חוק חדש מנסה לגרום למסתננים לעזוב דרך הכיס
במקום הניסיונות הכושלים לכלוא את המסתננים או להשיבם לארצם, חוק חדש ינסה לגרום להם לנטוש - דרך הכיס. היישום החל בימים אלה, אבל עתירה לבג"ץ עדיין תלויה ועומדת
פעילות בארגון חוץ־פרלמנטרי עלולה להיות אתגר קשה ומתיש. ליזמים יש בעיה מובנית: הם פועלים לרוב בארגון שלא מייצר כסף אלא מבזבז כסף, ונדרשים להשקיע מאמץ ומשאבים כדי לשכנע את בעלי הממון לתמוך דווקא בהם. היתרון הגדול שלהם על פני פוליטיקאים, פובליציסטים ורוב עובדי המגזר הציבורי הוא המיקוד.
הארגונים הלא־ממשלתיים למיניהם מתמחים בדרך כלל בשדה צר וספציפי, והפיזיקה פועלת לטובתם: כשאתה עומד עם קונגו על הסלע וקודח יום אחר יום באותה נקודה, בסוף יצאו מים. הארגונים הללו מצליחים לפעמים לחשוב על פתרונות יצירתיים שהמערכת הממשלתית האטית והמסורבלת לא יודעת לייצר בעצמה.
זה מה שקרה ליונתן יעקובוביץ, מייסד 'המרכז למדיניות הגירה ישראלית'. יעקובוביץ מלווה במשך שנים את מאמצי המדינה בהתמודדות עם אוכלוסיית המסתננים הגדולה המציפה את דרום תל־אביב, ערד, אילת וערים נוספות. עקומת הפשיעה והוונדליזם באזורים אלו עולה בשיעור חד, והאוכלוסייה הזו הופכת אט־אט לפצצה חברתית מתקתקת. מדינת ישראל מחויבת אמנם לאמנות בינלאומיות המעניקות זכות מקלט לפליטים שחייהם מצויים בסכנה בארצות מוצאם, אולם רובם הגדול של המסתננים האפריקנים בישראל הם מהגרי עבודה ולא פליטים בסיכון. הבעיה היא שהם לא מגיעים לתקופה קצובה כמו עובדים זרים מהמזרח, אלא מבקשים לקבל מעמד של תושבי קבע.
חוק המסתננים - שקבע כי המסתננים יוכנסו למשמורת עד לעזיבתם את הארץ - נפסל פעם אחר פעם בבג"ץ, וניסיונות המדינה לסתום את הפרצה באמצעות חקיקה ראשית כמעט הגיעו למבוי סתום. בשלב מסוים העתיקה המדינה את מאמציה לאסטרטגיה של שיתוף פעולה כלכלי עם ארצות המוצא של המסתננים. היא הציעה להן תשלום עבור קליטה מחדש של כל פליט, אולם גם נגד הפרקטיקה הזו הוגשו עתירות.
את הרעיון הייחודי שלו העלה יעקובוביץ בדיון בוועדת הפנים עוד לפני ביטול החוק למניעת הסתננות בפעם השנייה. הוא הציע להקים קרן ממשלתית שבה יופקדו 40 אחוזים ממשכורות המסתננים. הפשרת הכספים תתבצע בנתב"ג, כאשר הם יעלו על טיסה בחזרה לארצותיהם. הרעיון המעניין הזה, שנקרא 'חוק הקרן', נכנס לבסוף לספר החוקים הישראלי במסגרת החוק החדש "למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים מישראל". זה קרה באוקטובר 2014. לוחות הזמנים לחקיקת החוק היו לחוצים מאוד, נוכח דד־ליין של 90 יום שקבע בג"ץ באחת ההחלטות שקיבל. הן הצטמצמו עוד יותר כאשר במהלך חקיקת החוק הקואליציה התפרקה והכנסת הלכה לבחירות.
יעקובוביץ השתתף בדיונים המרתוניים בוועדת הפנים על תזכיר החוק, שעבר לבסוף בקריאה שנייה ושלישית שמונה ימים בלבד לאחר שעבר בקריאה ראשונה, שעות לפני פיזור הכנסת. נוסח החוק הסופי כולל שני מרכיבים: הפקדה של 20 אחוזים משכרו של המסתנן לקרן, והשבתם לו עם יציאתו מישראל או לאחר קבלת מעמד בישראל. אחוז זה נשמר בעבור המסתנן בכל מקרה, ואין אפשרות לחלט אותו בשום מצב. המרכיב השני הוא חובת המעסיק להפקיד על חשבונו סכום השווה בערכו ל־16 אחוזים משכרו של המסתנן, במקום הפקדות פנסיוניות, פיצויי פיטורין ועוד. כאן הדינמיקה שונה: אם המסתנן לא יעזוב את הארץ במועד שנקבע, ינוכה הסכום במדרגות שונות לאורך ציר הזמן. עיכוב של שישה חודשים בעזיבת הארץ יגרום לניכוי כל הסכום שהופקד על חשבון המעסיק.
לחוק הזה יש כמה יתרונות: חלק המשכורת שנמסר לפיקדון זהה בממוצע לסכום שהמסתננים שולחים מדי חודש למשפחותיהם בארצות מוצאם. החוק יוצר אפוא תמריץ לסיום העבודה לאחר פרק זמן של שנים ספורות, בדומה לשאר העובדים הזרים. בנוסף, אחת הבעיות המרכזיות הייתה מול ממשלת אריתריאה, המתנגדת להחזרה כפויה של מסתננים משטחה מסיבה כלכלית. אריתריאה היא אחת המדינות הנחשלות בעולם. היא כמעט לא מייצרת דבר, והמהגרים ממנה ששולחים משכורות למשפחותיהם במדינה אחראים ללא פחות משליש התמ"ג. לכן יש לה אינטרס להחזיק כמה שיותר מהגרים מחוץ לשטחה לתקופות ממושכות. החוק החדש יגרום לכך שמאות מיליוני שקלים יוקפאו, וייכנסו לקופת המדינה האפריקנית רק עם קליטתם מחדש של המסתננים, מה שיתמרץ את אריתריאה לפתוח את שעריה לבניה הגולים. החוק הזה חכם בעיקר משום שהוא לא מבוסס על כליאה או אקט פוגעני אחר, אלא על תמריץ כלכלי טהור.
יישומו של החוק, אגב, עוכב במשך תקופה ארוכה, והקרן החלה לפעול רק בתחילת החודש הנוכחי, מאי 2017. כצפוי, ארגוני שמאל עתרו נגד החוק במרץ השנה. באפריל דחה בג"ץ את הבקשה לצו ביניים, אולם קבע דיון בנוגע למתן צו על תנאי. והמרכז למדיניות הגירה? כמו הרבה ארגונים לאומיים טובים הוא עדיין מבלה חלק ניכר מזמנו במאמצי גיוס משאבים, במקום להתמקד במלאכת הקודש שלו - טיפול בפצצה המתקתקת שמאיימת על החזון של 'מדינה יהודית ודמוקרטית'.
הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית היא מוסד מפואר שהעמיד במשך שנים את השלד המרכזי של האליטה המשפטית בישראל. רוב שופטי בית המשפט העליון ובכירי הפרקליטות ומשרד המשפטים קיבלו את חינוכם המשפטי בין כתליו. הנטייה המובנית שלו לאקטיביזם שיפוטי ולשיח של ליברליזם אוניברסלי וזכויות אדם איננה חדשה, אולם כדאי להתעכב על מתיחת החבל של דיקן הפקולטה הנוכחי, פרופ' מיכאיל קרייני.
קרייני, יליד כפר־יאסיף שבגליל המערבי ותושב נווה־שלום, עבר את כל מסלול הפינוקים של תוכניות המנהיגות של השמאל: קרן פולברייט וקרן רוטשילד, חברות באגודה לזכויות האזרח, מרכז מינרבה לזכויות אדם ועוד. ההתמחות שלו הייתה בסדר דין אזרחי ובהשפעת הדין הדתי על האוכלוסייה הערבית, אולם עם השנים הוא החל להופיע בכנסים על אופייה של המדינה ולאמץ את שיח הזהות הפלסטיני, עם ה'כיבוש' וה'נכבה'.
אין מה לבוא בטענות לנוצרי־חילוני שמחליט להיות קצת צדיק יותר מהאפיפיורים היהודים שעובדים לצדו, אלא שלפעמים דמויות מהסוג הזה יוצרות מופעים מוזרים גם במושגים של אקדמיה שמאלנית. ב־21 במאי ייערך בפקולטה טקס הענקת תעודות חגיגי לבוגרי התארים המתקדמים, ומה כולל המופע המרכזי? הרצאה של ד"ר סראב אבו־רביעה קווידר תחת הכותרת "בין מחקר לאקטיביזם - נשים פלסטיניות באקדמיה הישראלית". מכיוון שביליתי פעם יום שלם באותה פקולטה בכנס על "נשים פלסטיניות באקדמיה הישראלית", אני יכול לתת סיכום משוער של ההרצאה: "הכיבוש אשם לא רק בכינון אפרטהייד נורא נגד הפלסטינים, אלא גם במעמד הנשים המוחלשות והמושתקות ברחוב הערבי. תפקידנו לא רק לחקור את התופעה, אלא גם להיאבק בממסד הציוני שאחראי לה".
חוץ מענני מנגל, חידון תנ"ך, חיילים מצטיינים ומטס אווירונים, ביום העצמאות קרה גם משהו פחות נעים: הרב הראשי לשעבר יונה מצגר נכנס בשערי הכלא. טוב עשו שופטי העליון שהפכו את החלטת המחוזי ואשררו את הסדר הטיעון שעליו חתם מצגר מול הפרקליטות. מדובר בהסדר מחמיר שהשית על הנאשם עונש כבד ביחס לתשתית הראייתית והעובדה שהוא הודה בשלב מוקדם של החקירה. דחייה של הסדרי טיעון על ידי שופטים המעוניינים לנצל תיקים מתוקשרים כדי להגביר את אפקט 'למען יראו וייראו', תגרום לכך שנאשמים לא ייתנו אמון בתביעה ולא יסכימו להודות וליטול אחריות על מעשיהם. לכן היא צריכה להישמר למקרים חריגים וקיצוניים בלבד.
אקו"ם