היא ראתה דירה, רוצה אותה, אנחנו עוברים
השלב הראשון בסיוט מעבר הדירה הוא האריזה. גברים רבים נוטים לראות בה הליך תמים, שבו דוחסים חפצים לקופסאות קרטון. הבלים. מדובר במלחמת מוחות אכזרית שבה האישה מנסה להיפטר מכל השטויות של הגבר
אני כותב לכם את הטקסט הזה כאדם שבור, חבול ומוכה. אדם שאפסו כוחותיו, אדם שנדמה שלא נותר בו עוד דבר ממי שהיה. אדם רצוץ, מעוך, גמור, פרוק, מחוק. אדם שעבר דירה.
הכול התחיל בבוקר שישי ארור לפני כמה חודשים. שירן התעוררה, הכינה לנו קפה והתיישבה לידי במבט המוכר שכביכול אומר “אנחנו צריכים לדבר", אך בעצם אומר “אתה צריך להקשיב".
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- חשיפת עדויות 'שוברים שתיקה': צעד הכרחי לבירור האמת
- סתיו שפיר ממשיכה את מסורת הבוגדנות של העבודה
- 'סוכן הכאוס': מינוי ליברמן - מהלך נגד הצבא
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
“אני מרגישה שהבית קטן מדי בשביל העולל, ואני חושבת שאנחנו צריכים לעבור לבית גדול יותר, רצוי עם חצר, כדי שיהיה לו יותר מקום להתרוצץ". הרחתי צרה קולוסאלית מתקרבת, וכדי למנוע אותה ניסיתי להסביר לה שדירה קטנה דווקא מאפשרת לנו לחלוש בקלות על כל אזור ההתרוצצות של העולל. עם זאת, כבר הבנתי שכמו תמיד כששירן מציגה בפניי משהו שצריך לחשוב עליו, זה אומר שהיא כבר חשבה עליו. “יש איזו דירה שאני רוצה שנלך לראות". בשלב הזה כבר ידעתי. היא ראתה את הדירה, היא רוצה אותה, אנחנו עוברים.
מעבר דירה הוא קצת כמו היריון. בסופו מצפה לך משהו טוב, אבל הדרך אל הטוב ארוכה, מייגעת, מייאשת, יכולה לגרום לך לקפוץ מכלבו שלום, ועושה חשק לארטיק מגנום (טוב, כל דבר עושה חשק למגנום).
השלב הראשון בסיוט הוא מלאכת האריזה. גברים רבים נוטים לראות בה הליך תמים שבו דוחסים חפצים לקופסאות קרטון כדי שניתן יהיה להזיז אותם ממקום למקום. הבלים, מדובר במלחמת מוחות אכזרית שבה מטרת האישה היא להיפטר מכל הבגדים/מזכרות/שטויות של הגבר, בעוד שמטרת הגבר היא להציל כמה שיותר פריטים, לאפשר להם לשרוד את הניפוי ולהמשיך יחד איתם לבית הבא.
אני מוכן להישבע ששירן יזמה את מעבר הדירה הזה כדי להיפטר משרוואל הלהבות שהולך איתי בגאון עוד משנות התשעים העליזות. טוב, לא ממש בגאון כי שירן לא מרשה לי ללבוש אותו, והוא יושב בבוידעם בגאון.
אם צרה דומה מתרגשת עליכם מצד השירן שלכם, הנה חמישה דברים שאתם צריכים לזכור כדי לשרוד את שלב האריזה:
# גדלו ציפורניים. אחוז אחד מהתהליך מוקדש לאריזה עצמה, 99 אחוזים מוקדשים למציאת הקצה של המסקינגטייפ.
# חשוב לכתוב על כל ארגז בדיוק לאיזה חדר הוא שייך. זה יקל על המובילים לשים את כולם בערימה אחת בסלון.
# אל תנתקו קשר עין מפריטים שאתם אוהבים. לא תאמינו כמה “טעויות" יכולות לקרות. כן, מאמי, אני מתכוון ל"אוי, מצטערת, לא ידעתי שאתה עדיין משחק בסוני פלייסטיישן 4 הזה".
# נצלו את המעבר כדי להיפטר מכל הזבל שאתם שומרים כבר שנים. ולא, לא נראה לי שדודה רוזה תיעלב כשתזרקו את הסרוויס המהודר עם ציורי הדובונים עליו. בטח בהתחשב בכך שהיא כבר לא איתנו. תהא נשמתה צרורה בצרור האנשים שמביאים סרוויסים מכוערים לחתונות.
# נסו להפיק הנאה משלב האריזה. זה לא באמת אפשרי. אבל נסו.
לאחר שצלחתם את האריזה אתם מוכנים ומזומנים להתקדם אל אחותה התאומה והמרושעת: ההובלה. בשלב הזה אתם מפקידים את כל רכושכם בידי אדם שממש כועס עליכם, כי כשהתקשרתם להזמין הובלה אמרתם שיש לכם רק מכונת כביסה אחת, כמה ארגזים ושני מרשמלו, אבל בתכלס יש לכם בבית ציוד שלא היה מבייש מדינה בסדר גודל של בלגיה. מובילים, בניגוד להורים, הם אנשים שמאוכזבים ממך ככל שאתה אדם מצליח יותר וצברת במהלך חייך ציוד רב יותר.
אנשים רבים נוטים לחשוב שמובילים חייבים להיות בריונים כדי שיוכלו לשאת על גבם ציוד רב בלי להיפצע. ובכן בלי להישמע גזעני, למרות שזה קצת גזעני, במהלך חיי נוכחתי לדעת שהכלל הזה אינו חל על יוצאי ברית המועצות לשעבר. לא פעם נתקלתי במוביל שנראה כאילו מימיו לא סיים לאפה עם שווארמה, אבל נשא בקלות מרגיזה מקרר ענק על גבו השברירי והפציח בלי להניד עפעף. אפילו לא היה לי משהו קר להציע לו לשתות. טוב, הוא לקח לי את המקרר.
ויש גם מוסר השכל רוחני שמגיע עם ההובלה. אתה מסתכל על הציוד שלך בתוך המשאית, ומבין כמה קטן אתה. שלושים ושלוש שנותיך מסתכמות בסוף בקושי ברבע משאית.
כי מה אתה בעצם, אם לא הדברים שאתה אוסף איתך. חולצת המזל שלך, ספר המחזור שבו כתבו עליך שיום אחד תגיע קרוב, לוח הקליעה למטרה שתלית בדירת הרווקים שלך ופעם כשהשלכת אליו חץ כמעט הוצאת עין לשותף שלך יובל ברגע של חוסר תשומת לב (עד היום הוא חושד שזה היה צעד מכוון, בשל מקרה קשה של הפקרת כלים בכיור). וכמובן, כמות שנעה בין 874 ל־878 ארגזי נעליים של אשתך, וגזיליון ארגזי בגדים של העולל.
זהו, כל הציוד על המשאית ואתה מתחיל בטקס הפרידה מהבית. אף פעם לא קל לעזוב בית. לא משנה כמה הוא עלוב, יקר או רועש, בית זה בית. הייתי רוצה פעם לקחת יום חופש ולנסוע לבקר בכל הבתים שגרתי בהם בתל אביב.
להתחיל בהרצל פינת פלורנטין, הדירה הראשונה שלי בעיר: שישה חדרים ב־550 דולר, לא צבועה מבפנים, עם השכנה פרידה מהקומה למעלה ששילבה בין אלצהיימר בשלב מתקדם לניהול ועד הבית, מה שהיה גורם לה לדפוק אצלי בדלת בערך עשר פעמים בחודש.
להמשיך משם לרחוב מלכי ישראל ב', אל הדירה שבה המרפסת הייתה הסלון והחצר הייתה כיכר רבין. משם לרחוב פנקס, לדירה הענקית שאליה הזמנתי את שירן לדייט הראשון, שבו צפינו בסרט “אהבה קולומביאנית". עד היום כשאנחנו קולטים שהוא משודר באחד מערוצי הסרטים אנחנו מיד מעבירים לערוץ אחר, כי ראינו אותו מלא פעמים וכמה אפשר.
ואז לדירה שבה הצעתי נישואים לשירן בבוגרשוב, לדירה הראשונה של העולל בז'בוטינסקי, ולביתנו החדש ברמת החייל. כשאנחנו מגיעים המובילים הזוטרים פורקים את הציוד בעוד המוביל הבכיר “סוגר איתי חשבון", מה שגורם לי להבין מיד שאם אני לא מפנק פה בטיפ רציני הוא “יסגור איתי חשבון" במובן הכואב של המושג. אני משלם לו ביד רחבה ובזרוע מפוחדת, ומשחרר אותו לדרכו.
זה עוד לא מרגיש בית. אלו עדיין רק כמה קירות עם הציוד שלנו בתוכם. כי בית הוא יותר מטיח ולבנים: הוא זיכרונות וחוויות. בבית הזה עדיין אין כאלה. אנחנו יוצאים לחצר הקטנה שבשבילה בתכלס עברנו לכאן, ושירן הידועה במגושמותה נתקלת במדרגונת קטנה ונופלת על הדשא. היא מתפקעת מצחוק ומכאב קל בו זמנית, ואני נקרע גם כן. והנה, ככה, בלי שהרגשנו, יש לנו זיכרון ראשון. הגענו הביתה.
אקו"ם