"ניר לא יחזור יותר", אני מבינה אבל לא
הוא היה אח גדול מפרגן, מצחיק ואוהב, ואני מתגעגעת אליו כל יום, כבר 20 שנה. סיפורם של האחים השכולים הוא אחר, הוא על חברות, חלומות משותפים, רגעי שטות והומור. החיים עם התואר 'אח שכול'
אני לא זוכרת את הדפיקה בדלת. הייתי בת 10 והיא התרחשה בסביבות 4 לפנות בוקר. הבית היה מלא באנשים שניסו להשיג מישהו שמכיר מישהו שיוכל אולי להגיד אם אחי היה על אחד המסוקים. הבנתי שיש מתח באוויר, הרגשתי את החרדה, והצעתי לכל מי שהיה תה. כנראה, כי תה נתפס בעיני כמשהו מנחם והיה צריך באותו לילה קצת נחמה.אני חושבת שאימא כבר ידעה, תחושת בטן של אמהות. היא הרגישה שניר נהרג, אבל שמרה על אופטימיות זהירה. נרדמתי בסלון הבית בתוך ההמולה לקראת שלוש לפנות בוקר, שעה וחצי לפני הדפיקה בדלת שהפכה אותנו ממשפחה רגילה למשפחה שכולה. כשקמתי בבוקר הרגשתי שמשהו השתנה, הבית הוא אותו בית אבל הוא לא. דודה שלי ישבה על הספה עליה נרדמתי ובכתה, בקבוק קולה היה מונח על השולחן. בבית שלי לא החזיקו משקאות מוגזים, כי זה לא בריא לשיניים. הבית הוא אותו בית, אבל הוא לא. "ניר לא יחזור יותר" אמרה לי אימי בעיניים דומעות, ואני מבינה אבל לא, מחבקת אותה והולכת לחדר להחליף בגדים, בכל זאת, יש הרבה אנשים בבית וצריך להיראות מכובד.
ניר וטל. תמיד עם חיוך, מלא מרץ ואנרגיות.
זה היה ערב יום שלישי, ה-4 בפברואר 1997. מזג האוויר היה סוער, ואחי הבכור ניר עלה על מסוק "יסעור" יחד עם 72 לוחמים ואנשי צוות אוויר במטרה להגיע למוצבים "בופור" ו"דלעת" שבדרום לבנון. תקופה אחרת, שבה הגבול הצפוני של המדינה נחשב "לגזרה החמה". ניר שמח לשרת בלבנון, על אף הקושי, הוא רצה להיות ב"אקשן" ולהרגיש שהוא תורם. אני זוכרת שהוא היה מגיע הביתה אחרי שבועות במוצב, רץ להתקלח להוריד את שכבות האבק וריח הגריז, שהצטברו וישר משתף אותנו בחוויות ובהווי. תמיד עם חיוך, מלא מרץ ואנרגיות.
בחופשות הללו הוא היה רץ להספיק להיות עם כולם - משפחה, חברים, החברה. מוצא לכולם זמן ונותן לכולם להרגיש חשובים. על אף שהייתי קטנה ממנו ב-10 שנים, הוא הצליח לתת לי מקום בעולם שלו. הוא התרברב בפני חבריו שיש לו אחות קטנה ומוכשרת והיה מכריח אותי לנגן בפניהם, למרות שאותם זה לא עניין ואני הייתי מובכת. הוא היה מסיע אותי לחוגים ולחברות, למרות שחזר רק לסופ"ש, בשביל שיהיה לנו זמן איכות והוא יוכל להשמיע לי איזה שיר של להקה חדשה. הוא היה אח גדול מפרגן, מצחיק ואוהב, ואני מתגעגעת אליו כל יום, כבר 20 שנה.
טל וניר. על אף שהייתי קטנה ממנו ב-10 שנים, הוא הצליח לתת לי מקום בעולם שלו.
השנה נפלה בחלקי הזכות לקחת חלק בשני מיזמי זיכרון מדהימים. האחד מיזם של האחים והילדים של חללי אסון המסוקים לציון 20 שנה לאסון. הקמנו מיצג בכיכר רבין בתל-אביב ,שפעל שבוע ימים וסיפר למבקרים בו, וביניהם עשרות קבוצות של תלמידים, על האסון ועל הנופלים. חללי אסון המסוקים מהווים פסיפס של החברה הישראלית - "73 פנים של ישראליות". הם הגיעו מכל קצוות הארץ - מקיבוץ משגב עם שבצפון ועד אילת. מהעיר, הקיבוץ, המושב והכפר. יהודים, דרוזים ובדואים. עולים חדשים וילידי הארץ. הם החזיקו בדעות מכל קצוות הקשת הפוליטית, ועל אף השוני לחמו יחד ונהרגו יחד. המסר שהעברנו למבקרים היה שעל אף השוני שלנו כפרטים, עלינו לקבל את האחר ולחיות ביחד כחברה למען עתיד טוב יותר.
המיזם הנוסף שבו אני לוקחת חלק הינו "האחים שלנו". מיזם חברתי אשר מטרתו לחבר את הציבור בישראל לזכר הנופלים באמצעות הזיכרונות של האחים והאחיות השכולים. סיפורם של האחים השכולים הוא אחר, הוא על חברות, חלומות משותפים, על רגעי שטות והומור, יחד עם ההתמודדות בתוך המשפחה, והחיים עם התואר "אח שכול". ביום חמישי האחרון התקיימו כ-200 מפגשים בבתים של אנשים ברחבי הארץ, שאירחו אח או אחות, ושמעו מהם על החסר, הגעגוע אבל בעיקר על מי היה אחיהם שנפל, ובכך הפכנו את סיפור החיים לרלוונטי ולא רק את סיפור הנפילה.
אני חושבת ומקווה שניר היה גאה בי, על שאני דואגת שגם אנשים שלא הכירו אותו ידעו מי הוא היה עבורי ועבור הסובבים אותו, ובכלל על שאני פועלת למען זיכרון הנופלים.
הכותבת הינה אחותו של סגן ניר שרייבמן ז"ל שנפל באסון המסוקים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם