הצטלמנו עם זרי פרחים, לחסוך את המסגרת
השכול היכה בנערים שהיינו ביישוב קדומים בשלב מוקדם. הנופלים זכו לתמונה בישיבה התיכונית, ממוסגרת בפרחים צהובים. כדי להתמודד, הצטלמנו בטיולים השנתיים מוקפים בפרחים, וצחקנו - כדי להסתיר את החשש, העצב והפצע העמוק
שנת השכול שאף אחד לא הכין אותי אליה, החלה בחופשת הקיץ. חזרנו ממחנה בני עקיבא, והתעוררתי מאוחר, מהטלפון. זה היה חבר משותף, ששאל אם שמעתי. מה שמעתי, שאלתי אותו. הוא סיפר לי על מותו של זוהר עופרי, ילד בן 16 שגדל איתי בקדומים. זוהר רצה לעשות קצת כסף בניקוי חלונות של בניינים גבוהים בתל אביב.תאונת העבודה בה מצא את מותו סיימה את חלומותיו. ההלוויה הייתה קשה ועצובה. החופש שנותר סבב סביב האבל, את שנת הלימודים התחלנו עם תחושת האובדן. חודשיים בלבד חלפו, וחבר נוסף מהכיתה המקבילה נפל למותו בדרך טראגית באמצע חג סוכות. שוב לוויה, בית עלמין, דמעות וכאב.
סגן ישי שכטר, נפל חודש לאחר מכן בקרב במוצב דלעת בלבנון. הבחור מקדומים שתמיד היה מרוח על פניו חיוך שובב, זה ששפך אותנו מצחוק בהצגות של בני עקיבא - הפך לגיבור. ישי נשאר ילד נצחי, והשאיר משפחה פצועה ויישוב אבל. במבנה המלון הלא מושלם בקדומים, ישבו חבריו וסיפרו על "ישי הקורע". אנחנו, צעירים מהם בחמש שנים, הצטרפנו לאבל האישי שלהם.
''ישי הקורע'' נפל בשירות. מוצב דלעת בלבנון
צילום: באדיבות עמית ניסים
סמ"ר אורי ביטון, היה בן מחזור של ישי. שלושה חודשים לאחר מכן, נפל גם הוא בפעילות מבצעית בלבנון. שוב חזרנו לבית העלמין, שהפך פתאום למקום מוכר מדי. בוגרים ומנוסים בניחומים חיבקנו את אחיו הצעיר, בן המחזור שלי מיקיר.
"אי הבהירות וחוסר ההבנה כואבים ולא נותנים מנוח. אתם צריכים להיות חזקים, ומתוך האובדן להשיג את ההבנה העמוקה אשר בכוחה לרומם אתכם ואת המציאות לטובה אמיתית", כתב שילה לוי מקרני שומרון להוריו של ישי שכטר. בשבעה של אורי ביטון כתב לוי: "מתת מות גיבורים אשר כל אדם, לו היה יודע כי תילקח נשמתו בעודו צעיר, היה מייחל לכך - למות על קדושת ה', העם והארץ".
המלחמה שתבעה את מיטב בנינו. הנסיגה מלבנון
צילום: AFP
כמה שבועות קודם, היינו בטיול בצפון עם המחנך הרב גד לוי, אביו של שילה. הוא שמח שיכולנו להקפיץ את הבן שלו לקריית שמונה, לפני שעלה שוב ללבנון. כמה גאה היה בבנו החייל ובדרגת הסמ"ר שעיטרה את מדיו וסימנה את סוף השירות. באסון המסוקים, שנייה לפני השחרור, נפל שילה והצטרף לחבריו בשמיים.
חודש לאחר מכן נפל בלבנון גם אבנר כפיר-חזי. השמיניסט החרוץ, זה עם המפתחות למכונת פחיות השתייה, למבנה הקיוסק הנחשק ולארון התרופות. הוא התנדב במד"א וחבש את פצעינו בישיבה התיכונית. בצבא, התגייס לחיל הרפואה וחבש את פצעיהם של חבריו בלבנון. טיל נ"ט שנורה על שיירה בה היה בגזרת הבופור, לא הותיר לו סיכוי.
שילה לוי ז''ל
צילום: באדיבות עמית ניסים
לפני יום הזיכרון, תמונתם של שלושת החברים, הנופלים, הגיבורים, נתלתה אילמת בלוח הישיבה. לידה תמונתו הבודדת של אבנר. מסביבן הוסיפו מסגרת של פרחים צהובים. המסגרת הזו הפכה למוקד של הומור שחור. ילדים בני 16 שנתקלו כל כך מוקדם בגל של מוות. שנתיים טיפלנו בעצמנו באמצעות ההומור השחור הזה. דואגים בכל טיול להצטלם בחבורות עם זרי פרחים מסביב. "לחסוך את המסגרת", צחקנו. בינינו לבין עצמנו הסתרנו חשש, עצב ופצע עמוק. יהיה זכרם ברוך.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם