אל תשללו את התרבות היהודית
הוויכוח שהתפתח באחרונה סביב סוגיות רגישות בחברה הישראלית הפך לשיח של חירשים. אין צורך להתנגד לכל דבר מתוך עיקרון, ומצד שני יש להתחשב גם בתפיסתם של אחרים
פולמוס ההדתה שמתרגש בחודשים האחרונים הוא דוגמה מייאשת נוספת להשתלטות שיח החירשים על הלך הדיון הישראלי הכללי - שיח שבו חלק מהציבור החילוני מטפח אווירת התנגדות לכל עניין הקשור ביהדות. כתגובת נגד מתפתחת בחלקים מהציבור הדתי הגנה גורפת על כל מה שקשור ביהדות, ובכלל זה תופעות שאכן לא ראוי להגן עליהן, ולעתים כאלה שהיוו מלכתחילה את הגורם לעוינות החילונית.כך לדוגמה היא שאלת ההדתה במערכת החינוך: הטענות החילוניות התמקדו תחילה, ובצדק, בעמותות או בבנות שירות לאומי שמבקשות במוצהר "לקרב חילונים למסורת". לחלופין התמקדו הטענות בטקסטים של ספרי לימוד שהציגו התנהגויות מסורתיות כנורמה מחייבת, ולא כעניין שהוא חלק מהתרבות היהודית, אבל לא כל יהודי מתייחס אליו כחובה.
אלא שמהנקודות הצודקות הללו התפתח שיח מתלהם שבמסגרתו בוקרה ונפסלה אפילו תוכנית הלימודים של 'תרבות יהודית-ישראלית', שאכן רגישה להתייחסות החילונית ליהדות כתרבות והעומד בראשה הוא איש אקדמיה חילוני למהדרין, פרופ' רון מרגולין. במקביל נמתחה גם ביקורת על ריבוי השעות להוראת היהדות, כאילו שהנחלת התרבות הלאומית לא אמורה להיות נדבך מרכזי של מערכת החינוך לפחות – אם לא הרבה יותר – מלימודי מתמטיקה ופיזיקה.
מנגד, כנראה בתגובה לביקורת הגורפת הזו, התפתחה גם בחלק מהשיח הדתי הגנה גורפת על העיסוק ביהדות במערכת החינוך הכללית, בלי שום רגישות לאותן נקודות צודקות בביקורת החילונית.
בנקודה זו ראוי גם להדגיש: היהדות אינה רק תרבות אינטלקטואלית, וכשמבקשים ללמד אותה אי אפשר להסתפק רק באגדות חז"ל או בסיפורי חסידים. יותר מכול, התרבות היהודית היא אוסף כמעט אינסופי של התנהגויות מעשיות, מה שהדתיים יראו כהלכה וחילונים יגדירו כמסורת. אי אפשר להתייחס ברצינות ללימודי יהדות בלי ללמד לפחות את הלוז של המסורות האלה.
יתרה מכך, בחינוך הממלכתי הכללי, המכונה "חילוני", יש תלמידים רבים שבאים מבתים מסורתיים אשר בהם לפחות חלק מהמסורות הללו נחשבות אורח חיים מחייב. עם זאת, ראוי להיות רגישים גם לאותם רבים שתפיסתם אחרת, ולהקפיד על לימוד המסורת היהודית במערכת החינוך החילונית כמורשת תרבותית של עם, ולא כנורמה מחייבת.
הוא הדין בצבא: הפולמוס נעשה כל כך גורף, עד שאינו מבחין בין מה שאמור להיות זכויות לגיטימיות של חיילים דתיים לבין שאלת רצונם של חלק מהדתיים להשליט את הנורמות שלהם על הצבא כולו. אינני מגדל זקן, וגם אין לי שום בעיה לשמוע את קולה אישה שרה, אבל אותם חיילים המקפידים על הנורמות הללו צריכים לקבל את האפשרות לשמור על זהותם ותפיסתם הדתית גם במהלך שירותם הצבאי. מנגד, אסור שהנורמות של חיילים המהווים מיעוט אפילו בציבור הדתי-לאומי ישתלטו על המערכת כולה - ובוודאי כשמדובר בפגיעה בכבודן של חיילות.
אין הצדקה לכך שכדי להימנע מפגיעה ברגשותיהם או בנורמות ההלכתיות של חלק מהחיילים הדתיים, יימנע הצבא כולו מלאפשר שירת נשים בטקסיו הרשמיים. בוודאי שאין הצדקה שהנורמות האלה יחסמו נשים מלשרת בתפקידים שהן מסוגלות לבצע אותם.
מצד שלישי, צריך שגם התפיסה הפמיניסטית לא תכפה את עצמה על הצבא באופן מלאכותי - רוצה לומר: יש אכן הבדל משמעותי בכושרן הגופני של נשים וגברים. עובדה שגם התרבות הפמיניסטית מכירה בהצדקה שבקיום תחרויות ספורט נפרדות לגברים ונשים. בגלל שמשימתו העיקרית של הצבא היא למלא את משימותיו המבצעיות ולא לשמש במה לניסויים חברתיים, הרי שבמקומות שבהם ברור שכושר גופני גבוה הוא תנאי מרכזי להצלחה מבצעית לא יהיה זה נכון לשלב נשים, ובוודאי לא באופן גורף.
תחום ויכוח שלישי שהתלקח שוב בשבועות האחרונים עוסק במקומו של המשפט העברי בחוק הישראלי. זאת, לאור יוזמות חקיקה של 'חוק הלאום', המבקשות לכלול בתוכו גם הפניה למשפט העברי בכל מקום של חיסרון בחקיקה הקיימת.
גם בסוגיה זו ראוי להיזהר מכל עמדה גורפת: מצד אחד המשפט העברי הוא חלק מרכזי של הזהות והתרבות היהודית הייחודית, ועל הוא ראוי לשמש מקור מעשי בכל מקרה חסר, ואולי אף להיכנס לחקיקה הישראלית בדלת הראשית. מצד שני, ברור גם שנורמות המשפט העברי אינן מתאימות לתפיסה דמוקרטית מודרנית, הרואה בשוויון בין בני האדם – ללא אפליה על רקע מגדרי, לאומי, או נטייה מינית – ערך מרכזי.
לפיכך, הדרך הראויה היא שבמסגרת חוק יסוד מדינה יהודית ודמוקרטית – שבכל מקרה עדיף על 'חוק לאום' המדגיש בעיקר את הממד הלאומי-יהודי – אכן תיעשה הפניה למשפט העברי, אבל זו שתוגבל במפורש בהתניה בנוסח כגון "ובלבד שאין בהפניה זו פגיעה בערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל, ובמיוחד בערך השוויון".
אקו"ם