 |
 |
|
|
|
|
| ניסים אמון על העולם היחיד שאפשר לשנות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ניסים אמון
16/11/2004 10:25 |
|
|
|
|
|
|
|
בעונת המונסון, למשך שלושה חודשים רצופים ורטובים מאוד, היו הנזירים יושבים במקום אחד, מתרגלים מדיטציה ונפגשים עם הבודהה לשיחה יומית. באחת משיחות אלו סיפר הבודהה את הסיפור הבא.
"יום אחד, בתקופת נדודי, ראיתי בית שעשן עולה מהגג שלו. הקשתי בדלת ואמרתי לדיירים שהגג שלהם עולה בלהבות ושעליהם לצאת החוצה, מכיוון שהוא עלול לקרוס בכל רגע.
ומה יש בחוץ?, שאלו הדיירים. עניתי להם שבלי קשר למה שיש בחוץ כדאי להם לצאת החוצה מהר מאוד, אבל האנשים המשיכו לשאול שאלות וסירבו לצאת החוצה כל עוד הם לא מבינים. התנצלתי על כך שאני לא יכול
להסביר בדיוק מה יש בחוץ והזמנתי אותם לגלות בעצמם, אבל הם עדיין סירבו. הפצרתי בהם שוב ושוב, אפילו התחננתי, אך ללא הצלחה. בסוף הם ממש התחילו להתעצבן עלי. כשהבנתי שאין עם מי לדבר, הסתובבתי, הלכתי משם והם נשארו בפנים".
לנזירים היה ברור שהסיפור אינו אלא משל שמספר הבודהה על עצמו ועל התורה שלו, שמציעה לאנשים לצאת מהבית הבוער בו הם חיים אל החופש שבחוץ. לצאת מהבית הבוער מכעס, קנאה, תשוקה, סבל ואכזבה אל האוויר הצלול שבחוץ. סיפור די עצוב, כי בסופו הבודהה הולך מהבית הבוער ואילו האנשים נשארים עם הגורל שהם בחרו לעצמם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בבגדים נקיים וקרחת מבריקה
|
|
|
 |
|
|
|
במסורת הנהוגה במנזרי הזן במזרח, ממליצים למצטרפים החדשים לא להתרחק מהמנזר בשנה הראשונה, על מנת שיעמיקו פנימה לפני שהם יוצאים החוצה. אבל מטבע הדברים, הגעגועים חזקים מאוד ובדרך כלל אחרי שנה מופיע הצורך לבקר את המשפחה והחברים.
בבוקרו של יום חגיגי, עם בגדים נקיים וקרחת מבריקה, הם יוצאים משער המנזר, מניחים את התיק על הרצפה, מסתובבים, משתחווים עמוק, מעמיסים חזרה את התיק ובלב מלא פרפרים הם יוצאים בצעד קל ובראש מורם למסע אל המקום הכי יקר בעולם - הביתה.
דבר אחד משותף לכל הנזירים הצעירים - ביפן, בקוריאה, בסין, עכשיו, לפני מאה שנה או לפני אלף שנה - האימהות שלהם היו מעדיפות שהם יחיו חיים "נורמליים". לא רק האימהות, גם האבות, האחים, החברים, השכנים והמורים מבית הספר, וכולם יעלו במהלך הביקור ספקות רציניים לגבי בחירתו המוזרה של הצעיר (או הצעירה) ויביעו דאגה רבה לעתידו המפוקפק.
בסופו של הביקור הם חוזרים למנזר, עולים בשביל בהליכה איטית, בכתפיים שמוטות, נושאים איתם אכזבה גדולה מביקור שחלמו עליו רבות והיה אמור להרגיש אחרת. בתמימותם הם חשבו שכולם יעריכו את השעות הממושכות בגב ישר מול הקיר, את הכאבים ברגליים, את שעות התרגול שלפני הזריחה, את הקרחת ואת הגלימה הפשוטה. אבל אף אחד לא התפעם מגבורתם, היה עצב גדול בבית וחלק מהם אפילו הסתכלו עליהם כמו שמסתכלים על נכים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איזה עולם תרצו לשנות?
|
|
|
|
|
|
|
את אגדת הבית הבוער מספרים לנזירים שחוזרים מביקור ראשון בבית. לפני הביקור הם כל כך מתלהבים מהתורה עד שנדמה להם שהגיע הזמן המתאים להפיץ אותה בעולם. הרי כל מי שישמע ודאי יתלהב, ילמד להירגע ולהתבונן ואז העולם כולו יוכל להשתנות. אבל הביקור ניפץ את החלום והשאיר אותם לבד יותר מאי פעם.
הסיפור של הבודהה על הבית הבוער מלמד שצריך לנסות, אבל גם שצריך לדעת מתי להרפות ולהניח לאשליה שהעולם רוצה להשתנות. אין זה תפקידו של התלמיד להיות שוטר, שופט או מבקר המדינה. להיות תלמיד זה לכבד את האנשים ואת הדרך שבה הם בוחרים לחיות את החיים. אם אתה רוצה שייתנו לך חופש לעשות את מה שאתה רוצה, תן לכל אחד את החופש לעשות את מה שהוא רוצה, גם אם הוא רוצה לסבול.
אם שיניתם את עצמכם זה מספיק; תורת הבודהה יכולה לשנות רק את העולם של מי שמבין זאת. החופש הוא המתנה הגדולה מכולן - תנו אותה לעצמכם ואל תמנעו אותה מאחרים. תנו את החופש ליהנות לאלו שבוחרים בכך, ותנו גם את החופש לסבול ולהתלונן עד מאה ועשרים.
לאתר טאו'ס יוון, www.taos-greece.com
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
