 |
 |
|
|
|
|
| עד שישי אדר מבין שאף פעם לא יהיה יותר גבר ממה שהוא, מגיע הקנס על סך 1,500 שקל |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
19/1/2005 16:01 |
|
|
|
|
|
|
|
כשהייתי פעם ראשונה אבא קיבלתי במתנה מחבר מייל שרשרת שכותרתו "למה לאבות אסור לעשות בייבי סיטר". למייל היו מצורפות תמונות שמראות תינוקות בכל מיני פוזות מבויימות ואיומות במיוחד (תינוק יושב בתוך כיור מטבח מלא כלים מטונפים, תינוק במכונת כביסה וכו'). אני עקר בית מסור ופדנט כך שקל לי לצחוק מתמונות כאלה, אבל קשה לי להזדהות עם הארכיטיפ הזה שהגבר הממוצע מכחיל, חוטף התקף חרדה ומתחיל לפרכס כשנגזר עליו לשמור לשעה על הילדים. זה כמו ספרי הבישול של פעם שהיו כתובים בלשון נקבה, זה נלעג.
אולי בתמימות האמנתי שזה סוג של פיקציה, שהרוב כמוני, עד שיום אחד הזמנתי אינסטלטור כי אלונה זרקה לשירותים שני חיתולים רב פעמיים, שסתמו את הקו הראשי של הביוב. זה קרה באחד הימים שאני לבד עם הילדים כל היום ואחרי הצהריים הייתי צריך לארגן את שניהם ולאסוף את אפרת מהרכבת (25 דקות בממוצע מהרגע שמתחילים להתארגן ועד ליציאה ממש). באמצע הבלגן שתמיד מתפרץ ללא התראה, במיוחד כשצריך לצאת מהבית, האינסטלטור מתקשר ומבקש הנחיות איך להגיע. אני על המזרון עם ארנון שמתפתל לי בידיים וצורח בזמן שאני מנסה לחתל אותו ובנוסף לכל הצרות האינסטלטור מקוטע בפלאפון וצורח לי שהוא לא שומע. על קלישאת הזכר שלא יודע לעשות יותר מדבר וחצי ביחד אני דווקא כן עונה, ובתור שכזה נלחצתי והתחלתי להאדים ולהזיע בטירוף. בזמן שאני לוחץ את הטלפון עם הצוואר אל הכתף, ארנון צווח ומתפתל כמו הודיני ואלונה
שואלת "אבא, אבא, מי מדבר?". ניסיתי להסביר לאינסטלטור איך להגיע ובסוף אמרתי לו, "סע, כשתהיה ממש קרוב, תתקשר שוב" ופשוט ניתקתי. אחרי רבע שעה השתלטתי על הפוגרום ויצאנו באיחור לרכבת.
האינסטרלטור תפס אותנו ביציאה מהבית כשכולו מתנשף מחיפוש נואש. נבוך אמרתי לו: "מצטער שהייתי איתך קצר, אני מקווה שלא הלכת ממש לאיבוד". הוא החזיר לי חיוך מבין ואוהד ואמר "וואללה, שמעתי מה שהיה לך שם ברקע, אז אמרתי לעצמי שאני לא אטריד אותך ואסתדר לבד. תאמין לי, אני מוכן לעשות הכל, לעבוד בפרך, לילות, מה לא. רק לא לטפל בילדים. גדול עלי".
אם הוא לא היה כל כך נחמד ואוהד לא הייתי יודע איך להגיב. מאותו רגע לא היה לי ברור אם הוא מסתכל עלי בהערצה או בפקפוק מהול בבוז, על כך שאני לא מפרנס ולא נותן לאשה לבצע את תפקידה המסורתי. מלמלתי משהו כמו "כן... הא... וואללה", הדרכתי אותו אל הסתימה האימתנית ונמלטתי מהמקום כשאני פותח עם עצמי דיון נמרץ על ההשפעה האמיתית של סטריאוטיפים חברתיים על עולמי הפנימי. אני עקר בית שבאותנטיות לא עונה על הסטריאוטיפ הגברי הממוצע - אני מנהל את ענייני הקניות בבית, מטפל בילדים ואלוף העולם בהרדמות, אין עלי! אבל מה, מספיק איזה מבט קורץ של גבר שיודע לפתוח סתימת ביוב שאני לא יודע לפתוח, כדי שחוט השידרה שלי יהפוך לצלופח מג'לי. ושלא תחשבו לרגע שלא ניסתי לפתוח לבד, אבל מה - תמיד הגברים גברים האלה באים עם קפיץ גדול יותר משלך.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מקסימום הומר סימפסון
|
|
|
 |
|
|
|
נכנסתי לאוטו עם הילדים המצחקקים (ושלא תחשבו! הם חמודיםםםם!), התנעתי ומיד עלתה מולי דמותו של ד', חבר שמבלה את יומו על חוף הים גם בחורף, משחק שש בש ומנהל את עסקיו המצליחים בטלפון. באיזה תשע וחצי בערב הוא מקבל טלפון עצבני מהאשה ואומר לה בטון נחוש ורגוע שהוא עוד מעט יוצא ובא, סוגר את הטלפון וממשיך איתך בשיחה כאילו כלום. איך הוא עושה את זה?! הדמות השקופה של ד' לחשה לי מילות ארס לאוזן: "תגיד מה אתה דפוק? איזה צורה של גבר יש לך אתה? אתה אמור לשבת איתנו, לשתות בירה או קפה שחור ולשחק שש בש. תשאיר את כל הצווחות והבלגן הזה לאשה".
הרכבת צפרה ודמותו של ד' התנפצה באוויר כמו בועת סבון. מצאתי את עצמי עומד עם האוטו ומחכה לבוסית שתיפלט מלוע התחנה (ומי בדיוק נהג עד כאן?). היא נכנסה נלהבת לאוטו וכעבור דקה התחילה לשאול אותי אם הספקתי לעשות את זה ואת זה ואת זה. הייתי עדיין חם לאחר הבישול המוצלח של ד', ואמרתי לה בטון עאלק אדיש "לא, לא הספקתי, תעשי את זה את. תעשי לי טובה, אין לי כוח לשטויות האלה". מיד חטפתי מבט שיכול לעצור את הפשרת הקרחונים ונאלצתי לסגת לאזור המלונה באופן זמני. כמה פעמים אני צריך להסביר לעצמי שאני לא יכול להיות אף אחד אחר חוץ מעצמי. שמעתי שמתחילים להשלים עם זה רק אחרי גיל 40.
בקיצור, המקסימום גבר גבר שאני יודע להיות זה מישהו כמו הומר סימפסון, אבל בכל זאת הצלחתי להשיג שאפרת תלך לקניות מחר כי "לא בא לי". שלחתי אותה עם הוראות מדוייקות ל"חצי חינם", שירטטתי לה את המסלול שלי עם מירקור של אזורי המבצעים החמים של החורף והבחורה יצאה לניווט הקומנדו מבוהלת והמומה מראש. אח אח אח, עוך עוך עוך. אין לי שש בש ואני גם לא אוהב ים, אבל ישבתי בבית, דיברתי בטלפון ושמעתי מוזיקה. הקפדתי לא לעשות כלום כדי להרגיש שמישהו עובד בזמן, והמישהו הזה הוא לא אני. כעבור שעתיים אפרת חזרה כולה קורנת עם איזה שבע שקיות מופרכות שבתוכן דברים כמו מעדני פטריות, קמח מיוחד לפיצות ומחבת קטנה "ממש יפה". שמע ישראל. שמע ישראל.
היא לא מצאה את חצי חינם ואמרה משהו מעורפל על בעיית חניה (חניה?! יש לחצי חינם חניה משלו יא האבלה עצלה!) אז היא הלכה ל"היפר נטו" בעזריאלי וחזרה עם חשבון קופה של אלף חמש מאות שקל. אאללףף חחממשש ממאאוותת ששקקלל...קקלל... קקלל...קל...ל!
שקט, לאקוני, אדמדם ונפוח מרוב איפוק עזרתי לאפרת למיין את הקניות. ד' הזה, אני עוד אראה לו, מילה אחת והוא יקבל את המחבת ה"ממש יפה" בראש. אין מה לעשות - האבא החדש הזה, מותג בתקופת ניסיון, חזק יותר, מבין יותר ובעיקר יודע יותר. אין דרך חזרה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
