 |
 |
|
|
|
|
| ניסים אמון על טיול מאורגן של עשרה ימים למקום שקוראים לו ויפאסנה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ניסים אמון
2/11/2004 9:57 |
|
|
|
|
|
|
|
לחובבי המסעות יש מבחר גדול של אפשרויות. אפשר לנסוע לראות פינגווינים בארץ האש, לרדוף באוניה אחרי לוויתנים באלסקה, לבקר בוינה, בפראג, בניו זילנד או באוסטרליה, ואפשר להצטרף לטיול מאורגן של עשרה ימים למקום שקוראים לו ויפאסנה.
בעשרת הימים של המסע הזה נדרשים הטיילים ללחוץ על כפתור שמקפיא להם את החיים, ולצאת לדרך לבד, למרות שבקבוצה יש עוד עשרות, ולפעמים אף מאות של משתתפים.
יש שלושה דברים שבולטים באותם עשרה ימים. שלושה זרקורים חזקים במיוחד, שהראשון שבהם הוא השתיקה. מהיום הראשון ועד היום האחרון, ההנחיה היא פשוט לסתום את הפה.
עבור רוב האנשים, החל מהיום בו למדו לדבר, לא היה יום אחד שבו הם שתקו. לכן רק כשמפסיקים לדבר מגלים מהר מאוד את הכמות המבהילה של הרעש הפנימי.
אנשים, מתוך תמימות מסוימת, מחפשים את השקט הנפשי בהרצאות,
בסדנאות ובספרים, אבל שם יש רק עוד מילים ועוד שאלות ועוד תשובות, ובסוף חוזרים הביתה עם רעש נוסף שמצטרף לבלגן שהיה שם קודם. לחפש את השקט במילים זה להיות כמו האיש שאיבד בחצר את המפתח לביתו, אבל מחפש אותו מתחת לפנס הרחוב כי שם יש יותר אור. את השקט אפשר למצוא רק בשקט.
בכל קורס יש כאלה שעוזבים ביום השני או השלישי. משהו שם הוציא אותם מדעתם, והמשהו הזה הוא פנימי. יהיו להם תירוצים הגיוניים למכביר שיסבירו את העזיבה, אבל את האמת כולם יודעים.
אחרי שמתגברים על ההלם של הימים הראשונים, נדלקים שני הזרקורים הנוספים. זרקור אחד מופנה אל הכאן והעכשיו והוא הניסיון להתרכז בתחושות השונות שבמעטפת הגוף. הזרקור הנוסף מקורו בקושי להתרכז אך ורק בהווה והוא למעשה המחשבות הנודדות קדימה ואחורה, אל העבר והעתיד, ושמציגות בפני כל אחד את הסרט של חייו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
עבר, עתיד והקצב של המחשבות
|
|
|
 |
|
|
|
אף אחד לא באמת מצפה מהמשתתפים שישבו עשרה ימים רצופים ויישארו בהווה כל הזמן. המוח הוא דבר שנודד כמו החולות, וכשלא מדברים ולא הולכים לעבודה ולא דואגים לאוכל או לניקיון, עשרה ימים הופכים להיות המון זמן.
בסרט של החיים הפרקים מתחלפים בקצב מהיר מאוד ואין ממש הפסקה בשביל פופקורן ועיכול ההתרחשויות. בוויפאסנה מתבוננים על החיים מבחוץ עד שלאט לאט ובהדרגה נפתחת התמונה הגדולה. בשקט של אולם המדיטציה עולים פרקים מהעבר; אנשים מבינים דברים על עצמם, על ההורים שלהם, על הילדות שלהם, על האהבה ולא פעם הם גם בוכים - גם כי זה בריא לבכות אבל גם כי בחיים הרגילים פשוט אין זמן לבכות.
ואז, בין המחשבות על העבר והמחשבות על העתיד, נזכרים פתאום שצריך למדוט. כאן נכנס "בעל הבית" הפנימי לתמונה ומחזיר את המחשבה שהרחיקה לנדוד אל מה שקורה בגוף כאן ועכשיו. האופי של מדיטציית הוויפאסנה, הכוללת התבוננות בגוף, נעשה בדיבור פנימי, איטי, בחשיבה שהיא לא יותר מהירה מקצב הדיבור. למתרגל מתברר מהר מאוד שקצב החשיבה הנורמלי שלו הוא ממש לא נורמלי. מדיטציה בודהיסטית זו מרגילה אותנו לשים מעצורים לקצב של המחשבה.
לחשוב לאט, בקצב של דיבור. לחשוב לאט, בקצב של דיבור. בקצב שבו הבודהה חושב. לאט כמו בדיבור, רך ונעים, רגוע, נינוח, לא ממהר לשום מקום. תארו לעצמכם שכל המחשבות שלכם, מהרגע שמתעוררים בבוקר ועד שנרדמים בלילה, הן רכות ונעימות ונינוחות ואיטיות ולא מפגיזות אתכם בצרורות שמחייבים אתכם לתפוס מחסה בעיתון או בטלוויזיה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גואנקה והמיגרנות
|
|
|
|
|
|
|
קורסים המוניים של ויפאסנה מתקיימים היום בעשרות מדינות בעולם ובכל אחד מהם מוקרנים אותם סרטי וידיאו בהם מדבר באנגלית איש הודי צנוע העונה לשם מר גואנקה. בכל קורס בעולם יש מורה שהוסמך על ידו להנחות את הקבוצה.
מר גואנקה היה איש עסקים עשיר מאוד בבורמה שסבל במשך עשרות שנים ממיגרנות איומות שלא נתנו לו מנוחה. הוא היה אצל מיטב הרופאים בעולם ושום דבר לא עזר עד שיום אחד הוא פגש נזיר בודהיסטי זקן שהושיב אותו לעשרה ימים של שתיקה. אומרים שיש סדנאות שמסוגלות לשנות לאדם את החיים. זה בדיוק מה שקרה למר גואנקה. במנזר הבורמזי הוא הבין שני דברים: שהמוח שלו צריך באופן דחוף להירגע, ושהוא חי חיים לא נכונים.
הוא נטש לחלוטין את העסק בו היה שותף עם אחיו והחליט ללמד בהתנדבות את הוויפאסנה ולארגן בהודו קורסים בחינם לכל בני המעמדות. המון אנשים באו ללמוד מדיטציה, מורים שהסמיך התפזרו בכל העולם, והוא ואשתו חיים באושר ובפשטות עד עצם היום הזה. המיגרנות, אגב, נעלמו כבר אחרי הפעם הראשונה.
לאתר טאו'ס יוון, www.taos-greece.com
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
