 |
 |
|
|
|
|
| עוד כשהיה צעיר וחסר מושג נשבע ישי אדר שהילדים שלו יאכלו כל מה שיגישו להם, ויבקשו תוספת |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
8/3/2005 15:35 |
|
|
|
|
|
|
|
אתמול בארוחת הערב, בזמן שהילדים מרחו את עצמם באבוקדו והדביקו פירה קשיח על דפנות השולחן, התנפץ עלי גל של זכרונות. נזכרתי בזוג חברים שהייתי עובד אצלם כעוזר בית ובייבי סיטר. בגלל שהם לא היו בוסים אמיתיים, לא חסכתי מהם את הזעזוע שלי מהרגלי ונהלי האכילה של שני הילדים החמודים שלהם. תפריט מצומצם ושמרני שכולל קוסקוס, בטטה ונקניקיות טבעול, לחמניות וממתקים. אם היו חריגות מהתפריט היו פורצות זעקות שבר וקריאות חמאס. כל הסחורה שעל הצלחת חייבת בגדרות הפרדה בלתי נראות בין מוצר למוצר. התגלגל גרגיר קוסקוס למלפפון? נפסלת! חזור למסך הקודם! שים את הצלחת הנוכחית בצד והגש חדשה שערוכה כמו שצריך! לא, לא יעזור להזיז את הפולש הזר מהמלפפון וגם לא לפנות את אותה צלחת ולהעמיס עליה מחדש. מה אתה נותן לנו צלחות מלוכלכות פה?!
המוצר היחיד עם אישור מעבר משטח לשטח בצלחת הוא כמובן הקטשופ. הרבה קטשופ. כל הערה עוקצנית שלי מהצד זכתה ל"חכה חכה, כשאתה תאכיל אני אהיה שם לצחוק".
לאט לאט התרחבה המשרה שלי ומוניתי גם למבשל הבית. ניסיתי לפעול במחתרת ולשנות את טעמי האוכל, אבל נתפסתי על ידי השירות החשאי בטרם עת. כל דבר שחרג מהתבניות המוכרות זכה ל"לא טעים" או "רוצה את המרק של אמא". הם ירעבו
שבוע ולא יאכלו את המרק, כי שמת בו שום או כי הצבע שלו קצת שונה. ניסיתי לעשות את "המרק של אמא". הניסיון שלי לבשל משהו בלי טעם בכוונה תחילה נחל כישלוןן חרוץ. הסכמתי איתם שאת המרק של אמא (הצילו!) רק אמא יודעת להכין. איזה יאוש.
תקפתי בחזית אחרת. במשמרת ערב של בייבי סיטר המצאתי אגדה בסגנון האחים גרים על ה"גולדנשפראכן", המאכל הכי טעים עם הריח הכי טוב והמראה הכי מגעיל בעולם. הקוויאר של האלים בחזות ביצת הסרחון הנצחית. הסיפור תיאר את מסעו של ילד ושמו יוהאן, שלאפו הגיע נחשול של ריח מגרה ביותר. יוהאן התחיל לעקוב אחרי הריח והגיע אל בקתה ביער שבה היה שולחן ועליו עמדה קדירת גולדנשפראכן. יוהאן ניגעל מהמראה המתועב, אבל לא היה יכול להתאפק ובסוף הוא טעם ונשאב לתוך עולם קסום של טעמים. לסיפור היו עוד כמה שלבים ובסופו יוהאן פוגש בילד רשע שמשכנע אותו לאכול רק דברים יפים למראה ויוהאן, שנכנע ליצר הרע, נענש ונופל לתוך סיר ענק של דייסה לבנה וצחורה שבולעת אותו. שני הילדים העדינים פחדו שסיר הדייסה יבוא בלילה לבלוע אותם ולא רצו ללכת לישון, ההורים חזרו ומצאו אותם מקרקרים בסלון ואני זכיתי להערת אזהרה שבדיעבד הובילה לפיטורי העדינים והלא רשמיים ("אין לנו כרגע כסף").
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
***
|
|
|
 |
|
|
|
נשארנו חברים טובים ומאז הילד הגדול כל הזמן רצה שאכין לו גודלנשפראכן ואפילו התווכח עם אמא שלו שבאמת יש כזה מאכל. בשטח שום דבר לא השתנה. הצלחות של הילדים המשיכו להתנהל כמו התקנון של הקלו קלוקס קלן. זוג החברים עזב ללונדון ולאחר תקופה ארוכה יחסית הם באו לביקור מולדת לראות את הילדים שלי, כשברור לכולם שהם רק מחכים לי בשפיץ של הפינה שבסיבוב.
חיכתה להם הפתעה. אני לא יודע מה אתם מכירים, אבל אצלי בבית הילדים הם כמו שני גברים שמנים ושעירים שיושבים במסבאה, שבה תלויים קבנוסים שמנוניים על התקרה וצנצנות עמוסות חמוצים וכבושים מציפות את המדפים. כשהולכים למכולת הם רוצים נקניקים מגרים. הם מנסים כמעט כל דבר חדש ואוכלים בקצב שמהמם כל פעם מחדש את כל אורחי הבית. רוצה לשחד כדי לזכות בדקה של שקט? תן קבנוס! (זו רק האווירה ואל תחשבו שאני נותן קבנוסים. סתם עוגיה קטנה או פריכית אורז...). רוצה להרגיע משבר שטותי? שלוף מהמקרר חתיכת טופו! מלתעות, לא פחות ולא יותר.
כשאותו זוג חברים בא לביקור מולדת התכוננו היטב עם תצוגת תכלית מרהיבה. "פסטה ספיה" (פסטה עם קלמרי, שמבושלת בדיו של הדיונונים שמעניקים לה צבע שחור לחלוטין שנראה כמו בוץ ים המלח על הצלחת). כולם נשפכו מהאוכל וגם נדהמו מאיך שהילדים שלנו, ילדים לשני הורים כחושים ורזים במיוחד, התנפלו על האוכל כמו עדר צבועים על ערימת פגרים עסיסית. הפסטה נעלמה מהשולחן עוד לפני שהם הספיקו לעכל מה קורה, ומיד פרצו קריאות מחאה עזות לקבלת תוספות ועכשיו.
ריח של תבוסה היה באוויר והוא לא הגיע מאיתנו. הילדים לא איכזבו. החברים יצאו עם הזנב בין הרגליים בעוד שהילדים שלהם נשארו רעבים וחמוצי פנים כי מן הסתם הם לא נגעו ברוב הדברים שהיו על השולחן (אבל הם לא אוכלים כלום במילא). כשהם פסעו החוצה הילד הגדול אמר, "אמא, אפשר מקדונלד?". זה היה כמו לסובב את הסכין בשידור חי.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
