מעונות רה"מ: הציבור מאס בניסיונות להדחה בשל זוטות
מאז התפטרות רבין בעקבות חשבון הדולרים הציבור התבגר, והוא לא מוכן להתנקשות בשלטון באמצעות חקירות שוליות. חיזוק הקואליציה עם ליברמן הוא המעשה הנכון
הניתוח הפוליטי המזהיר ביותר בשוק הוא תמיד כזה: נתניהו פועל רק כדי לשרוד. ומה עושה חייל בקרב? מנסה לכבוש פה איזו עמדה, שם איזה מוצב, אבל בעיקר לשרוד. להישאר בחיים. הנה שני קטעי עיתונים ישנים:
"(עזר) ויצמן מאמין כי הממשלה הנוכחית, עם כל בעיותיה הפנימיות, עלולה להביא שואה ומחפש תחליף לצוות השולט. לאחר שקיים מגעים שונים - בין היתר על אפשרות להקים רשימה של גנרלים שתרוץ בבחירות..." ('הארץ', כתבה של רן כסלו מאפריל 1976). הממשלה, אגב, היא ממשלת רבין הראשונה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אחרי שרון: האם ליברמן יהפוך לאתרוג?
- צו מעצר: די להתעלל בנשות המילואימניקים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
והנה נאום של גולדה מאיר בערב יום השואה באותה שנה, שנתיים לאחר פרישתה מראשות הממשלה: "האנטישמיות נהפכת סחורה עוברת לסוחר, והשנאה שהייתה קיימת כלפי היהודי הבודד, נהפכה לשנאה קולקטיבית למדינת ישראל", כך אמרה בטקס באמפיתיאטרון בחיפה. היא התריעה נגד "אותן מדינות אשר הבליגו בתקופת הנאציזם", והשוותה אותן ל"אותם אלה הנמנעים כיום מהצבעה (באו"ם). על בימת האו"ם עלה יאסר ערפאת זמן קצר אחרי הטבח במעלות כשידיו מגואלות בדם ילדים יהודים. בין עמי העולם קיימת תחרות מי יהיה הראשון שיזכה בלחיצת ידיו של ערפאת ומי יפתח לשכה לאש"ף".
המצב לא השתנה, מלבד זה שמבחינה מדינית ישראל הרבה פחות מבודדת ממה שהייתה בשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים. גם עיתון 'הארץ' לא השתנה, בהיבט של הניסיונות הבוטים לערער את יציבות הממשלה. בשנה של מבצע אנטבה עסקו כתביו בטפטוף בלתי פוסק של ארס כלפי ראש הממשלה יצחק רבין, ערעור אמון הציבור בו ופגיעה באמינותו. אבל זה היה רק כלפי ראש הממשלה, לא כלפי שר הביטחון שמעון פרס. הם ידעו אפילו לקצוב את ימיו של רבין - כשנה לכל היותר עד שיפול. הם יצרו תחושה עצבנית קבועה שיצחק רבין עומד ליפול בכל רגע. נבואת נפילתו בתוך שנה הגשימה את עצמה.
אבל 'הארץ' של היום שונה מאוד בכמה מישורים מ'הארץ' של שנות השבעים במאה הקודמת. אמנם גם אז יצר רושם שהוא נמצא בצד של הממשל האמריקני של ג'רלד פורד, שגילה ניכור עד כדי עוינות למדינת ישראל. רבין אפילו האשים גורמים שפועלים כדי לסכסך בין ישראל לממשל האמריקני. אבל היום, המו"ל עמוס שוקן אומר בגלוי לאתר 'מידה': "תמכנו בממשל אובמה נגד נתניהו". כך בנושא הגרעין האיראני, בנושא הפלסטיני, ובחבירה לממשל האמריקני בניסיונותיו להפיל את נתניהו. אפשר להוסיף גם סיוע לרוח הגבית שהממשל האמריקני העניק בשבע השנים האחרונות לדה־לגיטימציה של ישראל.
בתוך מחול השדים סביב רבין בכהונתו הראשונה, צצה הפרשה של חשבון הדולרים והביאה להתפטרותו של רבין ממנהיגות מפלגת העבודה וממועמדותו לראשות הממשלה מטעמה. קודם נפלה ממשלתו כי 'הבית היהודי' - סליחה, מפד"ל - לא היה מוכן לסבול את הגעת מטוסי האף־16 הראשונים מזה אלפיים שנה קצת אחרי כניסת השבת; ולאחר מכן פרש רבין מהמרוץ בבחירות של 77' ופינה את מקומו לשר הביטחון פרס. אני מניח שהמפד"ל העדיפה כראש ממשלה את שמעון פרס, בעל בריתה מפרשת סבסטיה, והפלת ממשלת רבין התאימה לתוכנית.
היום הדרג המדיני לא מוכן כנראה שיתנקשו שוב בשלטון באמצעות חקירות על עבירות של "זוטי זוטות", כפי שהגדיר זאת עו"ד יעקב וינרוט. היום זה לא 1977. לאורך השנים ברור שהתמקדות מיטב התחקירנים סביב חריגות של מה בכך בבית ראש הממשלה היא חלק ממסע לערעור השלטון ולהפלת נתניהו.
כפי שהתנועה לחופש המידע היא לא יותר מכלי ללוחמה פסיכולוגית נגד ראש הממשלה. בימים אלה התבשרנו שהתנועה דורשת לקבל את הקבלות ממעונו של נתניהו. יש ארגונים שתפקידם להפעיל את רשויות אכיפת החוק כדי להפליל את ראש הממשלה, יש ארגונים שתפקידם במערכה הפנימית האנטי־ישראלית היא לערער את השלטון, ויש ארגונים שתפקידם לשרת את אויבי ישראל - הטרוריסטיים והמדיניים.
לכן חיזוק הממשלה באמצעות אביגדור ליברמן וקבוצת חיילי העץ הפרלמנטריים שלו היא המעשה הנכון. חברת דירוג האשראי מודי'ס שאינה מבלבלת את עצמה בפרשנויות של התקשורת המקומית, כבר צופה שחיזוק ממשלת נתניהו יניב פירות לכלכלה: המשך הרפורמות, בעיקר בשוק העבודה.
לא יודע למה הם הדגישו דווקא את הנושא הזה, אבל הם מאותתים שממשלה ישראלית יציבה וחזקה היא טובה לכלכלה, ובעקבות אישור נוסף של מתווה הגז - המצב הבסיסי של כלכלת ישראל משתפר. ייתכן שמינוי ליברמן לשר ביטחון יתבטא קודם כול בעצירת ההידרדרות של המשק למיתון, ומעבר לעידוד השקעות וצמיחה.
אבל בעיקר, המשטר שהימין קורא לו ממשלת־ימין כבר לא נכנע למעגל האינדיאני שמכתר בדהרת פרסות את הכרכרה הנצורה בדרך לירדן; המנהיגות של המדינה היהודית כבר לא נבהלת ממה שאורי אליצור ז"ל כינה מתקפת פטישי אוויר. אורי נהג לתאר את ממשלות נתניהו כממשלות שהן טובות ומועילות לציבור מבחינה ביטחונית וכלכלית, אבל לציבור בתקופת שלטון נתניהו נגרם סבל קבוע: כל הזמן קודחים ומרעישים לו ליד החלון עם פטישי אויר. כך הוא כינה את מתקפת הביקורת, החקירות והאיומים הקבועים מצד הממסדים השבויים בתיבת התהודה של 'הארץ' ומרצ.
ואכן, מאז נבחר נתניהו לראשונה לפני עשרים שנה בדיוק (29 במאי 1996), היו כמה פעמים שלציבור נמאס מפטישי אוויר בחלון, והוא העדיף קצת שקט. תמורת השקט הזה הוא שילם ברעם פיצוצים ודם רב. לא נרחיב את הדיבור. השינוי הבולט מאז הוא שנוצרה מעטפת הגנה ציבורית ותקשורתית חזקה יותר, וחברי הכנסת של הימין התבגרו והבינו את כללי המשחק.
גם הציבור התחסן. בעבר ממשלים אמריקניים שיצרו איום על ישראל גרמו למשברים מורליים וזעזועים פוליטיים. זה לא קורה יותר. בין השאר כי החוסן הכלכלי שנבנה כאן בעשרים השנים האחרונות הופך לחוסן לאומי. לכן היום, כאשר טמפרטורות השנאה לבנימין נתניהו נמצאות בנקודת רתיחה, הרחובות שקטים. פטישי האוויר לא נחים לרגע, אבל אין מהומות ואין הפגנות של יותר מכמה מאות - נושאי דגלי אש"ף, כמובן. האויב הפוליטי הפנימי כבר עבר להזדהות מלאה עם הלאומנות הפלסטינו־אסלאמית, אבל הוא יותר ויותר אימפוטנטי.
השבוע נפגשתי עם אחד ממנהיגי השמאל הרדיקלי של שנות השישים בארה"ב. מאז הוא הספיק להפוך לניאו־שמרני. הוא אמר שרמת האלימות הפוליטית בהפגנות, גם של השמאל וגם של הימין, היא בדיחה. אבל האפשרות שמתוך השמאל השונא יקום יורש ליגאל עמיר היא ריאלית יותר מאי־פעם בעבר.
אקו"ם