 |
/images/archive/gallery/317/972.jpg שחר שילוח
 |
|
|
|
|
|
|
| שחר שילוח מאמינה שהשקית היא נצחית לפחות כמו הנשמה. איך חיים בעולם שמצופה בפלסטיק צבעוני ומרשרש? יש גם עצות פרקטיות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכל משתנה תדירות, אומרים הבודהיסטים. את שקיות הפלסטיק הצבעוניות, שנראות כמו פירות מוזרים על ענפי שיחים, בצמרות עצים ולצידי הדרכים, זה לא מעניין. השקיות הן גם מפגע סביבתי וגם סימפטום שמלמד משהו על אורח החיים שלנו.
בית אמי מנוהל ביעילות המרבית. כל חפץ, פרט לבני המשפחה ולבעלי החיים שלהם, נעטף בתשומת לב אוהבת. תשומת הלב הזאת עשויה מפלסטיק מרשרש וצבעוני. כי אצל אמא פולניה (קוראים נזעמים, פולניוּת אינה השתייכות אתנית, היא דרך חיים) שקיות הניילון הן שומרות הראש של ההיגיינה והסדר הטוב. לא זורקים אותן, שומרים עליהן ולעולם לא משלימים קניה ללא שתי שקיות לפחות, גם אם מדובר בקרמבו גלמוד שייבלע מיד לאחר רכישתו.
 |
| ג'ונגל פארם |
|
כשציידת קמטים התקרבה אלי כבר אי אפשר היה לחמוק. היא ואני היינו עמוק עמוק במעבה היער, בטריטוריה שלה. שחר שילוח נחטפה על ידי שמאנית אורבנית |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
אמא שלי דואגת שאוכל כמו שצריך. היא מציידת אותי במוצרים מגוונים, כי הרי ידוע שבמרחק של עשרים דקות מביתה אין להשיג מזון ראוי לשמו. מהמקרר נשלפות השקיות והאוכל הסודי שבתוכן, כל חבילה מיד נעטפת בשקית נוספת כדי שלא ייזל-ישפך-יתערבב לי בתיק. לא ידעתם שאבוקדואים עלולים להתבולל עם לימונים ושעוגיות חמאה מתחילות לנזול בנסיעה שמעל ל-80 קמ"ש? כאשר אני מוחה על שימוש היתר בשקיות המרשרשות ועל כמה שהן מזהמות את העולם הקטן והנחמד שלנו, היא מתרצה ושולפת גליל של שקיות סנדוויץ' בתוליות למראה. העיקר שאני לא אתלונן, הנה קיבלתי שקית חדשה מהניילונים!
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| החיים מתחת לכיור במטבח
| /images/archive/gallery/283/331.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
סוג של מאזן אימה
|
|
|
 |
|
|
|
בגלל החינוך הטוב שקיבלתי, גם אצלי מתחת לכיור יש תיק ענק שתמיד מלא בשקיות. אני מוכנה להישבע שאין שום דרך מתקבלת על הדעת שבה יכולות השקיות להצטבר אצלי. אני חושדת שכמו יצורים חד תאיים הן מתפצלות, מתחלקות ומתרבות. הן עושות את זה בשקט - בחסות הלילה, או אחרי שאני יוצאת לעבודה. אין לי שום הסבר אחר לכושר הריבוי הטבעי המרשים של השקיות ולהלן הפרטים:
ביקור שגרתי במכולת. אני מניחה על הדלפק של רפי קרטון חלב, סבון ועט. רפי שם את החלב בשקית ורודה, את הסבון בשקית צהובה, העט מוטל אל שקית תכולה וכל השקיות נצררות יחד בתוך שקית לבנה גדולה. בתדהמה כבושה אני שואלת את המכולתניק החביב אם הוא יודע על כדור הארץ רזרבי שרק אני עוד לא שמעתי עליו. רפי לא מבין מה אני רוצה מהחיים שלו ומזכיר לי שהשקיות בחינם. הוא זוכה להדגמה: הסבון והעט נכנסים לתיק, את החלב אפשר לקחת ביד. בביקור הבא שלי שם עומד לפני בתור ילדון חסר שיניים שרכש מסטיק עגול וגדול וקיבל עם העודף שקית וחיוך. רפי לא שם לב שאני נוהמת במצוקה מאחורי העורף של הלקוח הקטן. זאת בעיה, הוא אומר תוך שהוא אורז בשיטת הפרד ומשול גזר בשקית אחת וכרובית בשקית נוספת. אני כל כך אוהב את הסחורה שלי, שאני לא מסוגל להוציא אותה לא ארוזה. כדי למנוע מרפי מצוקה מקצועית ובה בעת להפיס את המצפון האקולוגי של הלקוחה התמהונית, אנחנו מגיעים להסכם: הוא ימשיך לארוז כדרכו ואני אחזיר לו את השקיות בכל פעם שאני מגיעה לקנות אצלו. עם הירקן לא הצלחתי להגיע לסידור דומה מפני ששם הלקוחות בוחרים בעצמם את הסחורה ותולשים להנאתם כמויות שערורייתיות של שקיות מאשכולות שתלויים בכל פינה. רפי לא יודע שאני
מביאה אליו את השקיות מהירקן (וסביר להניח שאני לא יודעת שרפי בכלל לא משתמש בשקיות המקומטות שמוחזרות אליו). זה סוג של מאזן אימה.
דינן של השקיות דמויות המדוזה אינו כדין השקיות המושקעות, אלה שמקבלים אחרי רכישת בגדים, כלי בית או כל מוצר אופנתי אחר. השקיות של המוצרים היקרים הם סמלי סטטוס. אין כמו להסתובב בשישי בצהריים ברחוב ראשי של עיר או במבוכי קניונים ולנפנף תוך כדי הליכה בשקית מעוצבת עם לוגו מוכר. המוכרים המתוכנתים כהלכה מושיטים יד אחת שתקלוט את כרטיס האשראי ואת היד השניה מותחים לכיוון ערימת השקיות. אין צורך בשקית, אני אומרת וזוכה לתגובה משל אמרתי "לא בא לי לשלם". המוכר מלעלע לרגע ושואל בקול סדוק "אבל למה??". כי הן לא מתכלות וכי אין לי מה לעשות בהן, אני משיבה לו. אה, הוא אומר, את מהאגודה. אין לי מושג על איזו אגודה מדובר, אבל זאת תגובה שכיחה שאני מקבלת כסרבנית ניילון. המוכר דוחף לעברי את הסחורה בהבעת סלידה ובזמן שאני דוחפת את הקניה לתיק, הוא מסתכל לצדדים בחשש, לוודא שאחראי המשמרת לא חזה בחרפה.
יש כמובן מוכרים ובעלי חנויות שמגלים אהדה לסרבנות, בעיקר אם מזכירים להם שהשקיות עולות להם כסף. כמה מהם אומרים שחלוקת השקיות היא לא לרוחם אבל הלקוחות יתלוננו אם לא יקבלו שקית. הציבור לא מוותר על משהו שמקבלים בחינם, גם אם המשהו הזה יומיים מאוחר יותר יתעופף ברחוב ויסיים את דרכו משופד על ענפים של עץ או יימצא בקיבתו של כלב חסר מזל בנתיחה שלאחר המוות. הקופאית אצל הירקן סיפרה לי שהיא החלה לסרב בנימוס לשקיות כשהיא עושה קניות, אבל את הלקוחות אצלה יהיה קשה להרגיל לערבב תפוחים עם פטרוזיליה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שקיות יכולות גם להרוג
|
|
|
|
|
|
|
במשרד לאיכות הסביבה יש דיבור על מִחזור שקיות פלסטיק אבל ההמלצה הרשמית היא להפחית בצריכתן. מכיוון שמדובר במוצר זול ועמיד יחסית, יש להניח שהוא לא יעלם מהנוף בעתיד הקרוב, מה גם שהחלופות בעיתיות: שקיות נייר יקרות יותר, כבדות יותר, אינן שקופות ולכן לא תמיד מתאימות למוצרים שמשווקים ארוזים, ייצורן כרוך בכריתת עצים. מִחזור שקיות יקר וכנראה שהתהליך תורם את שלו לזיהום הסביבה.
בינתיים השקיות מרחפות בשמי ארצנו, מכערות את צידי הדרכים, מסכנות תינוקות והורגות בעלי חיים. אחת החוויות היותר דוחות שמתלוות לטבילה בים היא שקית ניילון רטובה שמגיעה מאי שם עם הגלים ונצמדת אל הגוף. אני באופן אישי מעדיפה מדוזות. מה שמבחינתנו, יונקי העל המתורבתים, מגעיל, מבחינתם של בעלי חיים אחרים הוא סכנת נפשות. דגים תמימים וחסרי מזל שוחים אל תוך השקיות שצפות בים ומסיימים את חייהם ארוזים לנצח. יונקים ימיים מוצאים את מותם
לאחר שזללו את השקיות שהגיעו לים כמארז חד פעמי לענבים ואפרסקים בפיקניק על החוף. גם כלבים, פרות ובעלי חיים אחרים, כולל חיות בר כמו איילות בשמורות טבע, לועסים ארוחות ניילון בלתי מזינות שמקצרות להם את החיים וגורמות לסבל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא תודה!
|
|
|
|
|
|
|
מה עושים? איך מונעים ממפלצות הפלסטיק לרחף לנו מעל הראש? הדבר הראשון שאפשר לעשות הוא להגיד לא תודה. במדינות שונות בעולם חל איסור על שימוש בשקיות בחנויות. למשל במדינת הימצ'ל פרדש בהודו לא תוכלו למצוא אותן - המצרכים נעטפים בעיתון ישן ומונחים בשקית בד פשוטה שניתן להשיג בכל מקום. באירלנד יש מיסוי על שקיות, בגרמניה מי שרוצה שקית צריך לבקש ולשלם ואנשים התרגלו לצאת לקניות עם סל או עם תיק בד. התקנות האלה נפוצות בעולם ואין סיבה לחכות שכנסת ישראל הנכבדה תחוקק חוקים בנושא, אפשר פשוט לאמץ הרגלים. רצוי כמובן להימנע מרכישת שקיות, כמו אלה שנמכרות כאשפתונים וסנדוויצ'ונים. את הכריכים אפשר לעטוף בנייר ולשים בתיק אוכל ולאשפה ניתן להשתמש בכל השקיות שמסתובבות לשווא בבית. שקיות הזבל יתמלאו יותר לאט אם לא תושלך אליהן אשפה שניתנת למִחזור: ניירות ועיתונים אל מיכלים לאיסוף נייר, בקבוקי פלסטיק אל כלובי הרחוב שלהם, קליפות ושיירי ירקות יכולים לשמש קומפוסט למי שיש לו גינה. מי שיש לו כלב עירוני ועוד לא עושה את זה, מוזמן מאוד להשתמש בשקיות שלו לפחות עוד פעם אחת.
את השקיות שבכל זאת נאגרו אפשר כאמור להחזיר לחנות או לתת להן חיים חדשים. ארבל אגר למשל, היא ממחזרת בלתי נלאית, שגילתה שניתן לעשות הרבה דברים עם מפלצות הפלסטיק הקטנות, עד שכמעט נקלעה לבעיה ההפוכה, של לרצות מהן עוד ועוד: "ה"רומן" שלי עם השקיות התחיל לפני כשנה, כשהבנתי שלמרות כל מאמצי לצמצם את ערימת השקיות היא ממשיכה לצמוח", היא מספרת, "במסגרת תאוות המיחזור שלי חיפשתי פתרון יצירתי לבעיה ההולכת ותופחת. ניסיתי סריגה, שהתבררה כשיטת עיבוד מוצלחת, סרגתי משקיות סלים וכדורי משחק, שמצאו חן אפילו בעיניי כאלו שהמחשבה לעשות משהו עם שקית מלבד לזרוק אותה לזבל מעבירה אותם על דעתם. אבל אני עוד לא הייתי מרוצה, זו שיטת עבודה איטית ומייגעת, ועדיין קצב הצטברות השקיות היה גדול מקצב הסריגה שלי.
השלב הבא היה אימוץ של טכניקת קליעת סלי-לולבים (שנהוגה בצפון אפריקה). קלעתי צמה ארוכה ותפרתי אותה בספירלה. עכשיו מצאתי את עצמי עם בעיה הפוכה - הטכניקה צורכת כמויות עצומות של שקיות. מצד אחד זה פתרון נהדר לבעיית הצטברות השקיות, אבל מצד שני אני פתאום מוצאת את עצמי קצת פחות משתדלת, פחות מתעקשת, לא נעמדת על רגלי האחוריות כשבעל מתעקש למרות בקשתי, לשים את החלב שקניתי, ושעתיד להיכנס תוך שתי דקות למקרר, בתוך שקית".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| /images/archive/gallery/471/450.jpg |
|
|
|
 |
| סלסילה וארנק של ארבל אגר. משקיות ניילון כמובן
| /images/archive/gallery/471/453.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
זהירות, היא תחזור להציק לכם בחיים הבאים
|
|
|
|
|
|
|
בינתיים השקיות ממשיכות להיות חומר גלם אנתרופולוגי מרתק. אם לא הייתי מנסה לשמור על כללי נימוס בסיסיים, בכל ביקור שלי בבית זר הייתי עטה מיד על מצבור השקיות, מפשפשת והופכת בו. כל שקית מספרת סיפור. שקית של גדולה של קסטרו עם כתמי מרק תרמוז על ביקור אצל ההורים שכלל משלוח מזון, שקית עם לוגו של הביטאט תצביע על שיפור בתנאי השכר או לחלופין על פלצנות בורגנית, המון שקיות קטנות וצבעוניות יעידו על צריכה מוגברת של ירקות, נוכחות בולטת של שקיות פיצוציה צהובות יספרו על חיי לילה ערים, וכן הלאה. הארכיאולוגים של העתיד ימצאו בחורבות ניו יורק ובתל אביב בעיקר מוצרי אריזה. מבחינת פענוח הממצאים צפויים להם חיים די קלים.
ולסיום פניה נרגשת אל הקוראים הרוחניקים והרוחניקיות, קבליסטים, בודהיסטים, הינדואיסטים, משחזרי גלגולים ומגלגלי מִחזורים, או בקיצור לכל מי שמאמין שהסוף הוא עניין זמני ולא סוף פסוק: השקית היא נצחית כמו הנשמה. קיווצ'צ'נו אותה לכדור והשלכנו? היא תחזור להציק לנו בחיים הבאים. להלן כמה תרחישים מתקבלים על הדעת: רוח קלה תוציא את השקית מהמזבלה ותפריח אותה אל החופש, עד שתנחת על צמרת הדקל בחצר שלכם; אולי היא תמשיך להתבדר יובל אחרי יובל לצידי כביש החוף, גם כשתסעו שם במכוניות מונעות בגז; יתכן שהיא תיאכל על ידי פרה בפאתי דלהי ותחורבן מחדש בערמת אשפה ממש בפתח הגסטהאוס שבו ילונו הנינים שלכם בטיול שלהם להודו; אם תיוולדו מחדש כדולפין (אמן!) יתכן שהשקית תגיע אל המעיים שלכם ותשגר אתכם לסיבוב נוסף בסאמסרה. לא חבל?
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
