כשהימין מבקש לאתרג את נתניהו
גם אם מברכים על איכויותיו של נתניהו בהובלת המדינה, אסור לנו להשלים עם נורמות של שחיתות
שני סוגים של תמונות הופיעו שוב לעינינו השבוע. ראשונה הייתה תמונת הסבתא פרניה גולדהר, עם המספר מאושוויץ חקוק על ידה, כשהיא מנופפת לשלום לנכדה רס"ן דודי זוהר, שטס מעליה במסוק שבו נהרג השבוע. אין הרבה תמונות שמסמלות בעוצמה כזאת את החלום הציוני - גאולת חרפת העם היהודי שבמשך אלפי שנים היה נתון למרמס לכל שליט אכזר או המון זועם, והנה הוא מקיים מדינה ריבונית משלו, שיכולה להתמודד מול כל גורם שיעז לקום שוב על היהודים.
בתוך כך נחשף גם סיפורו האישי של זוהר עצמו: איש שכל חייו מסירות לצבא, למשפחה, לעבודה, לחינוך הילדים ולקהילה. זהו מימוש אנושי של חלום שאינו רק יכולת הגנה עצמית, אלא גם חזון של החברה היהודית הבריאה, חברת המופת אפילו.
מצד שני היה שברו של החלום: מצעד הנחקרים ביחידה 'להב 433', עדי המדינה והכותרות מדי יום על עוד פרשיית שחיתות - מחקירות ראש הממשלה ועד כתבי האישום נגד בכירים במפלגת ישראל ביתנו. לא הייתה זו גאווה יהודית, אלא בושה והשפלה; לא חברת מופת, אלא חיקוי של הקלקולים שדבקו במדינות ותיקות הרבה יותר.
נתניהו בכנס התמיכה בגני התערוכה. לנתניהו אכן יש הישגים לא מבוטלים אך אסור להשלים עם נורמות של שחיתות.
צילום: AP
שחיתות היא עניין בלתי נסבל בכל מדינה, אבל במדינת היהודים היא קשה ומסוכנת שבעתיים. היא קשה משום שכל כך הרבה תקוות התכנסו במדינה הקטנה הזאת - תקוות שטיפחו עשרות דורות של יהודים במשך אלפי שנות גלות לחזור ולכונן בית לאומי. אלה תקוות עוצמתיות כל כך, עד שהבלתי ייאמן נעשה והתממש. ואכן, כה נדיר שחלום כזה מתממש, עד שבהכרח נלווית אליו גם התקווה שמדינה זו תהיה טובה יותר מכל יתר המדינות.
השחיתות הישראלית גם מסוכנת יותר מזו שבמקומות אחרים בגלל שהמאמץ והקורבן הנדרשים לקיים את מדינת היהודים עדיין גבוהים בהרבה מהנדרש ביתר חלקי העולם. לאורך זמן קשה יהיה לגייס את המאמץ הזה אם התחושה הציבורית תהיה שההנהגה הלאומית – הפוליטית, הכלכלית, התרבותית, המשפטית וגם התקשורתית – משתמשת בכל מאגר האנרגיות החיוביות, בכל מאגר הרצון הטוב, לצורכי האינטרסים הפרטיים של אנשיה, ומנצלת אותם לרעה.
כבר כיום אפשר להבחין בצעירים ישראלים רבים הפונים לעשות לביתם, ולא מפני שכך כיוון אותם אופיים אלא מפני שהתרשמו שזו הנורמה הרווחת. אם כך, מדוע עליהם "לצאת פראיירים"?
השבוע צצו הרבה אנשי ימין המבקשים לאתרג את ראש הממשלה בנימין נתניהו ולטעון שהוא נרדף על ידי אליטות השמאל, ושגם אם כל המעשים המיוחסים לו אכן נעשו - ראוי לסלוח לו משום שהוא ראש ממשלה מצוין. צריך להודות שקריאות כאלה נשמעו גם משמאל כשראש הממשלה אריאל שרון נחשד בשחיתות במהלך תקופת ההתנתקות ולפניה. לפיכך, מי שטענו בעבר בזכות אתרוגו של שרון אכן פסולים כיום לטעון נגד אתרוגו של נתניהו.
פעילי ליכוד בכנס התמיכה בנתניהו. לסלוח לו משום שהוא ראש ממשלה מצוין?
צילום: EPA
זאת ועוד, לנתניהו אכן יש הישגים לא מבוטלים. בתקופה של כאוס ברחבי המזרח התיכון הוא הצליח בסך הכול לשמור את ישראל הרחק מלב הסכנה, גם כשמביאים בחשבון את גלי הטרור שאכן התרחשו. בתקופה של תנודות כלכליות קשות בכל מדינות המערב כמעט, הוא השכיל במדיניותו לייצר כלכלה יציבה, הכוללת אמנם פערים חברתיים קשים. מול החלופות שמציבות בפנינו רוב מדינות אירופה, זו הישראלית מזהירה באור יקרות. הוא גם הצליח לפתח תמונה עולמית מורכבת שבמסגרתה פיתח מדיניות חוץ שאינה נשענת רק על מדינות המערב, אלא גם על סין, הודו ומדינות אפריקה.
אבל גם מי שיוצא מהנחה שמדיניות הביטחון, החוץ והכלכלה של נתניהו אכן מוצלחות בעיקרן – וכידוע, קביעה זו שנויה במחלוקת קשה - אסור לו בסופו של דבר להשלים עם תשלום מחיר כבד מדי במערכת היחסים הפנימיים בחברה הישראלית. אל לנו לאפשר לו ליהנות מ"הנחת מנהיג" בתחום השחיתות, מכיוון שהשלמה עם השחיתות תעצב נורמה שתשליך על עצם נכונותם של צעירים ישראלים רבים לוותר על עשייה לביתם לטובת הכלל, ולחוש שזו הנורמה המוקרנת להם מהמנהיגות.
קל וחומר שאסור לאפשר לנתניהו ולמקורביו לפגוע במערכות הציבוריות האמונות על בקרת השלטון, ובעיקר במערכות המשטרה, המשפט והתקשורת, ולייחס להן כוונה פוליטית. גופים אלה צריכים להיות חלק מהגאווה הלאומית ומאיכות חיינו כעם ריבוני לא פחות מהצבא שבו שירת רס"ן דודי זוהר.
אם יש למישהו טענה נקודתית נגד אופי הטיפול של המערכות השונות בנתניהו, היא כמובן צריכה להיבדק עניינית. עם זאת, אסור שהרצון לאפשר לנתניהו להמשיך להוביל את המדינה ישמש צידוק לפגיעה כללית במערכות חשובות לעתיד הישראלי לא פחות מאיכות מנהיגותו של נתניהו עצמו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם