 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על בטן מלאה חיות וחופש יצירה של ילדה בת חמש |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
29/8/2004 9:43 |
|
|
|
|
|
|
|
הייתי בת חמש. כל בוקר הלכתי לגן העירוני שמאחורי בית הכנסת בסוף רחוב דיזנגוף בצפון הישן של תל אביב. הוא היה קטן לעומת בית הכנסת הגדול של אלנבי אבל הוא היה ענק במונחים של ילדה בת חמש.
היו שם שני גנים צמודים ושתי גננות. הגננת עדנה היתה הגננת הטובה והגננת טובה היתה הגננת הרעה. כולם ידעו את זה. בלי שום חישוב בנומרולוגיה קבלית ובלי הבנה מינימלית ביסודות הפנג שואי, כולם ידעו שבגן של עדנה טוב ובגן של טובה רע.
הייתי בת חמש והייתי אצל טובה הרעה. היום אני יודעת שהיא לא היתה רעה ממש. גם לה כנראה היה לא קל. היא היתה נעולה רגשית, קשה, כוחנית, מתוסכלת, אולי מבוהלת ולבטח מאוימת מילדים שאין להם גבולות.
הייתי ילדה נמרצת, שמנמונת, ירוקת עיניים, מלאת שמחה, נעלבת בקלות, נועזת ומוכנה לקרב היומי בגן של טובה הרעה. לשמחתי גם לא הייתי ממש מודעת אז לחרדת הנטישה שלי, למרות שהורי לא ליוו אותי לגן. אחי הגדול, רן, שאולץ לקום מוקדם, לעשות עיקוף דרך דיזנגוף, לקחת סיבוב לבן יהודה ולהגיע בלי לאחר לבית הספר, היה מלווה אותי אל השער הפתוח ועוזב אותי שם, מאשים בלי מילים ומרגיש אשם בדרכו.
תוך שבועות ספורים כבר שלחו אותי לבד. לימדו אותי לבקש
ממישהו להעביר אותי את הכביש הגדול. מילים כמו אנס או פדופיל לא היו חלק מהרפרטואר היומי, ממש כמו שלא דיברו אז על תינוק שנשכח באוטו. הייתי בת חמש. נתתי את ידי בידו של זר וככה חציתי את הכביש אל הגן האבוד.
מהר מאוד העבירו את המפתח שהיה תלוי על צווארו של אחי הגדול אל צווארי. פעם שאלתי את אחי הקטן אם הוא זוכר מתי העבירו לו את המפתח. אם גם הוא היה ילד-מפתח טיפוסי, כמוני וכמו רן אחינו הבכור. לדעתי, המופלגת בשנים, אחי הקטן לא זוכר שום מפתח כי הצורך שלי להגן עליו מכאב אפשר לו לשכוח דברים שרואים משם. כל כך הגנתי עליו מהרגע שבו הוא נולד. אולי מאותו רגע הוא גם בחר לשכוח את הכאב לתמיד. אולי הוא לא חווה אותו אף פעם.
אני זוכרת בקרים בודדים בהם אבי לקח אותי לגן מוקדם מדי, אל גן נעול. בפעמים בהן אמי ליוותה אותי, איחרתי. לא היה זמן לשום "נישוקי" ושום "חיבוקי". על "אקמולי" אפילו לא דיברו אז. כאב ראש היה כאב למבוגרים בלבד. המונח "הדחקה" לא הוזכר בספר ימי חיי, או באלבום התמונות של סוף השנה ההיא, בו אני מצולמת בט"ו בשבט, מחבקת עציץ קטן מחימר בצבע חום שמתוכו נובט עלה אחד בלי פרח אבל חיוך ענק מרוח על פני כמו סמל נצחי לעתיד ורוד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חיות גדולות שלא נכנסות לדף קטן
|
|
|
 |
|
|
|
אני מתגעגעת אל הגעגוע שחשתי אז. הייתי כמעט בת חמש. כמעט יומולדת. היה יום נפלא. אביב עירוני קסום נמס בשמש הרכה. הגן שלי, באחורי בית הכנסת ההוא, היה עטור עצים עתיקים וריח של פריחה. הגעתי לבד. השער היה פתוח. לא איחרתי ולא הקדמתי. לא נאשמתי ולא הואשמתי. איש לא היה לצדי באותו רגע בו פשטה בי תחושה של אושר שהיתה לא יותר ולא פחות משביעות רצון תמימה.
באותו בוקר שלעולם לא אשכח, הגננת טובה, שמה במרכז השולחן קופסת צבעים אחת לכולנו. הייתי נרגשת. כל כך אהבתי לצייר. טובה הרעה ביקשה מכולנו לצייר חיה שאנחנו אוהבים.
כל כך הרבה שנים חלפו מאז. לעולם לא אשכח את הרגע ההוא בו היא חילקה לנו דפים דקים, לא ממש לבנים, קטנים ומחוספסים, אחד לכל ילד. במונחים של היום מדובר בשמינית גיליון, דף של פקס. אז זה היה שיא אמיתי. דף שלם שכולו שלי ושל החיה שאני אוהבת.
היום נצייר חיות, אמרה טובה הגננת, כל אחד יבחר חיה שהוא אוהב ויצייר אותה על הדף שלו. אני בחרתי אייל. זה מה שרציתי לצייר. למזלי הרב אף אחד לא בחר בצבע החום. רק כשהתחלתי לצייר הבנתי כמה הדף קטן. הוא לא הספיק אפילו לקרניים של האייל המפואר שלי.
גלשתי מהנייר הקטן אל השולחן, אחר כך המשכתי לצייר את הצוואר שלו על הכסא. את הגוף של האייל שלי ציירתי על כל הרצפה, ממש עד פתח הגן ואת הזנב שלו ציירתי על הדלת. הייתי מאושרת ממש. האייל שלי היה אמיתי, גדול וחזק ותפס את רוב הגן. אבל השמחה שלי לא נמשכה זמן רב. טובה הגננת שלחה אותי לפינת העונש וקרצפה בכעס את האייל שלי גם מהשולחן וגם מהרצפה.
היא קראה להורי ואמרה להם שאני ילדה חריגה וחסרת גבולות. העונש נמשך בבית. קיבלתי מכות ולפני השינה הבטחתי לבקש סליחה מהגננת וגם לא לצייר יותר חיות גדולות שלא נכנסות לדף קטן.
הבטחתי אבל לא הבנתי. לא הבנתי למה כועסים עלי. למה אסור היה לאייל שלי לצאת מהדף ולמה נותנים דפים באותו גודל לכל החיות ולכל הילדים.
האמת היא שבתוך לבי אף פעם לא ויתרתי על האייל שלי, אבל בגלל שהייתי אז קטנה מדי ובגלל שגם הדף היה קטן מדי וגם בגלל שהגננת היתה חזקה מדי וגם בגלל שהורי באמת לא הבינו שלא היה לאייל שלי מקום על הדף הקטן ההוא, לא היתה לי ברירה. אז פשוט בלעתי אותו. את האייל שלי. וזהו. לא היה אז אף אחד שיגיד לי כמה קשה לחיות עם אייל כזה גדול בבטן של ילדה.
לקח לי שנים להבין שהאייל הזה הוא אני. שטובה הגננת לא היתה רעה. שגם לעדנה הטובה היו חסרונות משלה. שהורי עשו את מיטבם בדרכם. שגם אני לא חסכתי טעויות מילדי שלי. ובעיקר, שאני מתגעגעת. אני מתגעגעת לרן, אחי הבכור שלא הספקתי לגעת בו כי הייתי קטנה מדי ואני מתגעגעת אל אבא ואמא שלי שלא הספקתי לגעת בהם כי הם עזבו לפני שגדלתי לצדם באמת.
האייל שלי חכם ממני. הוא חי ושמח בדרכו. הוא מבין שאין שום משמעות לגודל הדף שעליו ניסיתי לצייר אותו. גם אני בדרכי הבנתי שגודל הכמיהה שלי לא מכתיב דבר. לא בגלל מה שעבר ולא בזכות מה שעוד יקרה. חדלתי להאשים את העולם. הבנתי שהאייל שלי אמיתי. הוא חי בתוכי אבל גם לו לא קל. הוא אני. אני רואה אותו כפי שאני בוחרת לראות אותו. גבולות הקיום שלי הם אותם גבולות שמאפשרים לי להיות ילדה כל כך גדולה ששום אייל לא יכול לצאת לה מהדף.
אין דף קטן אם אני מוכנה לגדול. אין אייל שלא יהיה מוכן לגדול איתי אם רק אסכים לקבל את קיומו בתוכי.
ביום הראשון שלי בכיתה א' העתקנו מהלוח הירוק שלוש מילים בלי להבין דבר: "שלום כיתה אלף".
אני עולה כיתה. אם הייתי כותבת היום את מה שבאמת בא לי לכתוב, הייתי כותבת רק שמונה מילים שהיו מספיקות לי לכל החיים:
שלום אימא. שלום אבא. שלום ילדים. שלום אייל.
אחר כך הייתי שמה יד על הבטן שלי ונחה בשלום על חיי.
סיפור האייל שלי מוזכר בדרכו בפרק "פתח דבר" בספר "מגע ישיר" שיצא לאור ב-1997, בהוצאת ידיעות אחרונות, סדרת ספרי חמד.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
