חברים, יש תקווה לשיח הרעיל שלנו: הטרלות
השיח הוא רעיל, אובססיבי, נחרץ, וזה רק הולך ומחריף. נדמה שכבר אין סביבנו בני אדם, רק דעות פוליטיות עם רגליים. אבל יש תקווה
אז איך נראה העם הזה ערב יום העצמאות ה-69? בשלב הזה לא צריך להיות רוגל אלפר עם נבואות הזעם השחורות על מלחמת אזרחים כדי לדעת שיש כאן כמה וכמה שבטים שתהום אידאולוגית עצומה פעורה ביניהם, ושרק במקרה חולקים את אותה פיסת אדמה. תמיד היו כאן מחלוקות, יהיה מי שיגיד. אבל בסופו של דבר, אם מסתמכים על שרידי זיכרון קלוש, הצלחנו כולנו, איכשהו, שלא לגלוש לקיצוניות ועדיין לכבד זה את זה. למצוא בכל זאת איזה מכנה משותף. לפחות עד שהתכנסנו כולנו בכיכר הפייסבוק ונאלצנו להתחיל לשמוע גם קולות אחרים צועקים יחד איתנו, ללא יכולת של ממש להתעלם מהם.בשנים האחרונות נדמה שכל הכפפות הוסרו ושכבר אין באמת דרך חזרה. האידיאולוגיות פרוסות ברחבי הרשת, חלקן מנומקות היטב, חלקן רדודות, אבל לכל אחד יש משהו לומר על כל דבר שקורה. הקורא מוזמן לאמץ את האידיאולוגיה או להתכתש עם כותבה. המידע גלוי ונטול התנצלויות. הימין ניכס לעצמו באופן כמעט בלעדי את מושגי הציונות והפטריוטיות, אפילו את ההגדרה הבסיסית כיהודי. השמאל מנסה בחלקו להילחם על ההגדרות האלו מחדש, להתנער מדימויי ה"בוגדים" והגיס החמישי, ובמקביל חלקים ממנו דווקא מסתגרים ומקצינים כהתרסה וכערעור על ערכי השמרנות.
רוגל אלפר. הקרע הפך לעסק כלכלי משגשג.
צילום: ראובן קסטרו
השיח הוא רעיל, אובססיבי, נחרץ, וזה רק הולך ומחריף. נדמה שכבר אין סביבנו בני אדם, רק דעות פוליטיות עם רגליים. מי שמצפה שנשוב לימים בהם היתה ולו מראית עין של אחדות עלול לחכות עוד זמן רב מאוד. קשה לדבר על קבלה הדדית כי אנחנו מאוהבים במחנאות עצמה. אנחנו מאוהבים בדימויים שנדמה לנו שמשקפים אותנו כאוחזים בדעה פוליטית זו או אחרת, יחד עם כל סט האמונות שמגיע איתה. בסופו של יום, כמה מאיתנו באמת מסוגלים להחזיק בפיד אנשים שכותבים דעה שונה משלהם? כמה מאיתנו באמת מוטרדים מהנושאים שהם זועקים בשמם? כמה מאיתנו באמת יודעים מה הם מצביעים מתוך שיקול שכלתני מבוסס עובדות ולא מתוך הרגל, סביבה שגדלנו בה או אמוציונליות נטו?
הפוליטיקה עצמה כבר לא מנסה אפילו להעמיד פנים שהיא בעד אנשים או רעיונות. לכו לפייסבוק של נתניהו, של מירי רגב, של זהבה גלאון, של תמר זנדברג. מילת המפתח היא נגד. נגד השמאל, נגד הימין, נגד הבוגדים, נגד הפאשיסטים. "לא ניתן להם לנצח ולקלקל לנו את המדינה". שיח של אצבעות בעין. משחק ילדותי שאני מופתעת, שלא לומר מובכת מאוד, בכל פעם מחדש מכמות משתתפיו הנלהבים.
מירי רגב חוגגת במימונה. נגד השמאל, נגד הימין, נגד הבוגדים, נגד הפאשיסטים.
צילום: אלי סבתי
זה הספורט הלאומי שלנו כבר כמה שנים טובות וההנאה ממנו מסרבת לדעוך. אין לאף אחד אינטרס להפסיק את זה. פוליטיקאים כבר בונים עליו קריירות ענפות. עיתונאים, פובליציסטים, יוצרים, מרצים, סאטיריקנים, משווקים, אנשי מדיה חברתית, טוקבקיסטים בתשלום – לא חסרים אנשים שמפיקים תועלת אישית מן ההתנצחות שמפרידה אותנו כל כך טוב זה מזה (וכן, לטוב ולרע, גם אני חלק מהמעגל). הקרע הפך לעסק כלכלי משגשג. אפילו הצל כבר מיתג את עצמו מחדש כלאומן הבית כי זה הרבה יותר קל ומשתלם מלנסות להמשיך עם המוזיקה.
הסרטון שעורר סערה:
כל המלחמה הווירטואלית הזאת עקרה כשלעצמה. הרי אין אמת אחת ואין קבוצה שאוחזת בכל האמת. כנראה שלעולם לא תהיה הסכמה גורפת לגבי שום נושא כאן ולנצח נמשיך להוציא זה לזה את העיניים בוויכוחים על איך החיים כאן צריכים להתנהל. ובכל זאת השבועות האחרונים גורמים לי לחשוב שיש תקווה, דווקא מכיוון מי שרוכב על גלי השנאה ומבקש למנף אותה לשנאה נוספת, נוטפת זעם ורייטינג, אבל עושה את זה ברמאות, כפייק ניוז.
שני מקרים בולטים כאלו נרשמו לאחרונה - האחד של עיתונאי "הארץ" שלקח ספר לימוד חילוני והציג אותו כספר לימוד דתי שמתנשא על חילונים, והשני הוא של כתב "רשת" שנכנס לבני ברק אוחז בדגל ישראל וזייף את תקיפתו. בשני המקרים המטרה היתה להכפיש ציבור שלם, ציבור שחוטף מספיק אש גם כך, בואו נודה – אבל חשיפת המניפולציה בפומבי גרמה דווקא לגילויי אהדה לא-אופייניים כלפי אותו ציבור, להבנה שיש כאן משהו מעבר לסטריאוטיפ. האהדה הזו, גם אם זמנית ומזערית, היא אולי ראשיתו של שיח אמיתי, שבא מתוך רצון לשמוע ולא רק להשמיע. אנחנו אוהבים לשנוא, בסך הכל. אבל אנחנו גם רוצים סיבה אמיתית לשחרור הקיטור והרעל מהמערכת. אולי באמת זה מה שצריך כאן: הטרלות בהפוך על הפוך, הכפשת קבוצות ויחידים שיתגלו במהרה כפייק ניוז ברור ויכריחו אותנו להבין שהאחר הוא לא בהכרח מה שחשבנו. זה לא הרבה, אבל צריך להתחיל ממשהו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם