למה אתה מצביע ימין ומקבל שיתוק?
הפעם האחרונה שהתקיימו בישראל בחירות במועדן הייתה לפני שלושים שנה. הגיע הזמן לחזור לשיטת גושי המפלגות הגדולות
סקר 'מקור ראשון' משבוע שעבר הצביע על דרמה פוליטית פוטנציאלית: אם בבחירות הבאות יתמודדו שני גושים גדולים שיורכבו מהליכוד והבית היהודי מצד אחד, ומהמחנה הציוני ויש עתיד מצד שני, כל ארבע הרשימות ירוויחו מנדטים. במקום 38 מנדטים לליכוד ולבית היהודי ביחד, תקבל מפלגת הימין המאוחדת 44 מנדטים, ובמקום 35 מנדטים למחנה הציוני וליש עתיד תזכה מפלגת המרכז-שמאל המאוחדת ב-42 מנדטים.
באופן דומה, כמה חודשים לפני הבחירות האחרונות עמדה מפלגת העבודה בסקרים על 12-15 מנדטים. עם הצטרפותה של ציפי לבני, שמפלגתה התנועה בקושי חצתה את אחוז החסימה, זינקה רשימת המחנה הציוני ל-24 מנדטים.
תוצאות הסקר משקפות שילוב בין צורך במשילות לבין כמיהה ציבורית למערכת פוליטית שפויה ומתפקדת יותר. ישראל הפכה בעשורים האחרונים למדינה בעלת ריבוי קיצוני של מפלגות קטנות ובינוניות. בבדיקה השוואתית שערכו עופר קניג ואור טוטנאור נמצא כי בעוד שבשנות השבעים והשמונים, שבהן התקבעה מערכת דו-גושית, עמד חלקן של שתי מפלגות השלטון על כ-80 אחוזים מסך חברי הכנסת, בשני העשורים האחרונים חלקן מסתכם בפחות מ-50 אחוזים. כמו כן, למפלגת השלטון אין רוב בתוך הקואליציה.
אמנם כמעט תמיד מדובר היה באיחוד בין כמה מפלגות שהתמודדו ברשימה אחת, אך המשמעות של הריצה המשותפת דרמטית ליכולת המשילות וניהול הקואליציה והאופוזיציה. אותו מחקר, אגב, מצא גם שישראל היא מקרה קיצון של תופעת "המפלגות הגדולות שהן קטנות", והיא נמצאת במקום האחרון מבין עשרים דמוקרטיות פרלמנטריות שנבדקו בו.
כעת נראה שהציבור מואס בפיצול הזה. רוב הישראלים לא יודעים להבדיל בין עמדותיו של אבי גבאי בתחום המדיני והחברתי לבין השקפתו של יאיר לפיד. הציבור גם רואה במדיניותם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החינוך נפתלי בנט כתפיסות ימניות שצריך זכוכית מגדלת כדי לעמוד על ההבדלים ביניהן.
יתרה מכך, מאז ומעולם היו במפלגות הגדולות השקפות שונות ומגוונות. הדוגמה המוכרת ביותר היא כמובן יצחק רבין שנחשב "נץ", ושמעון פרס שנחשב "יונה". גם כיום יושבים באותה המפלגה ציפי לבני וזוהיר בהלול. האם יעקב פרי ועופר שלח לא יכולים לחבור לאיציק שמולי ועמר בר-לב? כך גם בימין: האם המרחק בתחום המדיני בין צחי הנגבי לבין עמיתו יריב לוין קטן מאשר המרחק בין שר התיירות לאיילת שקד?
הממשלה בישראל חלשה, והאופוזיציה מפוצלת ונטולת עוצמה. הבחירות האחרונות שהתקיימו במועדן בישראל נערכו ב-1988. מאז מתקיימות הבחירות בכל שנתיים וחצי בממוצע. בעשרים השנים האחרונות התחלף שר האוצר בכל שנה וחצי, ושר חינוך בכל מעט יותר משנתיים. האם במצב העניינים הזה יכול שר לגשת בידיים נקיות לרפורמות משמעותיות, כשהוא יודע שהזמן המוקצב לו להשלמתן כה קצר? האם אופוזיציה יכולה לתפקד כששני ראשי המפלגות המובילות אותה עסוקים בלבדל את עצמם אחד מהשני במקום בהצבת חלופה לממשלה?
אומרים שהשלב הראשון בטיפול מוצלח הוא אבחון הבעיה. ישראל חווה בעשרים השנים האחרונות משבר משילות חמור. האפיון המרכזי של הממשלות בשני העשורים שחלפו הוא היעדר היכולת לקבל הכרעות משמעותיות, שתכליתן טיפול בבעיות היסוד של החברה והמדינה. המענים שמנסים לתת לכך המנהיגים שלנו אינם יעילים. כך למשל, ההצעות שהועלו לאחרונה להגדלת היקפי המינויים הפוליטיים בשירות המדינה נומקו בצורך לחזק את המשילות. בפועל, הן רק יחמירו את הבעיה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בינואר 2015: "הדמוקרטיה הישראלית מתפוררת למפלגות קטנות ובינוניות שאף אחת מהן לא יכולה באמת להנהיג את המדינה (...) במאה הימים הראשונים של הממשלה נחוקק את החוק שיבטיח את היציבות של הממשלה, ובבחירות הבאות ראש המפלגה הגדולה הוא זה שירכיב אוטומטית את הממשלה (...) יהיו שתי מפלגות גדולות". הוא חזר על מסר זה בנאום ההשבעה שלו כמה חודשים לאחר מכן, ובתקשורת פורסם שהוא מתכנן הקמה של "גוש רפובליקני" לקראת הבחירות הבאות.
גם במחנה המרכז-שמאל עולים באחרונה קולות התומכים בפריימריז פתוחים לראשות הגוש. זהו הכיוון הרצוי - הובלת שינויים שיביאו ליצירת שני גושים יציבים ורחבים, שיוכלו להקים ממשלה יעילה ולתחזק אופוזיציה משמעותית. שני גושים יפחיתו את הסחטנות, ויביאו להקמת ממשלה שעל פי רוב תחזיק מעמד ארבע שנים מלאות.
כדי ליצור דינמיקה כזו יש ליישם את היוזמה לחקיקת חוק שיקבע כי ראש המפלגה הגדולה הוא ראש הממשלה. כך ייווצר תמריץ חזק שידחוף את המפלגות העיקריות לחבור זו לזו, ואילו הציבור ירצה להצביע לאחת משני גושי המפלגות הגדולות. בנוסף יש לקצר את משך תקופת הרכבת הממשלה ואת תקופת הבחירות כולה, לבטל את התלות בין אישור התקציב לבין הצבעת אי אמון בממשלה, ולספק כלים משופרים לאופוזיציה ולקואליציה לעשות את עבודתן.
הגיע הזמן להתמודד ברצינות עם משבר המשילות וחוסר היציבות. שני גושים גדולים אחרי הבחירות הבאות יכולים להיות ההתחלה בשינוי החשוב הזה.
יוחנן פלסנר הוא חבר כנסת לשעבר ונשיא 'המכון הישראלי לדמוקרטיה'
אקו"ם