גם המועמדים לראשות העבודה לא מאמינים בה
מפלגת העבודה נכשלת פעם אחר פעם, כי היא מייצגת רפיסות פוליטית ומסרבת להאמין בעצמה. רק אופוזיציה קשוחה ובלתי מתפשרת תוכל להחזיר את המצביעים שחונים בינתיים אצל לפיד
שלושה מבין אלה שהתמודדו על ראשות מפלגת העבודה ביום שלישי האחרון לא מאמינים בה. עמיר פרץ נטש את המפלגה בזעם, ועד לפני שנה וחצי היה בכלל איש התנועה של ציפי לבני. אבי גבאי הצטרף לפני שלוש שנים למשה כחלון ולכולנו, ולא למפלגת העבודה. העבר הפוליטי של גבאי ימני בעליל, והחיבור לכחלון שמציג תפיסה מדינית הפוכה מזו של העבודה נראה אך טבעי. גם יצחק הרצוג לא מאמין במפלגה שלו. את השנים והחודשים מאז הבחירות לכנסת במארס 2015 הוא ניצל למרדף נואש אחרי בנימין נתניהו, בתקווה שיעשה עמו חסד וימשוך אותו לממשלה. אראל מרגלית ועמר בר-לב ניסו להציג חזות מפלגתית עצמאית ובוטחת במהלך הפריימריז, אבל הם סבלו מבעיות אחרות ולא נבחרו.
מפלגת העבודה נכשלת פעם אחר פעם ב-40 השנים האחרונות, מאז המהפך הפוליטי ב-1977, מכיוון שהיא מייצגת רפיסות פוליטית וציבורית וחוסר ביטחון ונכונות לשמש אלטרנטיבה. בפעמים היחידות שבהן שידרה המפלגה עוצמה מנהיגותית וכוח גאה מול המתחרים מהימין, היא לקחה את השלטון בגדול. כך הצליח יצחק רבין להביס את יצחק שמיר בבחירות 1992, וכך ניצח אהוד ברק את בנימין נתניהו בבחירות הישירות ב-1999. השניים התייצבו מול המתחרים שלהם בלי חשש ובלי להתנצל. רבין הצליח לבטל את מתחריו מהליכוד בשפה פשוטה ומלגלגת. ברק הכה בנתניהו ללא רחם, עד כדי טראומה. שמעון פרס ניסה גם הוא את הנוסחה, והיה לו ארסנל מלא בתוכניות חלופיות, אבל הבעיה הבסיסית שלו מול הציבור לא נפתרה עד שנבחר לנשיאות המדינה.
העבודה מחזרת אחרי הימין בדרך כלל, גם בימים אלה, ועל כך היא משלמת מחיר כבד. הסיבה פשוטה: המפלגה שהקימה את המדינה לא מסוגלת להשתחרר מהשלטון. רוב העסקנים והפעילים שלה מחפשים תמיד את הדרך לממשלה ושונאים את החיים באופוזיציה. מדי פעם, כאשר נפתחת לפניהם הזדמנות להסתער על מוקדי כוח חלופיים, הם שועטים קדימה (ראו קק"ל). מנהיג בעבודה שלא מנפק שלטון מודח, או פורש או מתייאש במהירות. כך עמרם מצנע שעזב הכול אחרי שנבחר ב-2003 לראשות העבודה ונכשל בבחירות. כך אהוד ברק שנטש את מפלגתו והתחבר לממשלת נתניהו בתחילת 2011 (ועכשיו הוא מחכה לרגע שבו שוב ימסרו לידיו את המנהיגות).
הציבור קולט את המסר ומפנים אותו. 'אם העבודה רודפת אחרי הימין, למה שאנחנו לא נצטרף למרוץ הזה?' שואלים הבוחרים והולכים להצביע לליכוד, ליש עתיד או לכולנו. בישראל רוב הציבור תומך במדיניות השמאל בתנאי שהימין יבצע אותה. על השמאל הוא לא סומך, כי השמאל לא סומך על עצמו ולא מאמין בעצמו, כפי שראינו. הציבור מוכן שישראל תוותר על סיני, אם מנחם בגין כורת הסכם שלום עם מצרים, ושתיסוג מרצועת עזה, אם אריאל שרון מוביל את המהלך. אם יצחק שמיר היה חותם על הסכמי אוסלו ייתכן שהיה הסדר מדיני מול הפלסטינים בתמיכת העם. היום העסק הזה כבר אבוד בגלל המציאות שנוצרה בשטח.
מפלגת העבודה צריכה לצאת לעולם פוליטי חדש, ולהאמין סוף סוף בעצמה ולא באחרים. את הנרטיב הזה בונים רק בעבודה קשה, לאורך שנים, באופוזיציה ברורה, קשוחה ולא מתפשרת. נדמה לי שאהוד ברק מייצג היום את מה שהמפלגה הזו צריכה להיות. אני בטוח שבוחרי העבודה שחונים היום ביש עתיד לא מתלהבים מיאיר לפיד והמסרים המדיניים והאזרחיים האמורפיים שלו, אבל מעריכים את היציבות האופוזיציונית. ככל שהרצוג רדף אחרי נתניהו ששיטה בו, הבוחרים שלו ברחו ממנו ללפיד, וישמחו לעשות את הדרך בחזרה לעבודה, אם ימצאו להם מנהיג מתאים.
ביום שני תלך העבודה לסיבוב השני והמכריע של הפריימריז, כדי לבחור את היו"ר החדש. בסיבוב הראשון עשתה המפלגה שני דברים: נצמדה למסורת וחיפשה תקווה חדשה. כמיטב המסורת היא הדיחה את המנהיג המכהן, במקרה הזה יצחק (בוז'י) הרצוג. התקווה שמצאה היא אבי גבאי, שעלה לסיבוב השני מול עמיר פרץ. האם העבודה תשלים מהפך דרמטי ותבחר מנהיג שהצטרף אליה רק לפני שבעה חודשים? זה כנראה לא יקרה, אלא אם כן הייאוש עמוק, הסקרים החד-ספרתיים מעיקים והייאוש גובר גם על השמרנות בהסתדרות, במנגנון ובסניפים הגדולים של המפלגה הוותיקה ביותר בישראל.
בתחילת השבוע חזרתי ממסע הרצאות בקנדה ובארה"ב. נפגשתי עם קהילות יהודיות וישראליות במקומות רבים. המסקנה שלי לא תואמת את הפוליטיקלי קורקט שנפוץ סביב ענייני הגיור ופרשת מתווה הכותל. ראש הממשלה נתניהו עושה מבחינתו את השיקול הפוליטי הנכון. הוא מתיישר לפי התביעה החרדית ולא מתרגש מדי מהתגובות של יהדות ארה"ב, או מהרמקול התקשורתי מחריש האוזניים בארץ, שמגביר את הקולות הקונסרבטיביים והרפורמיים.
היהודים בארה"ב, ואני לא מדבר על ראשי הקהילות והעסקנים בפדרציות, לא יודעים דבר וחצי דבר על מתווה הכותל. הם בקושי יודעים מה זה הכותל. שאלתי צעיר יהודי בשיקגו אם הוא שמע על רחבת הכותל החדשה. "וויצ' הוטל?" הוא שאל. היהודים שאתה פוגש בכל מקום לא מתעניינים במדינת ישראל ולא בארץ ישראל. זה לא נוגע להם ולא מעסיק אותם. יש להם חיים משל עצמם בהוויה היהודית-אמריקאית, רחוקים אלפי מילין מהבעיות שלנו שלא מטרידות אותם גם אם הן לכאורה נוגעות בהם. תאמינו לי כאשר אני מספר לכם כי שני תלמידי קולג' יהודים מצטיינים שישבתי איתם בסעודת שבת בניו-יורק לא ידעו מי זה יצחק רבין.
נתניהו מכיר את המציאות הזו טוב מכולם. שנים ארוכות הוא חי ועבד בארה"ב. ראש הממשלה מניח על כפות המאזניים את החרדים שבהם תלויה הממשלה שלו היום וגם אחרי הבחירות הבאות, ואת המשבר עם ראשי הקהילות, ויודע את מי הוא מעדיף. אם אריה דרעי צריך את הפגנת הכוח האחרונה שלו ואת תשומת הלב התקשורתית כדי לברוח מסיפורי החקירות - נתניהו מבין לנפשו. גם הוא עומד לפעמים במצב דומה. אם דרעי לא מוכן לראות רפורמים מנהלים את העניינים נתניהו בא ומושך בשבילו את מתווה פשרת הכותל, אף שאושר בידי הממשלה. זו פוליטיקה בסיסית.
נתניהו יודע היטב שגם ענייני הגיור לא מעסיקים יותר מדי את היהודים בארה"ב, מה שמצטייר בתקשורת שלנו כמו נושא קריטי והרה גורל, נשמע בניו-יורק או בפילדלפיה עסק שולי, זוטי דברים, אם בכלל. כמה אנשים כבר רוצים להתגייר שם? ואם כן, הם עוברים גיור רפורמי או קונסרבטיבי, כמו אשתו השנייה של נתניהו. גיור כזה שנעשה בחו"ל מוכר גם בארץ. אגב, אני בטוח שנתניהו באופן אישי תומך בהתלהבות בחוק הגיור - אותו חוק גיור שהוא משעה לחצי שנה בלחץ החרדים - וגם במתווה הכותל, בדיוק כמו השרים בנט, כחלון, ליברמן ושטייניץ. תומך לחוד ומקיים לחוד.
אקו"ם