בית המשפט העליון: מוטציה מוגדרת שמשכפלת את עצמה
התקרית שבה השתיקה השופטת מרים נאור אם שכולה באופן משפיל ומבזה היא שיעור מאלף עד כמה הניתוק והאטימות קשים. מישהו בהיכלות הצדק צריך לענות על השאלה: כיצד ייתכן שקודש הקודשים של הדמוקרטיה הישראלית מנוהל כמו חונטה?
היו זמנים שבהם החברה הישראלית כולה הייתה מאוחדת כולה מאחורי ההערכה העצומה לבית המשפט הגבוה לצדק. היום זה נשמע מוזר אבל ההורים שלנו – אלה ששייכים לשמאל ואלה ששייכים לימין – העריצו אתהמוסד הזה, שהיווה קונצנזוס מקיר אל קיר כמוסד הנאצל, המוערך והמכובד ביותר במרחב הישראלי.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כדי לבדוק מקרוב את החתול השחור שעבר בין מחצית מהעם לבין המוסד החשוב הזה, אולי כדאי להתחיל מהסוף: לפני פחות משבוע העירה השופטת מרים נאור לדבורה גונן, אמו של דני גונן שנרצח ביוני ליד דולב שבבנימין, כי יש גבול למה שאם שכולה יכולה לומר כאן. היא עשתה זאת בדיון על הריסת בתי מחבלים בפני משפחות שקברו את יקיריהן רק לפני כמה חודשים, שבועות וימים.
במהלך הדיון ניתנה לאנשים הכואבים האלה האפשרות לשתף בתחושות שלהם את האנשים החשובים שיושבים בבית המשפט. אני יכולה רק לדמיין עד כמה המעמד הזה היה חשוב לאם שכולה שבאה לשאת את דבריה, ואני לא יכולה (או לא רוצה) לדמיין את תחושת העלבון המשפילה והצורבת לנוכח תגובתה הקרירה והצוננת של כבוד השופטת.
כהונתו הייתה מכוננת. נשיא העליון לשעבר אהרון ברק (במרכז).
צילום: מרים צחי
המקרה הזה הקפיץ את הרשת, והפעם לא מטעמים פוליטיים: גם מימין וגם משמאל קיימת הסכמה – אולי אחת ההסכמות האחרונות בחברה הישראלית המשוסעת – שבמשפחות שכולות לא נוגעים. דבריה של האם בבית המשפט לא היו גסים או מתלהמים או גובלים בהסתה, ובכל זאת השופטת השתיקה אותה באופן משפיל ומבזה. והניתוק הרגשי הזה, האטימות למצוקה האנושית שעמדה מול פניה, האנטיפתיות הקרירה שגרמה לשופטת להשתיק אם שכולה, העבירה כאן אנשים על דעתם.
קשה לשים את האצבע על הזמן המדויק שבו בית המשפט העליון החל להפוך לאחד המוסדות הכי נתונים לביקורת מצד האזרח הישראלי (בעיקר זה שאינו משויך לזרם החילוני, הלבן והשמאלני), אולם אין ספק שכהונתו של השופט אהרון ברק הייתה מכוננת בהקשר הזה.
ברק הרחיב עד מאוד את גבולות סמכותו של השופט ושל בית המשפט הגבוה לצדק עד כדי כך שמתנגדיו ומבקריו טענו שמדובר בתפיסה משפטית מגלומנית שבאה לטלטל את האיזון העדין בין הרשות השופטת לרשות המבצעת והמחוקקת. אבל ריכוז כוח רב מדי לא היה הבעיה היחידה; בעיה נוספת נעוצה בכך שכוח רב מאוד מרוכז בידי אנשים שהמאפיינים שלהם הם הומוגניים מדי.
אם להוציא עלה תאנה כזה או אחר מהמצעד הסטטיסטי של יושבי בית המשפט העליון, הרי שמרביתם נראים, מדברים וחושבים אותו דבר בדיוק. כמו תעתיק שמשכפל את עצמו – והוא אכן משכפל את עצמו – נוצר מצב שבו רק אנשים שהגיעו מפולין, שגרים ברחביה, ששייכים לאותה אסכולה חברתית ופוליטית, עם אותה תפיסת עולם שמאלנית וחילונית, נמצאים ראויים לשפוט דיני עולמות ודיני נפשות במדינת ישראל.
רק לבנים מרחביה כשירים
הוועדה למינוי שופטים בנויה באופן כזה שלרוב, השופטים עצמם יוכלו להכתיר את יורשיהם והם אכן עושים זאת, כאשר היורשים דומים באופן מפתיע – או אולי מצמרר – לאלה שהכתירו אותם. מי שמתעניין בתיאוריות חברתיות אקדמיות יזהה זאת מיד: מדובר במנגנון של החזק שדואג להנציח את עצמו ולהשאיר את החלש בשוליים, ואכן למעט מקרים נקודתיים של שופט דתי או ימני – מדובר במוטציה מוגדרת מאוד שמשכפלת את עצמה ולא נוטה להכניס שום גוף זר לתוך האורגניזם המוגן והקדוש.
הצרה היא שבאמת מדובר במוסד קדוש.
היכלות הצדק הם דבר שאין לזלזל בו, וזאת אולי הסיבה העיקרית של התסכול מצד המתנגדים לתופעה. חלק מהמבקרים יטענו שבית הדין הגבוה לצדק הוא אחד ממעוזי השמאל האחרונים שנותרו, ובהיותו אחד כזה, הוא לא ממהר להעביר את המפתחות לתנובה של הבחירות הדמוקרטיות במדינת ישראל.
הטענה הזאת היא בעצם טענה למחטף של מוקד כוח עצום שנעשה באופן לא דמוקרטי ולא הגון. כדי לעמוד מול הטענה הזאת, מישהו בהיכלות הצדק צריך לענות על השאלה הבאה: כיצד ייתכן שמבחינה סטטיסטית, כמעט לא נמצאו אנשים ממוצא מזרחי, דתי או אתיופי שיהיו כשירים מספיק לכהן במוסד? היכן השופט המתנחל? היכן השופט הימני? היכן השופטת המרוקאית? היכן השופט התימני? היכן השופט המסורתי?
כיצד זה יכול להיות שרק אנשים לבנים וחילונים שגרים ברחביה נמצאו מוכשרים מספיק לכהן במוסד החשוב הזה? האם יכול להיות שקודש הקודשים של הדמוקרטיה הישראלית מנוהל כמו קליקה? כמו חונטה, כמו מאפיה ששומרת לעצמה את הכוח על ידי תנאי סף ששמורים רק למי שנראה וחושב כמוה?
התחושה הקשה של אזרחים רבים מדי היא תחושה של ניתוק וזרות מהמוסד החשוב הזה. לפני שבוע קיבלנו דרך אם שכולה אחת שיעור מאלף לעד כמה הניתוק והאטימות האלה קשים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם