הכותל שייך לכולם, אך בעיקר ליהודים בארץ
התעקשות מנהיגי הרפורמים על יישום מתווה הכותל, שהבטיח להם מסדרון לרחבת הכותל, נובעת מתשוקה להשוואת מעמדם למעמד האורתודוקסי. לכן לא היה מנוס מגניזתו
לאור עוצמת ההתרפקות של מנהיגי התפוצות על אבני הכותל, לא חסר הרבה שאונסק"ו יכריז עליו בקרוב כאתר מורשת רפורמי. הם דיברו עליו השבוע כדבר מתנחל חברוני על מערת המכפלה או נאמן הר הבית על אבן השתייה. רק המילים "סלע קיומנו" ו"אם אשכחך" טרם בקעו מפיותיהם, אך אולי גם הן יושמעו בהמשך הדיון, אם רק ישרתו את שאיפת הרפורמים להציג עצמם כקורבנות של עוול אורתודוקסי נורא.
"זו בגידה", מחה מנהיג התנועה ריק ג'ייקובס אחרי שהממשלה השעתה את מתווה הכותל שאימצה אשתקד. הוא איים בנימוס מאפיוזי לקטוע את שירותי התמיכה הפוליטית של גולת אמריקה בישראל.
אבל הממשלה לא בגדה ברפורמים, כי היא לא חייבת להם מאומה. לכל היותר היא זגזגה, וזה לא בסדר. הבטחות ממשלתיות צריך לקיים. כשהן מופרות באופן בוטה מותר לנפגעי הזגזוג לחוש זעם ותסכול. דא עקא, במשך שנות דור מלמדים אותנו כאן גדולי הדור שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, ושרק חמור לא משנה את דעתו. האם הרפורמים יצאו חוצץ נגד הפרת ההתחייבות המפורשת של טראמפ להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים? האם ג'ייקובס עצמו לא קרא לו לחזור בו מההבטחה למנות את דיוויד פרידמן לשגריר בישראל?
מתווה הכותל היה מתווה נמהר, קל דעת, ועל כן דינו להתבטל. הוא עמד להעניק אישור בדיעבדי למעשה התפרצות פרובוקטיבי של קבוצת מיעוט מבוטל (נשי הכותל) לבית הכנסת הגדול בעולם. הקבוצה הזו לא הייתה מעזה להיכנס למסגד בנעליים, לחבוש כובע בכנסייה או להפר את הסטטוס־קוו הקדוש בהר הבית, אך היא הרהיבה עוז לדרוש את התאמת כללי התפילה בכותל לכללים שלה.
הכותל שייך לכל העולם היהודי, טוענים עכשיו הרפורמים ופרקליטיהם בסוכנות. ונניח שכן, אז מה? גם נתיבי איילון שייכים לכל העולם היהודי, ובכל זאת יהודי בריטניה לא יכולים להחליט שהם נוסעים שם נגד כיוון התנועה, כמו בלונדון. ברחבת הכותל יש כללי התנהלות ברורים וצלולים: עוד מהתפילה ההמונית הראשונה אחרי מלחמת ששת הימים הונהגה בו הפרדה בין נשים לגברים, כמקובל בכל בית כנסת אורתודוקסי עלי אדמות. לפני מלחמת השחרור לא הייתה שם מחיצה רק מפני שהשלטון הזר כאן מנע אותה בכוח. זו הייתה גזירת כיבוש. ביום הכיפורים תרפ"ט (1928) ניסה שמש הכותל להציב מחיצה בכל זאת, ואז התפרצו שוטרים בריטים לרחבה והסירו אותה. הפרשה ההיא נחשבת לאחד מהגפרורים שהציתו את להבת הסכסוך היהודי־פלסטיני, להבה הבוערת עד עצם ימינו. עד כדי כך העניין הזה היה ונשאר עקרוני.
לא רק יהודים דתיים גילו קנאות לשמירת המחיצה, גם החילונים גילו. את המערכה הוביל העיתון 'דואר היום' של איתמר בן אב"י, אשר מחה על "חילול כותלנו היקר". 'הארץ' הצטרף אליו. כותרתו הראשית בישרה ש"רבבות העברים בערי ארץ ישראל וכפריה ישבתו היום בחמש אחה"צ ממלאכה וינהרו לאספת עם להשתתף במחאת האומה נגד חילול קודשיה ובדרישה להחזיר לה את שריד מחמדיה, את הכותל המערבי של בית מקדשנו" (27.9.1928). גם חיים נחמן ביאליק השתתף במחאה הנמרצת. פרופ' יוסף קלוזנר, דודו של עמוס עוז, ניסח בערב תשעה באב תרפ"ט "קול קורא לעם ישראל בכל מקום שהוא", ובו גולל את סיפור המחיצה והפציר ביהודי הגולה לבוא "לעזרנו בהשתתפותכם במלחמה הצודקת למען הכותל".
נציגי יהודי הגולה ניהלו השבוע מלחמה לא צודקת למען מתווה הכותל. ריק ג'ייקובס טען בריאיון לערוץ 2 שההחלטות על ביטול המתווה וחוק הגיור החדש "דוחפות את יהודי התפוצות החוצה, פשוטו כמשמעו". אחר־כך הוסיף בעברית "די כבר". באמת, די כבר. הגורמים היחידים שדוחפים החוצה את יהודי התפוצות הם יהודי התפוצות עצמם, אשר מתעקשים להמשיך לחיות בניכר. אילו באו הנה בהמוניהם, יכלו להשפיע באופן דמוקרטי על עיצוב מתווה הכותל ועל המתווה הישראלי בכללו, אבל הם לא באים. לכן קשה להבין מנין הם שואבים את תעצומות עלבונם הגדול לרגל השעיית המתווה. כמו שאין להם זכות בחירה לכנסת, אין להם זכות עמידה בוויכוח על סוגיות הנתונות להכרעת מוסדות השלטון פה. עם כל הכבוד והכרת התודה, תרומות למגבית ופעילות באיפא"ק אינן תחליף הולם למגורים בארץ, אפילו לא פעילות נמרצת נגד ה־BDS. שירותי הביטוח שמדינת ישראל מעניקה ליהודי אמריקה גדולים עשרת מונים משירותי התמיכה שלהם בנו. לאן ינוסו אם יום אחד תרעד שם האדמה תחת רגליהם, כפי שרעדה פעם בגרמניה ובספרד?
לפנים משורת הדין רצוי בדרך־כלל להתפשר, ולו רק למען שלום בית, אבל ברחבת הכותל כבר הייתה פשרה. לפני ארבע שנים הוקצתה מדרום לשער המוגרבים חלקת־כותל נאה לשוחרי התפילה הלא אורתודוקסית – עזרת ישראל. היא לא מוצפת מאז מתפללים, כי נשי הכותל מעדיפות להתקוטט ברחבה הרגילה, ומספר הרפורמים המקומיים זעום ביותר. התעקשות מנהיגיהם על יישום מתווה הכותל, שהבטיח להם מסדרון לרחבה הנ"ל, נובעת מתשוקה להשוואת מעמדם למעמד האורתודוקסי. לכן לא היה מנוס מגניזת המתווה. מדינת ישראל מחויבת להעניק חופש דת ואמונה לכל המסתופפים בצל קורתה, אך גם מחויבת שלא לתת ליד להפיכת היהדות לקריקטורה. הרפורמים יהודים גמורים, אנשים טובים, בשר מבשרנו, אבל ברגע שקיצצו רשמית את תרי"ג מצוות המציאו למעשה דת אחרת, דמוית יהדות. אין סיבה שמדינת היהודים תפרוס עליה חסות באמצעות אימוץ מתווה הכותל.
"התוכן הדתי הוא העומד גם כיום אחר כתלנו, מציץ מן החרכים", כתב נתן אלתרמן במסגרת הוויכוח שהתלהט כבר בקיץ 67' על אופי הפולחן בכותל. "משום כך – ובעיקר משום שהכותל המערבי הוא מקום תפילה של ישוּת דתית קיימת, ולא שריד של אמונה שנעלמה ואיננה – אין אחיזתם של החוגים הדתיים כאן אחיזה מופרכת, אלא היא ענין של שייכות טבעית, המסתברת מאליה" (מעריב, 25.8.67). הדברים נאמרו כנגד התרסה של חוגים חילוניים מקומיים, אבל כוחם יפה שבעתיים כנגד התרסת תיירים רפורמים שהתוכן הדתי שלהם תלוי על בלימת אופנה. הוא נוסח לפני מאתיים שנה בלבד, פרק זמן זעיר לעומת אלפי שנות רציפותה של הנוסחה האורתודוקסית, והספיק לעבור שיפוץ מקיף. עיקר תרומתו להוויה היהודית הוא התבוללות קשה.
"עודני שומע אנשים מדברים על נישואי תערובת כאילו זו מחלה", התבטא לאחרונה ג'ייקובס עצמו באופן מביך בנושא ההתבוללות, "יהודים שמתחתנים עם יהודים הם ברכה, יצירת דרכים לבני־זוג יהודים ולא־יהודים לחיות חיים יהודיים הן גם ברכה, האתגר הקדוש של דורנו".
טוב עשתה ממשלה ישראל שהצילה אותנו עכשיו מאתגר רפורמי קדוש נוסף, למרגלות הר הבית.
אקו"ם