לא צריך להתבייש לדבר על הנכבה הפלסטינית
האמפתיה לכישלון הפלסטיני היא גירסה מעוותת של רגשי האשמה האירופים והאמריקנים על הקולוניאליזם. ביום העצמאות שלנו צריך לדבר בפתיחות על הנכבה: זה מה שקורה לנבל שמתעסק עם ישראל
יום העצמאות ומה שסביבו, הפך בשנים האחרונות לחג ההתגרות. טקס זכרון מתוקשר למחבלים (סליחה, ״לכל הקורבנות״) ועוד מעט יום הנכבה, הממשמש ובא בתאריך הלועזי של הקמת המדינה.אין לי בעיה עם נקודת המבט הפלסטינית. הם בסך הכל רצו לחיות את חייהם בשלווה, לעבד את אדמתם ולטבוח את היהודים, ככל עם נורמטיבי ושמח בחלקו. אפשר להבין את צערם על כך שהזכות הבסיסית הזו נגזלה מהם. אפשר גם להבין את אכזבתו של התנין מכך שהאנטילופה ברחה לו ועכשיו האומלל נותר בלי ארוחת בוקר, אפשר אפילו להבין כמה קשה היה לנאצים לראות איך חלומם להשמיד את כל היהודים מתנפץ לנגד עיניהם כאשר הרוסים שיחררו את המחנות. זה בטח כאב נורא. בסדר. כך הם רואים זאת, כאשר הדגש הוא על המילה ״הם״. הבעיה מתחילה כאשר הקורבן מתחיל לגלוש מהבנה לאמפתיה ומשם להצדקת מי שבא לשחוט אותו ואת משפחתו. איזה מסכן התנין, אולי בכל זאת אתן לו חצי ישבן. אני כבר אסתדר, אני אשב על הצד.
אין ספק שלפלסטינים קרה אסון. גם לנאצים. וטועה מי שחושב שהשלב הבא אינו יום שואה משותף וחנפני ל״כל הקורבנות״. זה יגיע, המופרעים בקרבנו ידאגו לזה.
יום הנכבה. בסך הכל רצו לחיות את חייהם בשלווה, לעבד את אדמתם ולטבוח את היהודים.
צילום: איי.אף.פי
האמפתיה הישראלית לכישלון הפלסטיני היא גירסה מעוותת מאוד של רגשי האשמה האירופים והאמריקנים על הקולוניאליזם. העתקנו את זה לכאן, אבל בתשובה לשאלה הלא נכונה. הישראלי רואה עצמו באיזשהו מקום כפרש אמריקני המחסל כפר אינדיאני וגוזל את אדמתו, או גורר אפריקנים לספינת עבדים. אלא שכאן זה הפוך, גוטה. אנחנו האינדיאנים. המקרה האחד לאלף שבו הקורבן המיועד הצליח לגבור על התוקפן הרצחני ולהדוף אותו.
הונגריה וסלובקיה מסרבות בעקשנות החלטית לקבל מהגרים מוסלמים. מי שזועם על כך שהן אינן שותפות לפסטיבל רגשי האשמה האירופיים כלפי כל מי שעורו במקרה כהה משלהם, לא יודע ששם הסיפור שונה: הונגריה נכבשה ושועבדה בעבר על-ידי הטורקים המוסלמים שדחקו אותם צפונה, ורק אחרי דורות רבים הם השתחררו בעזרת האוסטרים. ההונגרים והסלובקים מעולם לא כבשו סנטימטר מאפריקה או מאסיה ולא שרפו כפרים אינדיאניים. גם אנחנו לא. אלא שהם זוכרים היטב מה עבר עליהם לפני 500 שנה, ואנחנו שכחנו מה שעברנו לפני 70 שנה. העובדה שאנחנו מצליחים לשבש בהתמדה את תקוות השכנים לחסל אותנו, לא הופכת אותנו לקולוניאליסטים כובשים ברצועת האדמה המיקרוסקופית הזו, בלב 13 מיליון קמ״ר המיושבים ע״י 300 מיליון ערבים.
כאן זה הפוך, גוטה. אנחנו האינדיאנים.
מתוך האתר של אוניברסיטת ניו מקסיקו
מה שמאפיין את מלחמות ישראל ערב הוא הטוטאליות. צד אחד שבא במטרה מוצהרת לחסל לחלוטין את הצד השני. לא לנצח, לא להכריע, לא לכפות דרישות ותנאים או לכבוש שטח. להשמיד את כולם, עד האחרון. הפסידו? מגיע להם ועוד איך. סובלים? שיעשו חשבון נפש, ילמדו מהטעויות וישקמו כבר את חייהם, לכל הרוחות. אלף ארגונים ומדינות מזרימים להם כל העת סיוע למטרה זו, אבל הפלסטינים כבר ארבעה דורות מתפרנסים ממסכנות, ובמקביל מסרבים לוותר על חלום ההשמדה. לא יורדים מהרעיון המפלצתי הזה. כבר שוכבים על הארץ עם ידיים ורגליים שבורות, בלי עין ובלי שיניים ועדיין מה שמעניין אותם זה לא להגיע למרפאה אלא ״עכשיו אני באמת אהרוג אותו״. כמו האביר השחור ממונטי פייטון.
ביום העצמאות של ישראל, לא צריך להתבייש לדבר על הנכבה הפלסטינית. להיפך, צריכים ללמד עליה במלוא הפתיחות. כאן היה כפר ערבי שתושביו ברחו בגלל המלחמה שהערבים פתחו בה, גם כאן היה, ועכשיו שוכן במקומו ישוב יהודי פורח ומשגשג, שהקימו המיועדים לשחיטה שנכשלה. אה, וגם שם היה איזה כפר קטן. מה לעשות, זה מה שקורה לנבל שמתעסק עם ישראל. מצטערים, עולם יקר, נגמרה החגיגה. סליחה, שכנים יקרים, אבל טבח יהודי חברון, טבח יהודי צפת, חייבר חייבר יה יאהוד וחיסול יישות יהודית שלמה, אונס ואיסלום בכוח של הנשים והילדים - כל זה יהיה לכם מהיום רק בחרוזי נוסטלגיה מתלהמת. ומשנה לשנה, ככל שישראל מתחזקת ומתעצמת, זה הולך ומתרחק. עצוב, אבל זו המציאות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם