השמאל שוב מציע 'מסע לתקווה' - לא השתכנענו
את מי מעניינים האיראנים ותוכניות הגרעין שלהם, או חמאס והרקטות שלו, כשבבירת ישראל הולכים ומתגבשים האיומים האמיתיים על עתידנו: ממשלת ימין ומחיצה במסיבת ריקודים
בשעה שבמפלגת האם שלו כבר קראו לו להתפטר, בוז'י הרצוג עוד שלח איומים לעם היושב בציון. ביום רביעי השבוע יצא יו"ר המחנה הציוני בהודעה לתקשורת: "מסיבת העיתונאים של ליברמן חידדה לנתניהו את הבחירה ההיסטורית שכעת מונחת על כתפיו - או לצאת למלחמה בניצוחם של ליברמן ובנט, או לצאת למסע של תקווה עבור כל אזרחי המדינה".
דקות ספורות אחר כך כבר עסקו הפרשנים הפוליטיים בסיכויים של כל אחד מהמהלכים הקואליציוניים האפשריים, ובניתוח האסטרטגיה של נתניהו, שהפך בבת אחת מהנודניק של השכבה לבחור ששתי הבנות המבוקשות בכיתה רבות עליו. בשעה שהעיתונאים ניסו לברר אם המשא ומתן מול המחנה הציוני נועד בכלל לסלול עבור ליברמן את הדרך לממשלה, טענתו של הרצוג נותרה תלויה באוויר באין דורש.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- חשיפת עדויות 'שוברים שתיקה': צעד הכרחי לבירור האמת
- סתיו שפיר ממשיכה את מסורת הבוגדנות של העבודה
- 'סוכן הכאוס': מינוי ליברמן - מהלך נגד הצבא
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הנחת היסוד הקבועה כאן היא שהשמאל מסמן את שביל התקווה, בעוד הימין מכתת אתָיו לחרבות ומזמרותיו לחניתות. ממילא איש בימין לא העלה בדעתו לצאת נגד הדברים של הרצוג. במקום זה עלו ובאו אחר כבוד אל בימת הדיון הציבורי תרחישי האימה במקרה שליברמן ימלא את מקומו של בוגי יעלון במשרד הביטחון, לעומת האור הקריר־משהו בקצה המנהרה במקרה שהרצוג יתיישב בכיסא הריק שבמשרד החוץ.
לשיטת המחנה שניכס לעצמו את סמל השלום, מלחמות ישראל הן מאבק במעמד צד אחד בלבד – הצד הישראלי, למקרה שתהיתם. ברצותה תבעיר ישראל את השטח, וברצותה תשקוט הארץ ארבעים שנה. הצד הערבי – בין אם הוא פלסטיני, לבנוני או איראני – נעדר לחלוטין מהשיח, כאילו לא היה גורם משפיע בתוך התוהו ובוהו שרודף אותנו כבר למעלה ממאה שנה.
כל כך התרגלנו לתווית שותתת הדם הזו של הימין, עד שגם במחנה הלאומי עצמו אף אחד כבר לא טורח להיעלב, לפחות בשביל הפרוטוקול. זה אכן לא משמעותי במיוחד בשבוע שבו הרכב הקואליציה מונח על הכף, אבל אלה היסודות שלפיהם תיבחן הממשלה המתחדשת כפי שהיא מסתמנת כעת. כל מהלך ציוני יתואר כקיצוני, כל מתקפה מילולית משולחן הממשלה אל עבר האופוזיציה תסומן כהסתה דיקטטורית, וכל עמידה איתנה על האינטרסים של ישראל תיחשב להתגרות בבינלאומיים. למי בכלל אכפת שטובי פרשנינו ספרו את ליברמן כחלק ממשלת הרצוג־לבני האפשרית, בניסיון נואש למצוא איך גוברים על שלושים המנדטים של הליכוד.
וזה התחיל בו ביום. עד לפני כמה רגעים, שר הביטחון בוגי יעלון נחשב בעיני המלעיזים משמאל כחלק מממשלת הימין שאין קיצונית ממנה. ביומיים האחרונים הוא כבר תואר בתקשורת כעלה התאנה האחרון של נתניהו, זה ששמר על הממשלה הדמונית מפני כאוס אינדיאני שכולו צביעת לחיים בצבעי מלחמה לצלילי תופי טם־טם.
ובשעה שכאן מתנהלת מלחמת תרבות פוליטית, האויב – זה האמיתי שמפתח נשק לא קונבנציונלי במזרח ורקטות תלולות מסלול בצפון ובדרום – נהנה מעוד סיבוב של פטור מאחריות בדרך לעימות הבא. יעשה מה שיעשה, האצבע המאשימה לא תופנה אליו. האחריות על הגרעין או על הסכין תישאר תמיד של ממשלת הימין לדורותיה.
ממשלת אחדות של מפלגת השלטון עם מפלגת האופוזיציה אולי כבר לא תקום פה, אבל נראה שגם לו קמה היא הייתה מתקשה לסלק את סלע המחלוקת בין הצדדים, הנוגעת לסוגיית "אמור לי מיהו אויבך ואומר לך מי אתה". אם אתה ממחנה הימין, הטרוריסט הוא אויבך; בשמאל מתעקשים עדיין לסמן את ליברמן־בנט־נתניהו כמשולש האימה שאין מסוכן ממנו.
ובנוגע למסע התקווה שמבטיחים לנו שם, איך לומר בעדינות? לא השתכנענו. זה לא הם, זה אנחנו. אנחנו רואים חדשות. קצת לפני עמודי הדעה יש גם כמה ידיעות מדממות מהארץ ומהעולם. כולנו תקווה שגל הטרור האסלאמו־נאצי הנוכחי ייפסק, אבל אנחנו לא מוכנים לסמוך על הנס.
עם כל הכבוד להרכב הממשלה המתחדש, סוגיות בוערות אחרות עלו השבוע על הפרק, ובראשן שאלת המחיצה־כן־או־לא במסיבת סטודנטים באוניברסיטה העברית. בין מסיבת עיתונאים של ליברמן למסיבת עיתונאים של הרצוג, יצאו הכתבים דחופים לטפל ברצינות תהומית בבקשה של כמה סטודנטיות דתיות להציב פרגוד בנשף הסיום של החוג למשפטים, לטובת ריקודים נפרדים למעוניינות. איכשהו הבקשה הזו הפכה למהומת אלוהים באוניברסיטה - ואיך לא, גם בפייסבוק ובכל פורום וכחני אפשרי. אחרי הכול, לא יעלה על הדעת בישראל תשע"ו – שלא לומר ישראל 2016 – לבקש איזה דבר בלי שהוא יצית מלחמת דת שטופת יצרים. כי כאשר נשים דתיות מבקשות להשתתף בנשף שהוא גם המסיבה שלהן, תוך ניסיון לשמור על גדרי ההלכה והצניעות שהן מאמינות בהם, איך אפשר להתייחס לכך בלי להשתמש בביטוי "כפייה דתית"?
היינו יכולים לדבר על המרחב הציבורי שנדמה כאילו הוא ניטרלי, בלי שהחילונים מעלים בדעתם שהוא מרחב חילוני למהדרין, נטול התחשבות בצרכים הדתיים. אפשר לדבר על מה היה אילו הסטודנטים המוסלמים בקמפוס היו מבקשים שולחן משקאות נפרד, נטול אלכוהול, ואת מי זה בעצם היה מעצבן. אבל הבעיה האמיתית פה לא נוגעת לכפייה, לפמיניזם או לזכויות הפרט והכלל. היא נוגעת לתרבות הוויכוח ולאווירה הנוקשה שכבר לא מאפשרת לשחרר מחוות בלי לייצר דרמה. שלא מוכנה שלא לקשור לכל בקשה על רקע דתי או מגדרי משמעות הרת־עולם שתשנה פני עתיד ותוביל לכאוס בחברה הישראלית.
משטר דמוקרטי, כידוע, הוא שלטון הרוב שבו החלטות מתקבלות בהצבעה כמותית. אבל לדמוקרטיה יש משמעות נוספת, זו שמעבר לשלטון העם ושלטון הרוב. עיקרון שלטוני בסיסי בדמוקרטיה מקבע את זכויות האזרח, ובכלל זה המיעוט בכל סדר גודל שהוא. אם מסיבת סטודנטים סטנדרטית לא יכולה לסחוף אל רחבת הריקודים שלה סטודנטיות דתיות בשם קבלת האמונה של האחר, שיעשו את זה לפחות תחת צו הדמוקרטיה. להיות ליברלי זה לא רק מה שאתה מתיר לעצמך ולאחר באורח החיים, אלא בעיקר כשאתה מקבל את בחירתו גם כשאתה לא מצליח להבין אותה. אפילו אם היא לבושה בחצאית ארוכה, ועטויה בעיצומו של גל חום בשרוולים ארוכים.
אקו"ם