היהודים שסביב טראמפ מטריפים את האנטישמים
האליטה היהודית בארה"ב, הניזונה מ'הארץ' ומ'ניו־יורק טיימס', מתנתקת מהמציאות הישראלית. יש שם היקסמות מכל דבר מוסלמי, ולא משנה כמה גוויות מוטלות בנתיב השחרור שלעולם לא ייגמר
ליהדות אמריקה דחוף היום להקים מדינה פלסטינית, יותר מכפי שהיה להם דחוף להקים מדינה יהודית בשנות השלושים והארבעים. זה מעיק עליהם. הם בלחץ, שמתבטא אצלם באופן רגשי ואישי. זה לא עוד נושא פוליטי במחלוקת; זה הופך את קיומה של מדינת ישראל למשהו לא נעים מבחינתם.
כדי להבין את הנתק הזה בין החברה הישראלית ליהדות אמריקה, אפשר לקחת נושא שלא נמצא בתודעה הציבורית בישראל: החוק שמאפשר למנוע מפעילי BDS להיכנס למדינה. אין דוגמה טובה יותר לשליטה המוחלטת של 'הארץ' ו'ניו־יורק טיימס' על תודעת אותה יהדות הדבוקה למפלגה הדמוקרטית או חיה בקמפוסים ובפריפריה שלהם. החוק הזה, שנועד לאפשר לרשויות למנוע מגורמים מסוימים להיכנס לישראל ולהשתתף בלוחמה פוליטית אנטי־ישראלית, מטריף את דעתם של יהודי 'הארץ', ה'ניו־יורקר' וה'טיימס'. זה הכניס אותם לסוג של היסטריה עצבנית.
בשיחה עם פרופסורים בולטים באוניברסיטה יוקרתית בניו־אינגלנד, כמו גם עם חברים, ראיתי איזה פער קיים ביני לבינם. אמרתי שבישראל זה בכלל לא נושא לוויכוח ציבורי, ושהציבור בכללותו מאמין בלגיטימיות של צעדים כאלה נגד גורמים שחוץ מללחוץ על ההדק, מקיימים מאבק אנטי־ישראלי שנחשב כאן מסוכן. אבל בארה"ב, חברי האינטליגנציה היהודית מפרשים את זה ככוונה למנוע משמאלנים פרוגרסיביים שיש להם ביקורת על ישראל מלהיכנס למדינה היהודית. זה פער הבנה עצום. כמו הוויכוח עם אלה שזוכרים בערגה את יצחק רבין ועדיין מזועזעים מהרצח הנורא שהתבצע למרגלות חומות העיר העתיקה בירושלים. כן, בלבול קל בין ישו לרבין.
שאלתי בעלת תפקיד בכירה באוניברסיטת מסצ'וסטס אם היא ממש מרגישה את עלייתו של טראמפ כמצוקה ולחץ נפשיים ברמה האישית. היא אומרת שאין בכלל ספק. עליית טראמפ מלווה אותה ואת חבריה ברמה של מתח נפשי בכל מה שהם עושים ביומיום. הם ניזונים מעמודי שער השואגים מסרים רדיקליים. מדובר במגזינים איכותיים של הזרם המרכזי, אם גם ליברליים מאוד, כמו ה'הארפר', ה'ניו־יורקר' וה'ניו־יורק ריוויו אוף בוקס'. כשה־NYRB מקדיש מאמר ראשי גדול ומלומד ללקחים שצריך ללמוד מעלייתו של אדולף היטלר בשנות השלושים, זה לא צחוק. זה לא יוסי קליין או בלטמן. מאמרו האנטישמי של קליין לא עורר בקרב יהדות הקולג'ים כל תהודה, מלבד המהום עם סימן שאלה לגבי יוסי קליין הלוי. יוסי קליין כשלעצמו, נטול "הלוי", לא אומר כלום בחוגי ליגת הקיסוס. ואולי טוב שכך.
מי כן אומר להם והרבה: אם זה היה תלוי בהם, ראש ממשלת השמאל האמריקנו־ישראלי הייתה ציפי לבני. זה כמה שנים אני שומע בחוגי המתעניינים בישראל את שמה של לבני בתור מנהיגת העתיד, שאוטוטו תכבוש את השלטון במדינת ישראל הסוררת. אני מבהיר לחברים שוב ושוב שלבני פאסה, ושהתמיכה הזו חסרת סיכוי.
העניין הזה קשור לכל החוג האינטלקטואלי שמזין את הלכי הרוח המנשבים בחלונות האקדמיה הגבוהים בחוף המזרחי, ובקרב כמה מהפרשנים הבולטים בתקשורת הצפון־מזרחית. חוקר בכיר, ידוע מאוד, המתמחה בסוגיות השואה והזיכרון מציין את שמותיהם של ירון האזרחי, משה הלברטל, ברנרד אבישי ואבישי מרגלית. יותר משהזכרת השמות האלה מלמדת על מידת ההשפעה של אינטלקטואלים מבריקים אלה, היא מלמדת על הנתק מהחוגים המשפיעים היום בישראל - גם בימין וגם בשמאל. תמר זנדברג והסרבנית עתליה בן־אבא הופכות לגיבורות תרבות פוליטיות.
אל מול השתלטות טראמפ, ארה"ב עוברת מהפכת ערכים רדיקלית. הכותרת הגסה שלה היא: "חום הוא הלבן החדש". למותר לציין שבאידיאולוגיה השטחית הזו, היהודים והציונות במדינת ישראל נחשבים למעי העיוור של הגזע הלבן, שאין דבר משוקץ ממנו. "החום" זה הערבי, המוסלמי; ואם זה רוצח, מתפוצץ, מיילל ומוחה בסגנון סייד קשוע זה מוצא אוזן קשבת. יש היקסמות אדירה מכל דבר מוסלמי, ולא משנה כמה גוויות מוטלות בנתיב השחרור שלעולם לא ייגמר. שמעתי הרצאה שבסיומה אחת התגובות הבולטות התייחסה לשימוש בהיסח הדעת במילה "הוא" בעברית. הפמיניסטיות הכריזו על ביטול המילה, והשימוש בה בעברית רק מוכיח לחכמי הקולג'ים באיזו תהום עמוקה של ריאקציוניות ודיכוי שקועה הציונות.
רבים תוהים מה יש לפמיניסטיות הרדיקליות להתעסק עם הציונות. אין קשר בין הדברים. ובכל זאת, מעבר לכך שהיהדות והציונות הסתכסכו בנפשן של אימהות הפמיניזם לפני חמישים שנה בתחרות עם האידיאולוגיה הפמיניסטית החדשה שפיתחו, נראה שיש הסבר חלקי למהלך האנטי־ציוני של הפמיניזם. הציונות היא אידאולוגיה לאומית, המרכזית ביותר היום בתחום הלאומיות. הפמיניזם מנסה להגדיר זהות ושייכות על בסיס אוניברסלי ועל בסיס זהות מינית (מגדרית!). הציונות היא אידאולוגיה לאומית חזקה ומושרשת, ולכן מאיימת על הפמיניזם.
הבעיה היא שהיום האנטי־ציונות איננה אידאולוגית, אלא היא קודם כול תמיכה באויבי ישראל. והנה, הפמיניסטיות תומכות בלאומנות הכי רצחנית ואנטי־נשית על פני כדור הארץ, הפלסטיניזם והאסלאמיזם.
עלייתו של טראמפ משאירה את חותמה בתקשורת לא פחות מאשר בפוליטיקה האמריקנית. למשל בהדחתו של ביל או'ריילי מ'פוקס' והמעבר המפתיע של ברט סטיבנס מה'וול־סטריט ג'ורנל' ל'ניו־יורק טיימס'. אין שום ספק שבשני המקרים מדובר בגלי הלם של פרשיות טראמפ והיחס כלפיו. סטיבנס מאוד נצי, מאוד פרו־ישראלי, מאוד ניאו־שמרני ואנטי־טראמפ החל משלבים מוקדמים של הקמפיין. ה'ג'ורנל' תפס באופן ברור צד לטובת טראמפ, לפני בחירתו ולאחריה. אם ברט סטיבנס ישמור על זהותו ככותב ולא יקבל את הצבע הליברלי של ה'טיימס', אלה יכולות להיות חדשות טובות. הוא בהחלט מסוגל לאזן את תומס פרידמן ורוג'ר כהן שנמצאים בירידה. עם זאת, אם יש איזה אנטישמי שתומך בטראמפ, ויש כמה כאלה, הוא רואה את השמות האלה שנותנים את הטון ב'ניו־יורק טיימס' - כהן, פרידמן, דיוויד ברוקס וברט סטיבנס, והוא רואה את השמות שעוטפים מקרוב את טראמפ - כהן, קושנר ומנוצ'ין - וזה מטריף אותו. לא פחות מזה שישראל מחרימה את פעילי החרם והסנקציות.
אבל הכול יחסי. יותר מ־25 אחוז מיהודי אמריקה הצביעו לטובת טראמפ. זה מיעוט גדול ומשמעותי. הוא מורכב מחרדים ודתיים־לאומיים ומקהילות כדוגמת יוצאי פרס וסוריה. העובדה שיהדות הקולג'ים מתלבטת אם טראמפ הוא פשיסט או פלוטוקרט, לא חודרת אצלם את קרום התודעה.
אקו"ם