חלוציות 2017: בנייה בלתי חוקית בשטחים
מאה שנות התיישבות לא שינו עיקרון פשוט בארץ ישראל: מי שימתין עד להשלמת תהליכי אישור ובנייה כחוק ימצא את השטח תפוס בידי אחרים
בתשובת המדינה לבג"ץ בעתירת שדה-בעז נגד הכוונה להריסת ארבעה בתים שנבנו שם באחרונה באורח לא חוקי הודגשה העובדה שאלה נבנו שלא כדין, ומתוך עשיית דין עצמי: "בנסיבות אלה, דומה כי אין צורך להרחיב יתר על המידה על עשיית הדין העצמי של העותרים, שאף בעתירתם מודים למעשה - בפה מלא - כי התעלמו מדיני התכנון והבנייה", נכתב בתשובה.
בירור על הנסיבות שבהן רשאי אדם ליטול דין לעצמו - אם בכלל קיימות נסיבות כאלה - הוא דיון פילוסופי-ערכי, המצוי מעבר לדיון המשפטי הצרוף. דווקא מדינה דוגמת בריטניה, שיש לה מורשת המבוססת של שלטון חוק, היטיבה להכיר בנסיבות המיוחדות שבהן עשיית דין עצמי יכולה להיות מוצדקת ככורח נסיבתי. גם במורשתה הצבאית נתנה המערכת הבריטית הממסדית מקום של כבוד לקצינים עצמאיים וחתרניים כלורנס איש ערב ואורד וינגייט, שפעלו יותר מפעם אחת באורח הנראה כעשיית דין עצמי.
סוגיית עשיית דין עצמי זכתה לביטוי קולנועי נוגע ללב בסרט הבריטי זוכה הפרסים 'הסערה המתפרצת'. הסרט עוסק בחיי וינסטון צ'רצ'יל בארבע השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, כשהוביל מאבק פוליטי עצמאי ומבודד בהתרעתו נגד גרמניה ההולכת ומתחמשת. באותן שנים לא רק שממשלת בריטניה התעלמה מהאיום המתעצם, אלא שהיא אף עודדה בגלל שיקולים כלכליים סחר בריטי עם ברלין, שהאיץ את תעשיית הנשק הגרמנית.
כחבר פרלמנט דחוי בערוב ימיו נזקק צ'רצ'יל לביסוס עובדתי לטענותיו. הוא הפעיל פקיד במשרד החוץ הבריטי והעביר לו מידע סודי עדכני. בחרדת החשד המתגבר כלפיו ביקש הפקיד לברר עם מי שהיה ראש המוסד הבריטי את מידת הלגיטימיות לפעולתו. התשובה שקיבל הייתה: "זה בוודאי לא חוקי, אבל לגמרי הכרחי". זה המקום שבו מסתיים הבירור המשפטי-פורמלי, ומתחיל הדיון הערכי.
במתח הזה מצוי למעלה ממאה שנה היגיון ההתנהלות המוביל את התפתחות מפעל ההתיישבות הציוני. טענת המדינה ולפיה העותרים התעלמו מחוקי התכנון והבנייה מכחישה בעקביות שיטתית את הפער העצום בין יכולת מימוש חוקי התכנון והבנייה במרכז הארץ לבין היכולת לממש את אותם חוקים במרחבי הספר. קיבוץ אלומות ששמעון פרס היה בין חבריו הוקם לדוגמה בשנת 1941, אך רק ארבעים שנה מאוחר יותר קיבל אישור תוכנית בינוי ערים והפך ל"חוקי". המצב דומה במרבית יישובי ארצנו.
העיקרון פשוט: מי שימתין עד להשלמת תהליכי אישור ובנייה כחוק ימצא את השטח תפוס בידי אחרים. כך הם פני הדברים גם בגליל, בנגב וברמת הגולן. זו המציאות הקיימת גם שבעים שנה לאחר הקמת המדינה. היישוב נמרוד בגולן, שאני נמנה על מייסדיו, נבנה ב-1982 כהיאחזות נח"ל. החלטת ממשלה להקמתו התקבלה ב-1977.
היישוב אוזרח בשנת 1999 באישור שר הביטחון. בשנת 2008, לאחר תהליך משפטי בתביעת המדינה על בנייה בלתי חוקית, החליט בית משפט מחוזי לזכות את המתיישבים בטענת הגנה מן הצדק, וקרא לממשלת ישראל להסדיר ליישוב תוכנית מתאר. עד היום לא הושלם התהליך. בינתיים המרחב שעליו יכול היישוב להתפרס הלך והצטמצם.
יסוד הבעיה טמון במאבק המתמיד המתקיים על האחיזה בקרקע. במכתבה להנרייטה סאלד ממארס 1909 היטיבה מניה שוחט לתאר את הדינמיקה הזאת: "סיפרתי לך כבר פעם כי בפלסטינה אסור שתישאר קרקע בלתי מעובדת. כשערבי רואה שאין מעבדים את הקרקע הוא מתיישב עליה, וברגע שהוא כבר אכל לחם מאדמה זו - לא יעזוב אותה. אז יש צורך לגרשו בכוח, מתחילים משפטים (...) כתוצאה מכך נוצרת שנאה בין ערבים ליהודים. מכיוון שאין אפשרות להשאיר את הקרקע בלתי מעובדת, הכרחי להחכירה לערבי, ואז חוזר הסיפור שתיארתי מקודם (...) הערבים לא עוזבים את הקרקע שהוחכרה להם, והתוצאה היא מהומות אגרריות, משפטים, בית סוהר".
במכתבה של שוחט למנחם אוסישקין בפברואר 1909 היא פירטה עוד את הקשיים הללו: "ידוע לך היטב שאין חמור יותר מאשר לדחות את עיבוד האדמה שנרכשה זה עתה (...) אלא שהמציאות מלמדת שלעתים רחוקות ניתן להתיישב על הקרקע מיד לאחר קבלת הקושאן. הטיפול ברכישת הקרקע אינו מסתיים לאחר פעולה חד-פעמית. בהכללה אפשר לומר שמרגע רכישת הקרקע ועד קבלת רישיון לבניית בית עוברת כשנה, ושנת מעבר זו היא השנה המכרעת - משום שבשנה זו חייבת האדמה בעיבוד על ידי היהודים".
לשם כך המליצה שוחט על הקמת קואופרטיב חקלאי נייד שיעלה על הקרקע מיד עם רכישתה עד להשלמת הסדרתה, וקבוצה זו "חייבת שיהיו לה כל המאפיינים של הבדווים". בין היתר, היא הסבירה, "הקבוצה תצטרך להסתגל לחיים בצריפים או בחושות ערביות".
לכל מי שהתחכך במאבקי ההתיישבות נראה כאילו מאה שנה, ודבר לא השתנה. עם זאת, מה שהשתנה לרעה הוא מידת ההיכרות והאמפתיה של מנהיגי האומה לקשיי המאבק במרחבי הספר. זה נכון גם לגבי מידת ההיכרות של השופטים עם מורכבות הנסיבות. הדינמיקה המורכבת של המאבק על הקרקע בארץ ישראל מוסיפה לחייב דפוסי היגיון של תודעת חירום. בנסיבות החירום שבהן מאבק זה ממשיך להתקיים טמון המפתח לשיפוט המעשים הנראים בעיניים משפטיות פורמליות כ"עשיית דין עצמי".
גם אלה הטוענים "הכול שפיט", ונקודת המבט המשפטית מרכזית בהשקפת עולמם, מודים במורכבות החיים המחוללת מתח בין מה שמבחינת החוק נראה על פניו בלתי חוקי לבין מה שיכול להתקבל כמוצדק במבחני החיים. מעומק הבנה זו כתב דוד בן-גוריון בהדרכה לעובדי המדינה: "עובדי המדינה יעצבו למעשה דמות המשטר. לא החוק אלא הביצוע הוא הקובע (...) הייעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה" ('ייעודי הרוח והחלוציות בישראל', תשי"ג, 'כוכבים ועפר').
זה טבעם של אתגרי המנהיגות הלאומית כמבחנים חסרי תקדים הדורשים לעתים העזה להחלטה שבמבט פורמלי נראית כסטייה ממסילת החוק. זו תמצית המעשה המנהיגותי שיעמוד למבחן הדורות לא רק בהיבטי הפריזמה המשפטית, אלא בעיקר בשיפוטה של ההיסטוריה.
אקו"ם