הנותרה עוד תמימות בדור הפייסבוק?
בניגוד לשנים עברו, בעיתונות האלקטרונית והמודפסת כיום הנייר סובל כל מילה. ערכי החברה מידרדרים, וסובלים השומעים והקוראים
בעיתונות היה מקובל עד לפני שנים ספורות לעשות שימוש במונח "מילים שהנייר אינו סובל". כך, בלשון זו הוגדרו מילים גסות, ביטויים של שפה זולה, קללות, גידופים ושאר ירקות. כיום ייתכן שהנייר המסכן עדיין לא סובל זאת, אבל "הוחלט" שכל היתר – דהיינו, מסכי המחשב והטלפון האישי, הכיתוב הבולט על כל מסכי המדיה והערוצים והקריאה התיאורטית של הטקסטים המבישים - סובלים גם סובלים מילים כאלה. בעיקר סובלות האוזניים, סובלים אנשים רגישים, סובלים המחנכים, סובלים הילדים. כל ערכי החינוך והחברה הולכים ומידרדרים אל תהומות לשון ביבים.
מה שמדאיג יותר הוא שעולם התקשורת כבר אינו מבין על מה אני מתלונן. הרי זו לשון מקובלת, הרי זו שליחותנו העיתונאית להביא ככתבו וכלשונו את הטקסט המקורי על כל גרסאותיו ואת תגובת הבעל הזועם, את עדות כל החברים - ולהפוך את כולנו לשותפים באירועים ובמסיבות שלא רצינו להיות מוזמנים אליהם. סוגים מסוימים של סדרות ריאליטי וכל מיני דיווחי חדשות ורכילות מובילים את החברה עד 'אלנבי 40' והלאה.
יש הורים שכבר נבוכים לשמוע עם ילדיהם מהדורת חדשות בנסיעתם ברכב. להיכן נעלם "השידור הציבורי"?
ערוצי התקשורת יוצאים מנקודת הנחה שגויה מאוד. העורכים והעיתונאים סבורים שהם הציבור. אם הם רגילים לשפה מסוימת, כי אז כולנו רגילים אליה; אם הם קוראים כל מילה ברשת החברתית, כי אז על כולנו להשתתף איתם בחגיגת הרכילות או במים האפסיים שבהם מדשדשים רבים וטובים יום-יום.
צריכה להישמע כאן אמירה ציבורית, אמירה חברתית ומוסרית, אמירה של אנשי חינוך ואנשי רוח. זו בקשה של הורים, נשים וגברים הפועלים בכל שטחי החברה. כולם צריכים לקום ולומר: אנחנו לא רגילים לשפה הזו, אנחנו בוחלים בה ואנחנו לא זקוקים לה כדי לגבש את דעתנו בנושאים חברתיים ומוסריים.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כל הדיווחים יכולים היו להביא בפנינו את כל המידע הנחוץ בלי תגובת הבעל, למשל, ובוודאי בלי שימוש וכתיבה של כל מילה כמה פעמים. ראו למשל את הדיווחים בערוצי התקשורת המובילים בארה"ב. במדינה לא מפותחת זו, התקנון אוסר על השמעת מילים מעין אלו ועד מיני גידופים, וכל מילה כזו זוכה לצפצוף ולצנזורה. האם זה גרע מאיכות ההבנה? לא, אבל זה בהחלט משדר מסר חינוכי וחברתי מתוקן.
אל נא תאמרו גם ש"הרי הכול נמצא ממילא ברשת". זה בדיוק ההבדל. התקשורת הציבורית והשידור הציבורי אינם תחליף לאינטרנט ולפייסבוק, והם אינם צריכים להתחרות בו - לא מבחינת האופי ולא מבחינת הצורה. החברה כולה, הורים וילדים, מסוגלים להתגונן מפני הרשת, אבל הם אינם יכולים להתגונן מפני התקשורת הפתוחה.
אף שעיקר הסימפטיה והתמיכה צריך להינתן לנפגעות, לבי על ינון מגל. הוא איש תקשורת מוכשר שראוי לשבחו על דברים רבים, אבל פיו ויצריו הכשילו אותו עד לאחרונה. טוב עשה שלקח אחריות והתנצל בכנות ובאופן ציבורי. זה היה מחויב המציאות.
אמירתו של נפתלי בנט שהדבר בלתי נסבל נכונה, אלא שהמילים "הוא בטוח בחפותו" אינן רלוונטיות כלל. מי מתעניין במעמד הפלילי של המעשים הללו? הרף הפלילי הוא הרף הנמוך ביותר של ההתנהגות החברתית, גבול תחתון שהעובר אותו זוכה כבר לטיפול משטרתי. אבל מה זה קשור לאתיקה ולערכים? איפה המוסר והשליחות הציבורית?
אנחנו בוודאי גם אוהבים ומכבדים בעלי תשובה, אבל על נבחרי ציבור לדעת זאת: נבחר ציבור אינו רק "נבחר", ואז נשכח הציבור - נבחר ציבור הוא גם שליח ציבור. כידוע, בהלכות שליחות נקבע שאם המשלח מאבד אמון או משנה את דעתו מכל סיבה סבירה שהיא, הרי שבטלה השליחות. השליח נעשה חסר סמכות לפעול בשם המשלח. זהו מצב מתמשך ומתמיד ביחסי כל חבר כנסת וכל שליח עם הציבור הבוחר. במפלגה בעלת ערכים שמרניים, המקדשת את החינוך ואת ערכי המשפחה, הרי זה נכון שבעתיים. חובת כל נבחרי ציבור לפעול בהתאם.
אברהם גיסר הוא רב היישוב עפרה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם