פרשת תצווה: הרוממות מחייבת
מדוע זכו הכוהנים להיות אלה שכל הווייתם בעבודת האל? מדוע מי שנולד בשבט נפתלי לא זכאי למה שזכו לו בני שבט לוי? הרב צבי יהודה לאו מסביר
על פניו נראים הדברים כאילו יש כאן איזו שהיא חטיבה מיוחדת של משפחה יוקרתית בעלת דם כחול. זו הנהנית מיוקרת המעמד שמחייב את המוני בית ישראל להעניק לה יחס של כבוד, להקדימם לכל דבר שבקדושה, לעלות ראשון לתורה, להתכבד במנה ראשונה, ועד כהנה וכהנה. לא רק העם, מכבדם גם כל עניינם של הבגדים המיוחדים מיועד לעורר כבוד בעיני כל אשר בסביבתם.
"ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת".
אכן שבט הכוהנים נדרש להתמסר בכל ישותו לעבודת הקודש , עבודה שביסודה מוטלת על כתפי העם כולו. אולם בשל היותם נזקקים לעמול בחיי היום-יום שלהם, הרי שאת עבודת המשכן והמקדש עושים בשליחותם הכוהנים.
לכאורה נראה הדבר כיחסנות לא הוגנת משהו, מדוע זכו הכוהנים להיות אלה שכל הווייתם בעבודת הא-ל? מדוע מי שנולד בשבט דן או נפתלי לא זכאי למה שזכו לו בני שבט לוי?
בל נטעה! הפריבילגיות של שבט לוי אינן חיי פינוק והנחה. אדרבה ואדרבה, חייהם מוגבלים מאד. על כל צעד ושעל יש להם להיזהר מטומאה לבל יחשפו אליה ברמת
הנה כי כן הרוממות והמעלה, הכבוד והתפארת, במושגי תורתנו הקדושה הינם גורמים מחייבים ותובעניים.
אולם לזכות זו זכו הכוהנים כתוצאה מעמידה נחרצת על משמר האמונה ברגעים אפלים של הסתר פנים, בשעת חטא העגל, כאשר רובו המכריע של העם נהה אחרי עגל הזהב, התקשורת הכללית דאז הריצה והעריצה את הסגידה לעגל. דעת הקהל קבעה נחרצות כי "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".
לנו כיום למעלה מ-3000 שנה אחר כך קל להסתכל לאחור בפליאה על דור דעה שהיה שם במדבר וכרע ברך לפני עגל הזהב , עבורנו חכמים מחוכמים שכמונו נראה הדבר כמעידה מגוחכת ש"לנו זה בטוח לא יכול לקרות". אבל בל נטעה באשר יכולותיו של סחף ציבורי מגובה בפרשנויות ובמלל של כל מיני מומחים ומבינים שמסבירים בחלקת לשון עד כמה העגל הוא הוא האלהים, ובפועל הוא המנהיג ו"זה מה שהולך היום" וכו' וכו'.
אל מול הסחף ההמוני הזה עמדו בעיקשות קבוצה קטנה של מיעוט אליטיסטי, שבט לוי. הם נשארו נאמנים לקב"ה ולמשה עבדו. הם סירבו בתוקף ליטול חלק באווירה הכללית של העגל ושל המחולות, מן הסתם רבים ראו בהם פנאטים, חשוכים ופרימיטיביים, אחרים סברו שהם חבורה מתנשאת שבכוח מנסה להיבדל מהחברה ולא להיות חלק ממנה.
אולם כאשר ירד משה והעם קלט את טעותו, כאשר זעק משה "מי לה' אלי" – מספרת התורה "ויאספו אליו כל בני לוי". החוסן האמוני הזה שהפגינו הוא שזיכה אותם ואת צאצאיהם לדורות עולם לעמוד לשרת לפני ה'. רק מי שהולך עם האמת האבסולוטית מבלי להיכנע לתכתיבי ההמון, הוא שזכאי "לכבוד ולתפארת".
לשון הרמב"ם ב"משנה תורה" סוף ספר זרעים:
"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה'לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכוהנים ללוים. הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
