להפוך קללה לברכה: האם אראל מרגלית ילמד את הלקח?
אפילו ח"כ מרגלית, שטינף את פיו והשתמש בכל אמצעי כדי להגחיך את יריביו במירוץ, יצטרך בקרוב לעמוד מאחורי היו"ר שתבחר מפלגת העבודה. אולי המבוכה שלו תגרום לאחרים לחשוב פעמיים לפני שהם שולפים סרטון
רק לפני חודש ימים ניבאו טובי הפרשנים כי העימות בין המועמדים המובילים לראשות מפלגת העבודה, שהתקיים באתר וואלה, מסמן את סוף הקריירה הפוליטית של אבי גבאי. הצגתו כמי שסובל מדמנציה חמורה במקרה הטוב, או מנטייה לשקר במקרה הרע, הייתה כל כך מביכה עד שנראה היה שגבאי לא יוכל להתאושש ממהלומה מצולמת זו. מי שהיה חתום על הגחכתו הפומבית של המועמד הלא מספיק ותיק במפלגה הוא עמיתו אראל מרגלית, בעל החזות הסמכותית והפה המטונף. מעל דפים אלה כתבתי בזמנו גם אני כי "הלבנת הפנים המתוכננת היטב מצד מרגלית ויועציו הייתה כנראה אקורד סיום הקריירה של גבאי, אבל ראוי היה שתהא אקורד סיום הקריירה של מרגלית". השבוע נראה כי החלק החשוב יותר במשוואה הזו התקיים, כשמרגלית מצא עצמו מחוץ למירוץ על ראשות המפלגה. גם אם יזכה לעדנה מחודשת בזירה הפוליטית, יש לקוות שהוא יביא אליה עדנה משל עצמו.
מרגלית הצהיר שאת נתניהו מנצחים רק בכוח, אבל במקום לשדר יכולות מנהיגות הוא שידר רשעות זחוחה, כשהחליף ביטויים נקיים כמו "למען השם" בקללות בוטות ברוסית, ניפח חזה ושעט קדימה. במודע ובתכנון מדוקדק ויתר מרגלית על העוצמה השקטה של מנהל אימפריה כול-יכול, ונתפס לפוזת הבריון של השכונה. אז נכון, לחבר'ה בשכונה יש כבוד לבריון המקומי והם אפילו אוהבים לראות אותו דורך על גורמים עוינים מהשכונה הסמוכה, אבל הם לא ממהרים לבחור בו לראשות העיר, ואפילו לא לוועד הבית.
גבאי, על כל כשלי הזיכרון שלו שנתגלו גם בהזדמנויות פחות בוטות, הצליח בכל זאת לטפס לסיבוב הבחירות השני מול עמיר פרץ הוותיק, וחזאים פוליטיים לא מעטים טוענים שביום שני הקרוב יהיה חם בחדר המצב של צאצאי מפא"י עם אחוזי לחות גבוהים. גבאי עשוי לקטוף את ראשות העבודה ולחייך כל הדרך עד להפסד הצפוי בבחירות הארציות. עד אז – אם אכן יזכה גבאי בראשות המפלגה – ייאלץ גם מרגלית לשכנע אותנו שהיו"ר הנבחר הוא האיש המתאים להוביל את המדינה. כאחד הקולות הבולטים של מפלגת העבודה, יידרש לשווק את אותיות "אמת" ולבקש עבור עמיתו את אמון הציבור. עיתונאים מושחזים ישדרו שוב ושוב את הבכתו של גבאי קבל עם ואינטרנט, מרגלית יסביר מדוע אין קשר בין הדברים, ופעם נוספת יעקמו הבוחרים את האף וייכנעו לתכתיבי הפוליטיקה. בזירה הזו הרי, בדרך לתפקיד נחשק, הכול מותר.
מרגלית לא לבד. כמוהו גם במפלגות אחרות מתעלמים פעם אחר פעם מהיום שאחרי הקרב – זה של הבחירות הפנים-מפלגתיות, וזה שבין סיעה אחת לאחרת. שוכחים שאחרי המבול נדרשת הארץ לשקוט ארבעים שנה, או לפחות למשך מאה ימים של חסד. הם הרי יידרשו לשבת יחד באותה מפלגה או באותה קואליציה, ולתת – למען השם – שירות לאזרחים. אותם אנשים שמבקשים מאיתנו להכתיר אותם לראשי ממשלה ולשרי חינוך ותרבות, לא בוחלים בכל אמצעי שיימינג ובכל דרכי הדריסה הלא-קונבנציונליות הקיימות בכביש הדמים המוביל למליאה.
אראל מרגלית חטף השבוע דו"ח וקנס חמור מציבור בוחריו הפוטנציאליים, ואולי יש בזה מסר אופטימי. יש לקוות שאזרחי ישראל למדו כי בידיהם נמצא הכוח לשנות את השיח ואת דרכי ההתנהלות של נבחריהם. ביכולתם לקחת את חוק לשון הרע לידיים, ולשלול רישיון ממי שמשתולל על הכביש גם בקנה המידה של המערב הפרוע, שהפך מקובל לבושתה של כנסת ישראל.
הרבה יותר מדי תשומת לב קיבל השבוע מוצאם של שני המועמדים שעלו לסיבוב השני במירוץ לראשות מפלגת העבודה. מאחר שבראשה של המפלגה הלבנה כבר עמדו בעבר פואד בן-אליעזר העיראקי ועמיר פרץ המרוקאי, קשה לראות בזה מהפך או חידוש גדול. נכון, מפא"י המיתולוגית ודאי מתהפכת בקברי מוסדותיה הישנים, אבל כשכל כך הרבה משפחות ישראליות מתהדרות בנישואי תערובת עדתיים, קצת משונה להמשיך ולדבר על קולות הפריפריה שיביא אחד משני המועמדים רק בשל צבע עורו השזוף היטב.
אחרי שנפרדה השבוע בפעם העשירית בתוך עשרים שנה מהעומד בראשה, הגיע הזמן שמפלגת העבודה תעשה חשבון נפש קצת יותר משמעותי מזה שהתרגלה לעשות, כשהיא מנתחת גיאוגרפית את חתך המצביעים ומסמנת לעצמה אזורי פילוח לא מנוצלים. במקום לערוך בדק בית אידיאולוגי, לבדוק את הקשר בינה לבין המציאות או בין המצע שלה לאלטרנטיבות בקואליציה ובאופוזיציה, היא בונה על שנאת נתניהו שתביא לה את השלטון.
בוועידת מקור ראשון לכלכלה, חברה וחדשנות שהתקיימה השבוע, הצהיר ראש עיריית שדרות אלון דוידי, בהתנצלות מחויכת, שמה לעשות - בניגוד לטענות משמאל, ממשלת הליכוד דווקא הגדילה משמעותית את תקציבי הפריפריה. במושב בהנחייתו של אריאל כהנא, פרש דוידי את המספרים המרשימים וסירב בתוקף להיכנע לתכתיבי מפלגת העבודה, ששוב ושוב מציגה את עירו כעיר של מסכנים.
ובכל זאת, המפלגה שמחזיקה ראש מעל המים בעיקר בִּזכות אבות ורוכבת על יוקרת העבר של מייסדיה ומוסדותיה, מתעקשת להתרכז בהחלפת ראש הממשלה המכהן, ופנויה הרבה פחות לשיח מהותי ועמוק על חילופי שלטון. הניסיון שלה להתפזר לקשת רעיונית שלמה שתגרוף קולות – מגוש גדול בראשות הרצוג, ועד הפנייה למאפיינים נמוכים על בסיס כמעט גזעני – מפספס את הדרישה האלמנטרית ממפלגה גדולה: להיות אלטרנטיבה אידיאולוגית אמיתית, שמבוססת על משהו מעבר לשנאת המפלגה היריבה.
הגוש הגדול שהבטיח הרצוג – המפסיד מכמיר הלב של הבחירות המקדימות הללו – לא הצליח לסחוף אחריו, גם משום שקשה להניח שיאיר לפיד יוותר על ההובלה העצמאית במירוץ ללשכת ראש הממשלה, אבל בעיקר משום שהאזרח הממוצע לא מבין איך בדיוק אמור לעבוד הגוש הזה, ומה רצה ממנו הרצוג. בשורה התחתונה מפלגת העבודה הולכת לבחור לעצמה השבוע יושב ראש חדש כשהיא עדיין לא מפנימה שכדי לנצח בבחירות בישראל, אידיאולוגיית "רק לא ביבי" פשוט לא מספיקה.
אקו"ם