ראשי » חדשות » דעות

אוזניים, עיניים ולב, אני מבקש סליחה

סליחה אוזניים שהכרחתי אתכן להקשיב לרינו צרור, סליחה לב שאני כבר לא מתרגש כמו פעם, סליחה פה שהפעלתי אותך גם כשהיה עדיף לסתום

מוח

היושב במרומים, מי שמסובב את כל המהלכים בלי שנרגיש. סליחה שלפעמים אתה מרגיש שאני לא מנצל אותך מספיק (אתה צודק). סליחה על החרדות, סליחה על הפחדים, סליחה על הספרים שקניתי אבל לא באמת קראתי, סליחה על כמה נוראיים שכן, מבטיח לעשות הכול כדי להשתפר בשנה הבאה. בינתיים קח כמה חודשי חופש שבהם כל מה שתצטרך לעשות זה להזכיר לי מי אכל אחרון, הזאטוט או הזאטוטית.

פה
מה המצב, יא אח. אני יודע שאני לא תמיד אומר את זה אבל חשוב לי שתדע שאני אוהב בערך 85 אחוזים ממה שאתה מוציא. את השאר אני אומר סתם כי שתיקות מביכות אותי, ואני מרגיש שאני חייב לדבר. בכל אופן אתה יודע שהיחסים שלי ושלך די אמביוולנטיים, ובמשך השנים היה נדמה שהאצבעות תופסות את מקומך בכל הנוגע להעברת מסרים עם כל הפייסבוק והטוויטר האלה. אז סליחה על שיחות המעלית. וסליחה על האנשים שאילצתי אותך להיות נחמד אליהם למרות שלא התחשק לך, רק כי יש אנשים שצריך להשאיר קרוב גם כשלא ממש סובלים. סליחה על הקללות אם היו, אני יודע שאתה לא אוהב. ובעיקר סליחה על כל הפעמים שממש רצית להגיד משהו ועצרתי אותך כי לא היה נעים לשאר האיברים. אבל היי, אם לא הייתי עוצר אותך היו לי עוד אלף סליחות מינימום לבקש.
 
לב
מה קורה, יא מלך. קודם כול אני חייב להגיד לך שאני מאוד אוהב ת‘עבודה שלך, והאיברים האחרים מוסרים שטפו־טפו הדם מגיע כמו שצריך ובזמן, ובכללי אין תלונות. מה שכן, אני מרגיש שאני חייב איזו סליחה קטנה. בכל זאת, אני ואתה זוכרים איך פעם הייתי לוקח כל דבר אליך. מילה שמישהו אמר לי לא במקום, ריבים בעבודה, ויכוחים עם שירן, מערכונים בארץ נהדרת, ובאופן כללי הכול.

אז סליחה שאני כבר לא מתרגש כל כך בקלות. סליחה שאני לא מזדעזע מכל כותרת מפוצצת בעיתון, סליחה שאני לא מעסיק אותך כמו בעבר, סליחה שלפעמים האדישות מנצחת וגם מקרים שפעם היו מעסיקים אותך יומיים בקושי מגיעים אליך. מה לעשות, כנראה ילדים משלך מעבים את העור, וזה מונע מלא מעט דברים אחרים לחדור עמוק ללב.

בטן
טוב, תנוחי. בואי, אם מישהו פה צריך לבקש סליחה - זו את ממני. כי אם יש מישהי שטופחה ללא כל קשר לתרומתה היחסית לחיים שלי, זו את.

ברכיים
מה איתכן אחיות שלי? זה אמנם לא קרה בחודש האחרון או יקרה בעתיד, בשש עד 18 השנים הבאות ככה, אבל אין ספק שמגיעה לכן התנצלות ענקית על כל התקופה של לפני לידת התאומים. אני מדבר בעיקר על ימי חמישי בשעה תשע בערב, שבה הייתי לוקח אתכן לפגוש ברכיים אחרות של שמנמנים בני שלושים פלוס שחשבו שהם עדיין ילדים בני 16 שגופם יכול לשרוד שעתיים של משחק כדורגל. הייתי רוצה להגיד שעמדתן בזה בגבורה, אבל בואו נודה על האמת, הייתן על הפנים. חזרתן הביתה כואבות ולקח לכן בערך יומיים להתאושש מכל אירוע טראומטי שכזה.

ולמרות זאת אני חש צורך להתנצל: אני כבר לא ילד, וגם אתן לא, והייתה מגיעה לכן קצת יותר התחשבות. אגב, אתן תמיד מוזמנות לדבר עם המוח ולשאול אותו מי חשב שזה יהיה רעיון טוב להמשיך לשחק כדורגל במצב הפיזי הכושל שלכן.

עיניים
אז מה קורה תותחיות? איזו שנה זו הייתה, יא אללה. ללא ספק נתתן עבודה ותמיד הסתכלתן על התמונה המלאה. סליחה על כל המשחקים של מכבי חיפה שאילצתי אתכן לראות, סליחה על כל מהדורות החדשות, סליחה על הפעם שלקחתי אתכן להצגה המשעממת ההיא והכרחתי אתכן להישאר פקוחות במשך שעתיים למרות שיכולתן לדפוק אחלה חרופ. סליחה על כל הזבל שהראיתי לכן בערוץ 2, סליחה על כל הלילות המעייפים שבהם עזרתן לי לכתוב בחושך כי אם מדליקים אור העולל מתעורר.
 

ובעיקר סליחה על זה שאני לא עוצם אתכן יותר. אין ספק שלו הייתן מועסקות לפי שעה ולא בחוזה גלובלי, הייתי פושט רגל רק בגלל השעות הנוספות שאתן נאלצות לעבוד בחודש שמאז לידת התאומים. בחיי שהייתי שמח לעצום אתכן יותר, אבל מה לעשות שיש זאטוט וזאטוטית שמתנגדים לכך בתוקף. מה גם שתחום הדמעות מאוד פעיל אצלי עכשיו, כי זו הדרך שלי להתמוטט ולהתחבר מחדש אחרי ימים נטולי שינה. אז עיניים שלי, מתנצל.

אוזניים
מה הולך, נשמות. אומרים שזוגיות טובה מצריכה המון השקעה. אם היחסים בינינו הם סוג של זוגיות, אנחנו כבר מזמן על מדרגות הרבנות. ולא מהצד הרומנטי.

אתן מצדכן דווקא עושות לא מעט כדי לספק את הסחורה. שומעות את כל הזבל שאני משמיע לילד, מתמודדות בגבורה עם אינספור תוכניות רדיו שאני שומע רק כדי להתעצבן (אני מדבר עליך, רינו צרור), ומקשיבות לא מעט לפה הזה שנמצא שתי קומות מתחתיכן ואוהב לשמוע את עצמו. אני, לעומת זאת, כבר מזמן לא השמעתי לכן דיסק טוב או לקחתי אתכן להופעה של אמן שאתן אוהבות. אני לא יודע מתי זה קרה לי ואיך הפכתי מילד שקונה שלושה דיסקים בשבוע למבוגר שלא שמע אלבום מלא ברצף כבר שנתיים. אולי זה בגלל ההנחה שאת כל המוזיקה הטובה גמרו כבר בניינטיז, או שאולי אלו סתם נסיבות טרגיות שכוללות בכי תינוקות בלתי פוסק שרק גורם לך להתגעגע לשקט. בכל אופן, אני מבטיח לפצות אתכן, כמו לפני כל יום כיפור, באלף השמעות של הביצוע המופלא של חנוך אלבלק ל“ונתנה תוקף“.

כבד
לכל אחד יש חבר שפעם היה החבר הכי טוב, אבל אז הדרכים נפרדו. אחרי כמה שנים נפגשים שוב, ואיכשהו במקום מפגש מלא צחוקים, יש לא מעט שתיקות מביכות. אז מר כבד, תרשה לי לבקש סליחה על כך שאתה לגמרי החבר הזה. פעם היינו מבלים יחד כל סופ“ש על איזה בקבוק ערק וחצי חבית בירה, ומצליחים לקום בבוקר עם הנגאובר יחסית סביר. היום, נאמר בעדינות, הקשר שלנו הרבה יותר כבד. אז סליחה שאני כבר לא מוציא אותך כמו פעם, והאלכוהול היחיד שאני צריך שתעזור לי לפרק הוא בקבוק בירה מסכן פעם בשבועיים או הקצת רום ששמים בטורטית. אני יודע שידענו ימים יפים יחד. אבל סליחה, זה נגמר. בקטנה, אל תהיה כבד.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

יותם זמרי

קופירייטר, חי בפייסבוק, נשוי לאשתו, צרכן תקשורת אובססיבי, מתלונן על זה באופן אובססיבי לא פחות

לכל הטורים של יותם זמרי