סטייליסימו NRG - לעולם לא תצעד יחף

ראשי > סטייליסימו > ניסן (לב) סניקרז

לעולם לא תצעד יחף

ניסן שור פוצח במדור מונומנטלי חדש לחקר הפריט האופנתי שהכי כיף לאהוב: נעלי התעמלות

דפדף בסטייל

ניסן שור
03/01/05 9:18

"אני זוכרת שקניתי לו נעלי התעמלות, בגיל ‭.70‬ הוא כל כך שמח. פתאום התברר שאלה נעלי ההתעמלות הראשונות שלו", כך הספידה אלמנתו של רפול את בעלה המנוח. הסיפור הזה מבקש להמחיש את הפער הכמעט קומי בין רפול המחוספס והמיושן לבין המציאות העכשווית, המהירה, הניילונית. ובאמת, קשה למצוא משהו יותר מתאים מזוג נעליים - בוודאי ניו-באלאנס אפרוריות מדגם 991, יהי זכרן ברוך - כדי לסמל את החיים המודרניים, שכן מדובר בפריט לבוש שרמת הפופולריות שלו תואמת לחלוטין את הייצוג המרכזי שלו בתרבות הפופולרית במאה העשרים.

נעלי ספורט (או נעלי התעמלות) הן יותר מנעלי ספורט, הן סניקרז. וסניקרז הן הרי הרבה יותר מסתם נעלי ספורט, הן העולם כולו, והדבר לאו דווקא נאמר מנקודת מבטה של כף רגל מסריחה -

את זה יגיד לכם כל מי שאת ארונו מפארת גלריה מכובדת של אדידס, נייקי, אולסטאר, ריבוק או פומה. בשנים האחרונות, תעשיית הסניקרז מגלגלת סכום עצום של 13 מיליארד דולר בשנה בזכות מכירות של למעלה מ-350 מיליון זוגות נעליים. זאת אומרת שכמעט כל אדם בעולם המערבי הוא בעליו של לפחות זוג סניקרז אחד. כל השאר סתם מסתובבים עם נעלי יציאה מכוערות או שהם אפריקאים יחפים.

אבל פרט להיבט הצרכני גרידא, המהות האמיתית של הסניקרז היא תדמית, אופנה, אופי וכמובן - יופי. אין דבר יותר מרגש, במפגש האסתטי הראשוני ביותר, מלעבור על פני חלון ראווה של חנות סניקרז ולראות את כל הנעליים הללו מסודרות האחת לצד השנייה, יפות ומבריקות כמו כלות ביום נישואיהן. עבור המעריצים והמכורים, זהו תענוג בהחלט ארוטי.


קחו את האולסטאר. לא באמת, קחו. הן נורא מכוערות


	נעליים כמעצבות זהות


	לצד האהבה הדי פטישיסטית הזאת עומד משחק מורכב של זהויות וסמלי סטטוס. כל נעל מייצגת אורח חיים אחר, מתכתבת עם ערכים וקהלים שונים, לרוב גם מחלקת אותם לקטגוריות. הסניקרז מעניקות חשיבות לזהותו של האדם הלובש אותן, הן מתפקדות בתור אמירה אישית וחברתית, משמיעות את הקול האותנטי שלו. הבחירה בסוג מסוים של סניקרז היא אמירה תרבותית ממדרגה ראשונה שמחייבת לפחות רמה מסוימת של נאמנות לנעל. נכון, יש בכל העסק הזה מידה רבה של מניפולציה שיווקית מהזן הכי שפל. מותגי הנעליים הגדולים הרי שואפים ליצור התאמה רגשית בין המוצר לרוכש אותו. הם מעודדים את תחושת האינדיבידואליות הפעמים רבות כוזבת שצפה ועולה בעת רכישה של דגם "מיוחד" כזה או אחר. זה גם נכון שהנעליים הללו לא הולכות להגשים לך חלומות, לצקת מטרה בחייך או להפוך אותך למייקל ג'ורדן, אבל פאק איט, אנחנו לא נעמי קליין - מעבר ללוגו יש משמעות אינסופית. יש היסטוריה ומסורת וגאווה ואמונה בצדקת הדרך. כולנו קורבנות אופנה חסרי ישע במידה זו או אחרת, אבל כשמדובר בסניקרז - לא ממש איכפת לנו ליפול לתוך מלכודת הדבש. במיוחד כשאנחנו יודעים שלא מדובר בסתם חפץ דומם, אלא בפאר היצירה של תעשיית המותגים. המקום שבו הייצור ההמוני פוגש את הצורך של כל אדם להבליט את האופי הייחודי שלו. כשאנחנו חושבים על האופן שבו תרבות הצריכה מעצבת את התודעה התרבותית שלנו, הדוגמא הכמעט מיידית שעולה לראש היא של זוג סניקרז חדשות, סמל מנצנץ רקום בשני הצדדים והשרוכים לבנים ומתוחים. אלא שבעולם הסניקרז המצב הרבה יותר מורכב מכדי שניתן יהיה לדמות אותו כמשקף הקלאסי של יחסי הכוחות בין תאגיד לצרכן. לאורך השנים הארוכות שבהן הסניקרז היו קיימות, הן הפכו לאחד מהקודים הכי חזקים ומדוייקים של הפופ ותרמו תרומה ניצחת לכינונן של תת תרבויות מרכזיות שתמיד נועלות סוג מאוד מסויים של נעליים, החל מימי המהפכה המינית של שנות החמישים, דרך הרוקנרול, ההיפ הופ, נערי הסקייטבורד ועד נעלי הגלידה של פארל וויליאמס. אי אפשר לבחון אף אחד מהנציגים הבולטים של הרגעים החשובים בתרבות הפופולרית מבלי להסתכל לו קודם על הנעליים. אם הוא מגניב, אז הוא בדרך כלל ינעל זוג סניקרז.


קלאסיקה של אדידס


	טיפה היסטוריה


	הסניקרז שולטות ללא עוררין ברחוב שבו נולדה וחיה תרבות הצעירים, והרחובות הללו גם נהגו ונוהגים להכתיב את האופנה לגופים הגדולים, לא להפך. הם אלו שמחליטים אלו דגמים יאומצו על ידי אילו תת תרבויות ואלו דגמים ידחו בבוז. זוהי דמוקרטיה ייחודית - שמתקיימת בעוד אזורים אופנתיים שבהם צעירים אורבניים קובעים את הטון - ויש בה חלופת רעיונות תמידית שבדרך כלל אינה מאפיינת את המרחב התאגידי שבו אנו מתקיימים. היא מתאפשרת רק בגלל שהסניקרז כל כך מוטמעות בחיי היום יום המודרניים ורק בגלל שבאופיין, הסניקרז הם אנטי-ממסדיות דווקא בגלל שאומצו על ידי צעירים שמלכתחילה שינו את ייעודם המקורי - מנעלי ספורט לכל מה שרצו. כנסו רגע לאווירה היסטורית: כשאנחנו מדברים על סניקרז (Sneakers, אלה שהבריטים מכנים בשם Trainers), אנחנו מתכוונים לנעלי ספורט, התעמלות, כדורסל או טניס בעלי סוליית גומי. הנעליים הראשונות בעלות סוליית גומי פותחו ויוצרו בארצות הברית בסוף המאה ה-18. ב-1892, תשע חברות קטנות לייצור גומי הקימו את החברה האמריקאית לגומי. חברה זו הכניסה לראשונה לשימוש את תהליך הגיפור, שמשתמש בחום כדי להתיך גומי אל תוך בד. ב-1899 רשם האמפרי או'סאליבן כפטנט את סוליית הגומי שהחליפה את סוליית העור שהיתה אז בשימוש. עד 1913, חטיבות ההנעלה של החברה האמריקאית לגומי כבר ייצרו כ-30 דגמים של נעליים תחת שמות שונים עד שהחליטו לאחד את כולם תחת מותג אחד. השם המקורי היה אמור להיות Peds (מילה לטינית שמשמעותה רגל), אבל הסימן המסחרי הזה היה כבר תפוס. הוחלט, אי לכך, על השם Keds. Keds - שפועלים עד היום ועושים נעליים לא רעות בכלל - היו הראשונים שהכניסו לשיווק המוני את הסניקרז בעלות סוליית הגומי וגוף הבד ב-1917. הנרי נלסון מקיני, סוכן פרסום, טבע את המושג מכיוון שסוליית הגומי הפכה את הנעליים לשקטות וחשאיות, שניתן להתגנב (Sneak) איתן ללא חשש, שלא כמו עם נעלי עור מגושמות. השימוש בסניקרז נועד בתחילה לצרכים ספורטיביים, בעיקר קריקט וטניס, אולם בשנות החמישים, עם צמיחתה של תרבות פנאי צעירה, הן הפכו לאייקוני אופנה (כאשר, כמובן, ג'יימס דין הצטלם עם זוג סניקרז לבנות) ומשם קרו עוד כמה וכמה דברים. המדור הזה ידבר קצת על מה שקרה מאז. כל הדברים שקשורים לסניקרז. בכל שבוע אקח דגם מסוים של סניקרז - נאמר, סטן סמית של אדידס, צ'אק טיילור של אולסטאר, אייר של נייקי - ודרכו אבחן את ההשלכות התרבותיות, חברתיות, מותגיות, אופנתיות והיסטוריות של הנעליים ואלו הנועלים אותן. זה אמור להיות כיף, בגלל שהסניקרז באמת היו נוכחות בכל צומת דרכים פופי בחמישים השנים האחרונות ולכן מדובר בתהליך שיצריך לפחות שני זוגות גרביים. בסופו של דבר, כך אני מקווה, לא ישאר בן אדם אחד שעדיין יחשוב שסניקרז קונים למטרה של שימושיות ונוחות, ואם ישאר מישהו כזה - אני מתנדב לבעוט לו בראש עם ה-Rod Laverהנפלאות שלי.