 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק עם סיפור אמיתי על אובדן, אמון ואמונה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
15/8/2004 10:26 |
|
|
|
|
|
|
|
היה שקט בחוץ. חום עירוני לח ומעיק. קבענו בעשר בבוקר. בדרך כלל כשאני לא שקטה יש סיבה טובה לתחושות שלי. באותו בוקר לא הייתי שקטה.
בתשע חמישים וחמש אני שומעת נקישה מהססת. בעודי ניגשת לבדוק נשמע גם צלצול. אני פותחת את הדלת. עומד שם ילד. מאחוריו עומד אביו. אין שם אמא.
אין לי מושג
איך ידעתי שאותו אבא ענק, והוא באמת היה גדל מידות, הוא זה שנקש בדלת בהיסוס והילד הוא זה שהעז לצלצל. למרות שלא היתה שם אמא יכולתי לראות אותה מחייכת אלי. למה אני צריכה לראות את זה אני שואלת אותה בלבי. את לא צריכה, היא עונה בלי מילים ולרגע נדמה לי שהיא שם איתנו, פותחת את הדלת לרווחה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הוא לא האמין בי אבל היתה בו אמונה
|
|
|
 |
|
|
|
אין ילד שאינו מיוחד במינו, אבל הילד הזה היה מקסים במיוחד. בעוד אביו משפיל את מבטו הוא הישיר את עיניו אל עיני והושיט לי את ידו. היתה לו יד טובה וחמה. נעים מאוד הוא אמר, אני גל, וזה אבא שלי. הושטתי יד לאביו והוא לחץ אותה בחום. גם לאביו היתה יד טובה, אבל אחרת. הוא לא האמין בי. גם גל לא האמין בי, אבל היתה בו אמונה.
אולי זה ההבדל, חשבתי לעצמי, בין מבוגר שמאבד אמונה בגלל ניסיון חייו, לבין ילד שלא מאבד את האמונה למרות כל מה שקרה לו בחייו. הילד שצלצל בדלת איבד את אמו. אביו איבד את אשתו. את אם בנו. את האם של כל הילדים שעוד היו יכולים להיוולד להם ביחד. את חייו לצידה. את חלומו להזדקן איתה עד סוף ימיו.
אמא יש רק אחת ובכל זאת הילד הזה איבד את אמו ולא איבד את אמונתו. על האמונה שלו סמכתי, אבל כמו שאמרתי, כשאני לא שקטה יש לזה בדרך כלל סיבה טובה. ובאותו בוקר לא הייתי שקטה.
בתוך שעה התבהרה תחושת אי השקט שלי. האב התעקש לחקור את כישורי וניסיוני בטרם אגע בילדו. החקירה החלה כבר בשיחת הטלפון, ואני נעניתי לו, מכבדת את מקומו, מזדהה עם כאב האובדן, מבינה את אובדן האמונה. מתעלמת מחוסר השקט שכבר אז כנראה נקש על דלת לבי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לצחוק כמו שתמיד צחקתי
|
|
|
|
|
|
|
גל נצמד אל גופי כשליוויתי אותם אל הדלת. אבא שלו שתק. אני מחכה לכם בעוד שבוע, באותה שעה, אלא אם כן תודיע לי אחרת, אמרתי לו. הדלת שנסגרה פתחה חלון.
הם הגיעו בעשר בדיוק. האיש הגדול שאל אם הוא יכול לקבל כוס מים ולהישאר לקרוא עיתון בעוד אני וגל נכנסים לשעה פרטית שכולה שלנו. גומת החן שלו היתה עמוקה במיוחד.
עברו מפגשים לא מעטים בהם הוא ישב בחדר אחר עם עיתון בעוד גל ואני נוגעים בכאב בטרם ביקשתי בעדינות מהאיש הגדול עם גומת החן להפסיק לבוא או לבוא באמת.
מה את רוצה, הוא שאל, אני בא בלי טייפ, יושב בחדר אחר, קורא עיתון, משלם, מה עוד את רוצה ממני.
הכל, אני אומרת לו. שתבוא פעם אחת לבד באמת. בלי טייפ, בלי עיתון, בלי ילד. אני רוצה שתדבר.
הוא בא לבד. נכנסנו לחדר. הצעתי לו לבחור לעצמו מקום. הוא בחר במזרן שהיה קטן למידותיו. כפות רגליו גלשו לרצפה ואת ראשו תמכתי בכרית נוספת לפני שהתיישבתי לצידו והנחתי את ידי על בטנו.
הוא לא דיבר. הוא בכה. הוא כל כך אהב את האשה שלו. הוא בחר בה בקושי והיה מוכן למות למענה. החלום שלהם היה בית גדול עם המון ילדים. גל היה השם שבו הם בחרו ביחד לילד הראשון שלהם. גל אחד הוא לא הים כולו, הוא כתב לה, יהיה לנו ים של ילדים הוא הבטיח לה בטיפולי ההפריה הממושכים. היא נאבקה ללדת. צחקה בקול קורא תיגר כשאימצה את בנה אל לבה. היא נאבקה כמו לביאה במשך הטיפולים הכימותרפיים שלא עזרו לה. גל היה בן שנתיים כשאמו הלכה לעולמה.
תעשי לי סדר עם הילד, הוא בכה בלי בושה. אין לי איך, בכיתי איתו, תעשה אתה סדר. תסכים להיפרד. תרשה לילד שלך להיות ילד. הוא איבד את אמא שלו, ובדרך בה בחרת גם אין לו באמת אבא. תתאבל. מגיע לך. הפסדת אהבה גדולה וחלומות אמיתיים. הכל נכון. אבל הגיע הזמן שלך ללמוד מהילד הנפלא שלך שלא איבד את אמונתו.
מה לעשות, הוא שאל בעודו מתהפך על בטנו, חופן כרית אל לבו ומקרב את ברכיו אל החזה כמו עובר.
אתה שואל מה לעשות ואני שואלת אותך מה הכי היית רוצה לעשות.
יותר מכל הייתי רוצה להיות נאהב, להיות מאוהב, לעשות משפחה לילד שלי, לעבור את הכאב, לצחוק כמו שתמיד צחקתי.
ומי מונע ממך לעשות את כל זה, שאלתי אותו בעודי מלטפת את גבו, את הגב שלו שהלך לאיבוד.
רק הפחד, הוא ענה בלחש, הפחד לאבד שוב את כל מה שכבר היה לי.
גרוע ממה שהיה לא יהיה, נכון? שאלתי. נכון. הוא אמר.
תן לילד הזה מה שמגיע לו. הוא זקוק גם לגבר שאתה יודע להיות, לא רק לאבא הנפלא שאתה. הוא זקוק לך באמת.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
