'ניו אייג nrg - יאללה מאסללה

ראשי > ניו אייג' > שחר שילוח

נזירים טיבטים בדרהמסלה.
Sukanto Debnath , cc-by

יאללה מאסללה

נשים על עקבים טופפות על מדרכות משופצות, פריזורות מחומצנות ומחשופים שלא נראו קודם. בדהרמסלה שלי קורים דברים מבלבלים

26/6/2007

לעולם אל תניחו לעצמכם להתרגל להודו. אופס, מעדתי. אמרו לי לעולם לא להגיד לעולם לא. ובכל זאת: אל תתרגלו אליה.

דה יזרָאֶלי בּלָנקֶט
כשבני השבט מתרחקים מהטריטוריה שלהם ומגיעים אל ארצם של הצנומים והגמישים, דברים מוזרים מתחילים לקרות. למשל תופעת היזרָאֶלי בּלָנקֶט. מסמך אנושי מזעזע קלות
לכתבה המלאה

אל תתרגלו אל טעמו של הצ'אי, אל תתרגלו אל הנוף שנשקף מחדר הגסטהאוס ואל תתרגלו אל ניחוח הקטורת במקדש החביב עליכם. אל תניחו לעצמכם להתרגל אל חיוכו של הקבצן שאתם הכי מחבבים, אל תתרגלו גם לקומבינות שטוויתם עם מקומיים מסבירי פנים. אל תתרגלו לגוון גלימתו של הבבא, אל קוטרה של צלחת הטאלי, או אל צווחות הקופים. אם תתרגלו להודו, לא באמת תהיו בה.

Liz Highleyman , cc-by

אל תקחו לי את הפרות

אטצ'מנט במורד הגרון

ככה זה. אחרי שחוזרים לאותו המקום יותר מפעם או פעמיים, אוטומטית הוא הופך להיות המקום "שלי" ובגלל שזה המקום שלי, לא מקובל עלי שישנו אותו מבלי להתייעץ איתי קודם, מבלי לשאול את דעתי. אני שבה לדהרמסלה זחוחה. ההרים עדיין לבושים בירוק האהוב של עצי המחט, הנהר עדיין זורם ושיערם של הטיבטים עדיין שחור, חלק ויפה. אבל היי! מישהו (ריצ'ארד גיר אולי?) סלל את המדרכות, הזיז את שוק הירקות ואיתו גם את הפרות, פתח כמה חנויות שמוכרים בהן בערך מה שמוכרים בסופרפארם והוסיף קומות חדשות לבתי מלון ישנים. עכשיו, בדהרמסלה-שלי קורים דברים מבלבלים: נשים על עקבים טופפות על מדרכות הבטון, גברות בגילה של

אמי משוטטות שם בפריזורות מחומצנות ועשויות היטב, מחשופים שלא נראו קודם מלמדים את המקומיים שיעור בסיליקון והורים צעירים מסיעים תינוקות בעגלות מאובזרות, ממש כמו תחת הפיקוסים בשדרות התל-אביביות.

לא, לא יתכן שמה שמעקצץ לי בגרון זה תסכול ובוודאי שלא כעס - הרי אני מתרגלת יוגה ולפעמים אפילו מדיטציה! אלך ואשטוף את העקצוץ בצ'אי. אך אבוי, למשקה החם יש טעם קצת שונה מהמוכר, המוזיקה ברקע לא שמעה על סיטאר או על טאבלה, השולחן נקי מדי, האור בהיר מדי, המלצר דובר אנגלית רהוטה מדי ובשולחן ממול יושבים - מי היה מאמין - אזרחי ארצות הברית. האם זאת קנוניה נגדי, או שבמורד הגרון מתחלק לו אטצ'מנט?

Liz Highleyman , cc-by


	אם היה לו קבר, גנדהי היה מתהפך בו


	האוטובוס המקומי מקרטע, מתנשף ומתאמץ, נוסע בדרכים המתעקלות של ההימלאיה. בתוכו כמה נזירות שלוות מבט, אנשי גדּי דקי גו ומחוטבי פנים, שני סיקהים רחבי כתפיים וישראלית אחת, שמקווה ששיער כהה שנקלע לצמה יגרום לה להיראות ולהרגיש כמו מקומית. היא טועה. גם אם הייתה טורחת לצבוע את הפסוקת בשערה, לענוד צמידים וללבוש סלוואר קמיז - אף אחד לא היה טועה. המחשבות המערביות שמתרוצצות בראש (מתי עוצרים לפיפי?, איך אומרים בהינדי 'אתה יושב לי על התיק ויש שם בקבוק שמפו שעלול להתבקע'?) לעולם לא יניחו לפניה להיראות הודיות למרות כהות השיער והעיניים. יש המון מחנות צבאיים בהודו והם נשקפים מהחלון. אני חוזרת: בארצו של גנדהי, במקום שבו צמח האיש שהוא שלום, יש מחנה צבאי כמעט בכל חור. את שערי הבסיסים מעטרות כתובות שגורמות לי לזוע בחוסר נחת במושב האוטובוס: "מוות למען המדינה הוא תהילה", "החיילים הם הטובים שבגברים", "לתת את החיים לצבא זאת גאווה". מה, הם לא יודעים שגנדהי, המהאטמה, שהאוטוביוגרפיה שלו מונחת על מדף בביתי, לימד בדיוק את הדבר ההפוך? באסה עם ההודים האלה, לא מצייתים אפילו לסטריאוטיפ הבסיסי ביותר. יד מונחת על כתפי. אֶקסיוּז מי, יוּ אר פרום וויצ' קאנטרי? מי? פרום יזראל אני. אה, יזראל וֶרי גוּד. למה? מֶני מֶני ארמי יזראל. סטרונג.

יו אר פרום וויצ' קאנטרי?


	מה לה, למאלה?


	בתחושת חגיגיות רוחנית אני נכנסת לשיעור דהרמה אצל הלאמה החביב עלי. הגעתי בשנייה איחור וכבר צפוף. הרצפה המרופדת בכריות מכוסה כולה בתלמידים, העטים שלופים, מחברות מקושטות בסמלי אוֹם פתוחות לרווחה, מכשירי ההקלטה בפעולה. בנימוס אני מפלסת את דרכי בין צרפתים ליפנים וכשברכות הפתיחה כבר מזדמרות ברקע, אני מתיישבת ליד אוסטרלי תכול עין. הוא מביט בי בחוסר נחת, אני מחייכת, הפרצוף שלו חמוץ. עוברות חמש דקות, אני שוב מציצה בו ומוצאת את אותו פרצוף עגום. אולי צפוף לו? אני זזה הכי הרבה שאפשר ומתחככת, כמעט בבוטות, בגברת מגרמניה שלא מוציאה הגה. ללא הועיל - האוסטרלי עדיין קודר, נראה כועס אפילו. יתכן שהוא מוטרד ממצבו המר של העם הטיבטי או שחרד לבריאותו של הדלאי לאמה יבדל"א. החלטתי שלכשיסתיים השיעור אניח יד מנחמת על כתפו ואבטיח שבסוף הכל יהיה בסדר, בעזרת הקארמה. עוברות שעתיים. השיעור מסתיים, הלאמה מתמתח, התלמידים קמים על רגליהם. כמקובל, גם אני עומדת ומשפילה מבט לרצפה כשהמורה עוזב את החדר. עכשיו הכל ברור, התשובה פרושה על המחצלת: ישבתי לאוסטרלי על המאלה. יש חשש שאוולד מחדש כרמש. יש למישהו חומר לחיטוי קארמה?

trngam, cc-by

פיפי, סוטרה ולישון


	אקזוטיקה


	אז מה יש בה בעצם? כן, המקדשים יפים, הפרות קדושות, האוכל טעים והקירטאן של הסיקהים זה אחלה גרוּב, אבל בתכל'ס: חם שם וזול שם, אפשר להביא ולמכור קצת גם כאן, ואני לא מתכוונת דווקא לסמים. העוני נוח למבקר. הוא גורם לאוכל להיות זול כל כך, שמי סופר כמה בננות-צ'אי-דאל-פאקורה אכלנו ביום. העוני מאפשר לנו לקנות בגדים על המשקל ולהתייחס אליהם כאל כלים חד פעמיים. העוני מייצר יופי של תמונות לשלוח הביתה: ילדים רזים בפתחי בקתות, נשים בסארים מטונפים על רקע שדה אורז. העוני משמר את האקזוטיקה ואקזוטיקה זה טוב לתיירים (בעיקר אם מצליחים לסנן ממנה את הקבצנים ואת בתי השימוש המטונפים). אז עם כל הכבוד לחמלה, עמוק בפנים, אני לא רוצה שהודו תשתנה לי. לא רוצה שהיא תהפוך לאמריקה אסייתית. לא רוצה שהפילים ייעלמו מהרחובות לטובת סניפי מקדונלד'ס ולא רוצה שבכפרים ההרריים הקטנים יזרום חשמל, כי חשמל הורס פסטורליה. אני רוצה גברים עם טורבנים ושפמים ונשים עם המון תכשיטים וילדים שמצחצחים שיניים עם מקל וקופים על המרפסות. חיטוט שטחי בזכרון אומר לי שבעצם אני יכולה לשים את עצמי במקומם. גם אני גדלתי בכפר אקזוטי. קוראים לזה קיבוץ. כשהייתי ילדה והעסק המוזר-ומעניין הזה פרח, נהרו אליו מבקרים וחוקרים מכל העולם. אנשים ממדינות בלונדיניות באו לחזות בפלא האנתרופולוגי ובילדים הבריאים, שטופי השמש והחציר ששוטטו בו יחפי רגליים ומרובבי אדמה. פעוטות ישנו בבתי ילדים, פרות רקדו הורה, תרנגולות קרקרו את המנון הפלמ"ח ובחדר האוכל הגישו תה פושר, רכילות חמה וביצה קשה, והאנשים היו מאושרים. בפקודה! אני זוכרת שקיץ אחד חבורת יהודים תפוחי ארנק וכרס מסן-דייגו באו לבקר ולצפות בצאצאי הילידים מאכילים ברווזים בפינת החי. דיס איז א קאמרה, אמרה אחת מהם והציגה בפנינו מצלמה, איט טייקס פיקצ'רס. הם התבוננו בנו מוקסמים, בערך כפי שקורטז הסתכל על מוטנסומה ואנשיו ובערך כמו שתיירת מערבית מביטה על ילדים טאמילים בחוף דרומי נידח. הקיבוץ השתנה וטוב שכך. זה יקרה וזה קורה גם להודו.

צילום: יהל בן-דוד,


	האיש שגרם לי לרצות לקרוא רומן רומנטי


	האמריקאי גדול המידות וצהוב השיער עמד ברחוב היחידי של הקולוניה הטיבטית בדלהי. שמחתי לראות פרצוף מוכר - הוא היה חבר של חברים - שמדבר אנגלית במבטא שקל לי להבין. בניתי על צ'אי של סוף היום או לכל היותר על פלרטוט אינטרקונטיננטלי. אבל הו לא: הגבר שמולי היה מתמודד בכיר באולימפיאדת הדהרמה. לאחר שהבהיר לי שהוא אמנם אמריקאי, אבל כבר שמונה שנים אינו חי בארץ ההמבורגר, הפסים והכוכבים, נפנה לוודא האם גם אני נמנית על אספני הסוטרות. תגידי, הוא שאל, היית בשיעור שלימדו בו את המכתב של נגרג'ונה למלך גאוּטמיפּוּטרה? הייתי. הוא: מה את חושבת על פסוק 64? אני: ממ... ה: התרגום לדעתי לא משהו. א: ממ. ה: את זוכרת איך קוראים לאוולוקטישוורה בטיבטית? אני תמיד שוכח. א: אולי מָנג'וּשרי? ה: לא, מה פתאום, מָנג'וּשרי זה האל של החכמה. א: (מבוכה עזה) נכון, סליחה. ה: נזכרתי, זה צ'נרזינג. א: זהו! נכון! צ'נרזינג זה השם הטיבטי של מהאקאלה (הקלה). ה: לא, צ'נרזינג זה טיבטית לאוולוקטישוורה בסנסקריט (חיוך סלחני). א: אויש, סליחה. ה: איזה חלק את הכי אוהבת בסוטרת הלוטוס? א: ממ. ה: ובמדריך לחיי הבודהיסטווה של שנטידווה? א: אהמ, אולי אני אלך לחדר שלי עכשיו. כבר מאוחר בשביל צ'אי. אני מקווה שהוא חשב שאני הולכת לעשות מדיטציה, פיפי, סוטרה ולישון. חלק מזה באמת עשיתי.

שחר שילוח. היתה בגלגול קודם מלומד טיבטי

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

שחר שילוח
	ארוחת בוקר של אלופים
	יאללה מאסללה
	לבן על לבן
	לא זורמת

כל הכותבים

כותבים אחרונים
	אבולוציה עכשיו
	אביתר שולמן
	ארז שמיר
	בארי לונג
	גבריאל רעם
	ד''ר דבורה צביאלי
	דוד מיכאלי
	יונתן לוי
	מיכל גזית
	ערן גולדשטיין

סקר


מישהו פה לא היה בהודו?
כן, אני
לא