלא התייחסות קיומית בסיסית לקיום שלנו בארץ, למעשינו. יש בתוכנו הדנים אותנו לכף זכות, ולעומתם יש כאלה שלא מצליחים לראות, לא את הכף, לא את הזכות.
מהו שורש ההתפצלות הזו? האם מדובר בפסיכולוגיה אישית? בנטייה לפסימיזם מול נטייה לאופטימיזם? מה גורם לאנשים אחדים לראות את חצי הכוס המליאה, ולאחרים – את החלל הריק? מדוע ישנם אנשים שקל להם להצביע על הטוב והחסד, ואחרים - נאבקים בחיסרון ובריקנות, כשחלקם מפסידים בקרב ומתייאשים, ורואים רק רע בכל מקום, חלקם – הנעלים שבהם - מנסים לחיות גם לצד החיסרון והריקנות, חיים של אמונה ומשמעות?
"רב הלילה", אומר שירו הידוע של יעקב אורלנד, ולמרות זאת - "רב שירנו". יש הנאבקים כל ימיהם בחשכת הלילה, יש הרואים את השיר הבוקע למרות הלילה.
לא במקרה נזכרתי בשיר הזה. זה לא מכבר הנחתי מידי את ספרו החדש של הרב חיים סבתו, "בשפריר חביון". בספר מנהל הרב סבתו – בין השאר בעזרתו של השיר הזה – ויכוח דומה, סמוי וגם גלוי, בין שני קולות: קול אחד הוא הקול המישיר מבט ללילה, ובעדו מבחין באור העז של שיבת ישראל לארצו: "הורה הורה, דברי שיר, בהרייך אור מאיר, כי עוד נמשכת השרשרת". קול אחר, קולו של הרב שג"ר (המופיע רק לקראת סוף הספר, אבל הדיאלוג עם האפשרות שהוא מייצג מתקיים במרומז לכל אורכו): "בסוכות תשל"ד [מלחמת יום הכיפורים] --- הסוכה לא הגנה אלינו", אומר הרב שג"ר. "ההשגחה שכולנו מאמינים בה, היתה בצל".
במבט ראשון, הוויכוח הוא על משמעותה של מלחמת יום הכיפורים אבל למעשה טמונה בו מחלקת מהותית יותר בין שתי עמדות נפשיות שונות באשר לקיום האנושי בכלל, ולקיום היהודי-ישראלי בפרט. הרב סבתו אוסף את מכאובי הקיום היהודי בארץ ומחוצה לה ובונה מהם סיפור של גאולה ואור. לעומתו, הרב שג"ר ז"ל, דור שני לניצולי שואה, דמות ייחודית ומשפיעה בנוף הציוני דתי של השנים האחרונות, נאבק לחיות ולהאמין בעולם של אי וודאות ושל ערפל פוסטמודרני.
שני הרבנים
כאמור, הרב סבתו מסרב לקבל את ראיית האמונה בתוך הצל הזו. בכינוס על המלחמה לזכר החברים שנפלו, אומר הרב סבתו שבתופת הקרב למד דווקא על קרבת ה', ונוכחותו, לא צל, אלא אור.
אלוהים נמצא דווקא בשברון הלב, בייסורים, בחושך, מתעקש הרב שג"ר באותו כינוס עצמו.
המציאות הישראלית לא הייתה פשוטה מעולם. בתוכנו מתהלכים אנשים שונים, שהכאב והסבל השיגו אותם בדרכים שונות, והם הגיבו עליהם דרכים שונות. מי במים, ומי באש. אי אפשר להכריע בין שתי נקודת המבט האלה על המציאות ועל המסובב אותה. אפשר רק להקשיב להן, ללמוד משני המודלים הללו, לכבדם, ולקוות שלקראת יום הכיפורים המתרגש ובא עלינו, בבואנו לבקש על ישועתנו, שתבער כלפיד, יביא הלפיד הזה רוח טובה ומאירה, של טהרה וכפרה, על כולנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם