 |
 |
|
|
|
|
| אם אתם אוהבים להמתין הרבה זמן לסושי לא כל כך טעים, דני ססלר מציע את "פוג'יאמה" |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
24/1/2005 14:19 |
|
|
|
|
|
|
|
כשהמשלוח מגיע שעה וחצי ("עד ארבעים דקות"), או בעברית: תשעים דקות, אחרי ההזמנה, צריכים להתרחש שני דברים, או לפחות אחד מהם: או שהאוכל יהיה כל כך טוב, משובח ומעודן שהוא יפגע לנו במרכז הזיכרון במוח וישכיח מייד את יסוריי החיכיון, הרעב, התסכול ואפילו את הזעם; ו/או שבעל המקום, זה ששולח, יביא את המשלוח בעצמו ועם פתיחת הדלת ויודיע עם דמעות בעיניו: אני נוראאא מצטער... נורא, קבל נא את המשלוח הזה חינם אין כסף ממני ומכל צוות המסעדה, באמת אנחנו מצטערים, מאוד מצטערים. כאן הוא כבר לא יוכל לעצור את שטף הדמעות. לפחות זה, לא? שעה וחצי חיכינו. הרעב היכה ברקותינו וההפך.
אחרי חצי שעה התקשרו מ"פוג'יאמה" והסבירו לי שבגלל שהשליחים מהפיצה עמוסים (לפוג'יאמה אין שליחים), אשת אחד העובדים תביא לי את המשלוח ואולי אני מוכן לרדת לפינת הרחוב לחכות לה. נשמתי עמוק ואמרתי "לא", וגם הסברתי משהו. אחרי שעברה עוד חצי שעה, התקשרתי אליהם לשאול לשלומה של האשה ואז אמרו שתיכף ייצא שליח אלי מהפיצה. תוך עשרה רגעים הוא מגיע. הוא הגיע אחרי חצי שעה ומסר לי את שקית הנילון הרטובה. אגב, הדיל בפוג'יאמה הוא שאם מזמינים ב-80 ש"ח לא משלמים דמי משלוח, אם פחות, אז זה עולה 8 ש"ח. בקיצור, השעה וחצי המתנה עלתה לי כסף, ללא התנצלות ולא בטיח.
הזמנתי ב-59 ש"ח קומבינציה מס' 81 . גם כשסעדתי במסעדה עצמה, הרושם
הראשון והעיקרי הופיע בצורת הבלחה שמגיעה אל הסועד אחרי כמה דקות של המתנה, ונכנה אותה כאן בקיצור "אוח... השרות". איטי מאוד, לא מקצועי ועם תוספת קלה של חיפוף שמקורה אולי בחוסר ניסיון. גם המנות היו בהתאם. לא רעות, אבל חוסר הנסיון או הידע בהכנתן ניכרו פה ושם.
אחד הכללים היותר בסיסיים בהכנת הניגירי (אצבע קטנה של אורז שעליה מונחת, בזהירות, פיסה טריה של דג, בין הדג לאורז, הרווח, ממולא במעט וואסבי), למשל, הוא שפורסים את הדג כך שהסיבים יהיו לרוחב הניגירי ואז כשנוגסים בו, הקרע נוצר לאורך אחד הסיבים, אחרת קשה לחתוך את הדג בעזרת השיניים. זה בסיסי כמו שמגישים סטייק עם סכו"ם. בפוג'יאמה פורסים את נתחי הדג אחרת, בצורה הקשה לאכילה. לא שזה סוף העולם, אבל זה מעיד על רמת המקצועיות.
האורז, שהוא מרכיב די בסיסי, היה נגוע גם הוא בחוסר תשומת לב. הוא לא היה דביק מספיק ולא היה מתובל כיאה לאורז-סושי (שילוב של מתיקות וחמצמצות). בנוסף, על פי הרשום בהזמנה היינו אמורים לקבל ניגירי-סלמון וניגירי-טונה, אבל במקום הטונה היה דג אחר. אני מבין שהשיקול היה כלכלי והגישו דג זול יותר, אבל הבטיחו טונה וזה כבר לא פייר. הבטחות צריך לקיים.
במילים אחרות, אם מתחשק לכם סושי, עם אורז לא ממש טוב, הבטחות מופרות ולחכות שעה וחצי למשלוח, ללא הסברים או התנצלות, פוג'יאמה זה המקום.
פוג'ימה. רח' בן יהודה 43, תל אביב. טלפון: 03-5222260
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
יקירתי
|
|
|
 |
|
|
|
שמת לב עד כמה, בזמן האחרון, אנשים ניגשים איש אל רעהו בתרוצים שונים, רק כדי ליצור מגע וקשר. שתי השאלות הנפוצות הן, האם אוכל לקבל ממך אש? וסליחה, מה השעה? לרוע מזלי יש כאן לכל מלצר מצית פלסטיק קטן וצבעוני, והם כאילו מתחרים ביניהם מי ישלוף אותו מהר יותר כאשר אחד הלקוחות רק מכניס את ידו לכיס המקטורן כדי להוציא את הגולואז שלו. זה מעקר את כל העניין. זה לא מאפשר לאנשים "לבקש אש".
רק הבוקר בדרכי לכאן, שני אנשים, גבר ואשה עצרו אותי וביקשו ממני "אש". אני בשמחה רבה עצרתי, הזזתי את מעילי הכנסתי את ידי לכיס המקטורן, שלפתי לאט את הזיפו הנחמד שקנית לי, והענקתי להם מאישי. זה היה אקט אינטימי ביותר. רגע קצר שבו שני אנשים עמדו אחד מול השני, כשהמוצת מתקרב מעט לעבר כף ידי ומודה לי בטפיחה רכה עליה. לא הייתי מתפלא אילו היה מתברר שאותו אדם גם נושא בכיסו מצית, אך מעדיף את המחווה הזאת.
יותר מכך, כשהגעתי היום לקפה שוחחתי עם פרנסואה ליד הבר ושתיתי קפה קטן, ביקשתי ממנו אש. לפרנסואה לא היה, והברמן הזדרז ושלף את שלו. אח"כ, בעצם זה קורה ממש עכשיו, כשאני כותב שורות אלה אני רואה את פרנסואה מגיש מצית ללקוחה חדשה כאן. זה לא שהוא שיקר לי, הוא רק רצה לשמור לעצמו את האופציה לבקש אש מאדם זר.
מראה נאה, גבר מעניק אש לגבר אחר. נדיר לראות אשה מציעה אש לגבר. להוציא את "המקרה שלנו". לפני כחצי שנה, כאן בקפה, כשעוד לא הכרנו, הסתובבתי לעברך כדי להביט בשערך הרב והמרשים ואת שאלת אותי אם אני רוצה אש, עדיין לא חייכת, אבל לא יכולתי לענות לך, רק הבטתי בשערך ובפניך הלא-מחייכות. זה ערך שניה ארוכה עד שהבנתי וייצבתי את הסיגריה בפי. כמה דקות מאוחר יותר, שחברתך, וירלא, הגיעה ושלפה סיגריה (עד היום אני זוכר בדיוק רב את קופסת הסיגריות המוכספת שלה), אני, בפיזור נפש לא קטן, הסתובבתי מיד, רק כדי להביט בך שוב, בפנים החתומות האלה, בשיער ובכל השאר ומיד שלפתי את המצית שלי כדי להצית לה את הסיגריה.
ואז זה קרה. מישהו הדליק פנס גדול שכוון אל פניך והאיר אותם. האביב עטף את פניך, שדה פורח, הפכת לבהירה מאד, וחייכת. עדיין לא הבנתי את פשר החיוך (פשוט צחקת ממני, על שהשקר הקטן התגלה). ברגע שחייכת, ברגע שפניך השתנו מלא-מחייכות-כמעט-קפואות לחיוך האביבי החם ביותר שראיתי מאודי, ידעתי. המעבר ההוא אל החיוך גרם לכאב קל בעצמות לחיי ואם היה דבר אחד שרציתי באותו רגע, הוא להעביר את אצבעותי בשער הג'ונגל הסמיך והשחור שלך ולהניח את עיני העצומות על עצמות לחייך, שלך. זה לקח שלושה שבועות, אבל בסופו של דבר הגשמתי את חלומי, אחד לאחד.
ואסיים בציטוט מאת ידידי, פרופסור רוברט נורפוק מאוניברסיטת קולומביה שקבע: "אמצעי הקומוניקציה הנפוץ ביותר בימים אלה, הוא לשכוח את המצית בבית ולבקש אש מזרים".
ואסיים (שוב) בשיר הייקו בהשראת "הגוץ":
ביקשתי אש
מזר
המצית כבד בכיסי.
ז'אק פראנס (1930-), מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש". פריז, 23 בספטמבר - 1958 (יום קריר, אך השמש זרחה כפי שמעולם לא זרחה).
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
