 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על הזקנה שמתחילה כשהסקרנות נגמרת
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
12/7/2004 9:58 |
|
|
|
|
|
|
|
הילדה שלי היתה בערך בת עשר כשהחלטנו ביחד שהיא כבר יכולה לנסוע לבד לשיעורי בלט. מדובר בזמנים אחרים. המושג אינתיפאדה לא היה קיים. קו חמש היה אוטובוס שכונתי שרוב הזמן התפוצצו בו מצחוק מהבדיחות של הנהג. שכונה שקטה שבה כולם הכירו את כולם.
יעל העליון היתה המנהלת של בית הספר השכונתי שלנו, גורו אמיתית, צנועה, תמימה, עם חזון של נביא. ביחד איתה חלמנו כל האמהות בשכונה איך נקים בית ספר לאומנויות בכוחות משותפים. וגם עשינו את זה.
ברגע שהחלטנו שהגיע הזמן שילדתי תיסע לשיעור הבלט שלה לבד באוטובוס, התחלנו לעשות חזרות. תבינו! מדובר בקו חמש שכונתי, ארבע תחנות, בשעות האור, נהג מוכר, כמו גם רוב הנוסעים מהשכונה, 10 דקות נסיעה, אין פקקים והאמהות עושות תורנות ליווי עד התחנה שליד הבית ומהתחנה שליד הסטודיו, ליווי הרמטי בלי הפתעות. להזכירכם, מדובר בתקופה שבה אף אחד לא הסיע את ילדיו לחוגים, כי לרוב ההורים לא היו שתי מכוניות. מכונית משפחתית היתה פריבילגיה שקראו לה "אוטו" ורוב הזמן היא היתה בידיו של האב.
עשינו חזרות רבות, ילדתי ואני, ארבע תחנות בקו חמש הלוך וחזור. עשינו סימנים מזהים, חוזרים ונשנים. זהו. בחזרה הגנרלית האחרונה התלוויתי אליה לנסיעה בעודי עושה את עצמי, על פי בקשתה, שאני לא מכירה אותה.
היא יצאה מהבית, מצאה את התחנה הנכונה, עלתה לאוטובוס הנכון, שילמה לכרטיסן (שישב אז בכלוב רשת סמוך לדלת האחורית) ותפסה מקום ישיבה. ילדתי הדקה ישבה בגו זקוף, שיערה הבהיר משוך לקוקו ועיני התכלת שלה עוקבות בדריכות אחרי הסימנים, סופרת תחנות בלי קול. ממקומי באחורי האוטובוס, בתפקיד ה"אשה הזרה", לא הפסקתי להזיל דמעות התרגשות, בעיקר כי פתאום הבנתי שיום אחד העפיפון המתוק שלי יתעופף לשמים שאין לי בהם שליטה. זה היה חוט העצמאות
הראשון שהותר. לבי החסיר פעימה של כאב וגאווה במקביל.
כבר בתחנה השלישית הקטנה קמה, וברביעית ירדה מהאוטובוס מבלי להביט לאחור. אני, ה"זרה", עוקבת אחר צעדיה, שומרת מרחק מוסכם. לפני הפניה מדיזנגוף לשדרות קרן קיימת (היום בן גוריון) היא לא עמדה בפיתוי ובתנועה חיננית, בעודה כאילו מנערת את זנב הסוס שלה, הגניבה מבט מלוכסן לוודא את נוכחותי, כובשת חיוך לא מתוכנן ומגבירה את קצב צעדיה.
גל דמעות חדש הציף אותי. אנשים הביטו בי כאילו קרה לי אסון, אבל נחשול הדמעות היה ים של אושר. הילדה שלי יוצאת לדרכה. הבנה חדשה הציפה אותי. לא תמיד העולם חווה אותך כפי שאתה חווה את עצמך. דמעה שהזלת מאושר יכולה להתפרש ככאב. דמעה שהזלת מצער יכולה להתפרש כשמחה.
לפעמים אתה מטעה את העולם כי אתה מרגיש דבר אחד ומשדר דבר אחר. לפעמים העולם טועה כי הוא נוטה לראות אותך דרך עיניו.
היא נבלעה בסטודיו. חיכיתי עד שתצא בתום השיעור. שיחקנו את משחק ה"זרה" גם בדרך חזרה. היא עלתה לאוטובוס בכיוון הנכון, ירדה בתחנה הנכונה ושם הפכתי שוב לאמא. היא קפצה עלי בחיבוק כאילו לא התראינו ימים רבים. גם היא בכתה מהתרגשות. החזרה הגנרלית הצליחה. ביום האמיתי ליוויתי אותה לתחנה עם אחיה בן השש. הזמן עבר כמו נצח. לא היו טלפונים ניידים. התקשורת נותקה כמו חללית שמתנתקת מתחנת האם. הבעיה היתה שתחנת האם הייתי אני. העיסוק באחיה הקטן הציל אותי מאובדן שפיות. הגענו לפני הזמן לתחנת הבית. ספרתי אוטובוסים כמו מלמול מנטרות. בסוף הגיע האוטובוס וממנו ירדה בגאון ילדתי שחזרה מהחלל. שיחקתי אותה בלי בכי, כאילו ברור שהיא תגיע בשלום. ארמגדון רגשי. מבחינתי, זה היה סוף העולם לקבל את ילדתי שלמה, בריאה וגאה אחרי ארבע תחנות בקו חמש ולשחרר את החוט הראשון בעפיפון העצמאות שלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ניסיון צובר קמטים כמו כביש ישן וטוב
|
|
|
 |
|
|
|
היינו מותשים ורעבים. אחיה סידר את הצלחות. אני חתכתי סלט והיא ערבבה מקושקשת. רק כשגמרנו לאכול היא פתאום אמרה בקול חשוב:
- היום באוטובוס, הבנתי הכל על החיים.
- באמת, שאלתי אותה, מה הבנת?
- הבנתי, היא אמרה, מה מחזיק את האנשים בחיים.
- ומה הבנת, שאלתי שוב.
- הבנתי שמה שמחזיק את האנשים זה הפינות.
- פינות?
- כן, היא אמרה. אף אחד לא יודע מה מחכה לו מאחורי הפינה והסקרנות הזאת זה לכל החיים.
נעשה שקט במטבח.
ואיך הבנת את כל זה, שאלתי אותה בעודי מוזגת שוקו לכוסות המיקי מאוס.
כל פעם כשהאוטובוס פנה ולא ידעתי מה מחכה לי ואיך אני אדע מתי לרדת הרגשתי פחד אבל גם סקרנות.
עוד לפני שהספקתי לענות לה, אמר בן השש בקול מתוק ושבע: אפילו שלא הייתי בשום אוטובוס גם אני הבנתי הכל על החיים.
ומה אתה הבנת, שאלתי כאילו אני רגילה לאמירות כאלה.
אני הבנתי, הוא אמר בקולו המלאכי, שגם מי שמתאמץ וגם מי שלא מתאמץ - החיים עוברים אצל כולם. וגם, הוא הוסיף בלי נשימה, שאני בכלל לא רוצה לנסוע לבד באוטובוס.
אם יכולתי להרשות לעצמי להתעלף זה היה קורה לי. לא יכולתי. אבל המקושקשת שלי התקררה כי לא יכולתי לבלוע. שנים אחר כך, כשרואיינתי לקראת תערוכה שלי, שאלו אותי על פחד מזקנה. זקנה, אמרתי בלי לחשוב, מתחילה כשהסקרנות נגמרת. אבל, מיהרתי להוסיף, החיים עוברים בדרכם, לא תמיד צריך להתאמץ, לפעמים החוכמה היא היכולת להרפות.
מה חידשתי לעצמי, לעולם, או לילדי שכבר אמרו את זה? התורה כולה כבר היתה שם בילדותם. בילדות של כולנו.
ברגע מסוים בילדותנו אנחנו יודעים הכל. אחר כך אנחנו מתחילים לשכוח ובסוף, מתאמצים לזכור, ממציאים לנו "תרפיות-חזרה-אל-הילדות", מתגעגעים אל החוכמה שהיתה בנו. רק הניסיון היה חסר לנו אז. ניסיון צובר קמטים כמו כביש ישן וטוב. לומדים להכיר את הפניות ומופתעים כל פעם מחדש ממה שמתגלה מעבר לפינה. טועים לחשוב שאם נמתח קמטים, נרים שדיים ונבלע ויאגרה, נוכל למחוק את הזמן והניסיון ולחזור אל חוכמת התמימות.
המורה הדגול שלי להומיאופתיה קלאסית, ג'ורג' ויטולקס, שקיבל לפני מספר שנים פרס נובל לרפואה אלטרנטיבית, אמר באחד השיעורים משפט שנחרת בי: "אנשים", הוא אמר, "יכולים לצבוע את השערות בכל צבע שמתחשק להם, אבל השורשים תמיד יצמחו בצבע שאליו הם הגיעו..."
אני צובעת שיער. מעשנת. לא שותה מספיק מים ולא ישנה מספיק שעות. אבל אני יודעת שהזקנה מתחילה כשהסקרנות פוסקת ושהחיים עוברים בין אם אנחנו מתאמצים ובין אם לא.
ילדי הם המורים שלי עד היום. וגם הילדים של כולנו. אם היינו זוכרים את חוכמת ילדותנו לא היינו צריכים לחזור אליה כדי לזכור את מה ששכחנו מתוך פחד או כאב.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
