 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על עשרים שנה של של אהבה בחוק הניגודים השלם ועל הקסם שהופך חיבור של אהבה לזוגיות מוחלטת |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
19/8/2005 17:54 |
|
|
|
|
|
|
|
הכתבה הזאת היא מתנת נישואים ליום האהבה. לא סתם נישואים. עשרים ושלוש שנות נישואים! נכון שיש זוגות שנשואים גם שלושים וחמישים שנה, אבל יש לא מעט זוגות שלא מצליחים לעבור ביחד עשור אחד או אפילו שנה אחת. הזוג הזה, שבו מדובר, חוגג השנה למעלה מעשרים שנות אהבה שלא דעכה, לא נכנעה לשגרה ולא הפכה את עורה.
הכתבה
הזאת נכתבת כמתנה לזוג פשוט לגמרי. הם פשוט התאהבו באמת. גם בזכות הכול, גם בגלל הכול אבל בעיקר למרות הכול. מתנה בזכות עצמה ממש. אבל עבורי, המתנה האמיתית היא עצם קיומם כזוג עד היום הזה, קיום שאיפשר לי הרבה יותר מפעם בחיים, להאמין שזוגיות היא מצב אפשרי שאפילו יכול לגרום אושר אמיתי לבעליו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לדבר בלי להגיד. לגעת בלי לחוש
|
|
|
 |
|
|
|
חשבתם פעם שבעצם כל חוש שהתברכנו בו הוא סוג של זוגיות. לכל חוש שלנו יש שני כישורים שמשלימים זה את זה. שמיעה והקשבה, ראייה והתבוננות, דיבור ואמירה, מישוש ומגע, הרחה והיכולת לחוש את ריח הדברים. כמעט כולנו שוכחים לעתים קרובות את האלטרנטיבה החושית שלנו. וזוגיות, משום מה, מעצימה את השכחה הזאת. אולי כי בתנאים של זוגיות אנחנו נוטים להרשות לעצמנו לשמוע בלי להקשיב. לראות בלי להתבונן. לדבר בלי להגיד. לגעת בלי לחוש. אולי, כי זוגיות מאפשרת לנו להתייחס אל הבלתי מובן כאל מובן מאליו. והרי אין מובן מאליו בחיינו.
מה לא נכתב על זוגיות שטרם נאמר. ספרים עבי כרס. עבודות דוקטורט. מחקרי מעבדה. טיפולים קונבנציונליים ואלטרנטיביים מכל סוג שהוא, שחידשו את הישן והמציאו את החדש, יש מאין. הסברים אינסופיים על נשים מנוגה וגברים ממאדים. על הניגוד שיוצר השלמה. על היין והיאנג, על הצייד והניצוד. על הכאב והשמחה. הכול כבר נאמר, בכל דרך אפשרית.
התיאוריות הלכו והתעצמו. דיברו על ההיסטוריה האנושית בה כל דור בעט בדור שקדם לו כחלק מתהליך אבולוציוני שהעניק שמות חיבה לכל דור שעבר שדרוג וזכה לשם חדש; דור המלחמה, דור הנחמה, דור הכאב, הדור המתאהב, ההיפים, היאפים, דור ה-X ודור ה-Y, הדור שאמר די, דור הפרוזאק שחשף את הבור, דור החושך ודור האור, הדור החלש והדור הגיבור, דור החזרה בתשובה ודור החזרה בתשוקה, דור הניתוק ודור החיבוק.
ודבר לא השתנה. לא באמת. הסבירו לנו שכל אותן בעיטות יצרו גם שינוי אולטימטיבי בחיבור הזוגי הקלאסי שבין גבר לאישה. פתאום דיברו בגלוי על זוגיות רבת פנים: בצמדים, שלשות וקומונות. גבר ואישה, אישה ואישה, גבר וגבר. אמרו לא לנישואים, אבל אולי אחרת. אמרו כן לנישואים, אבל לא ככה. המציאו נישואים אורתודוכסיים, אזרחיים, פיקטיביים, אלטרנטיביים, חוזה-ממון, חוזה אהבה, נישואים הוליסטיים, אישיים, רגשיים, פתוחים, סגורים, אנרגטיים, רק על הנייר, בלי שום נייר, בעל פה, בכתב, בנייד, ב-sms, בלי להתבייש, עם שורה משיר, בלי להכיר, עם שורה לנצח, או בעזות מצח, בתוך המשפחה או עם זר מוכר. ולא נשאר דבר שלא נאמר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
למה טוב לנו כשרע לנו, ולמה אסור שיהיה לנו סתם טוב
|
|
|
|
|
|
|
הזוג הזה שאני מספרת לכם עליו הוא דוגמה נדירה ליכולת הקשבה ניגודית מתוך אהבה. לה יש המון מילים. היא אישה ממש. הוא לא אומר הרבה. אבל כשהיא מדברת במקומו, זה משגע אותו. ואז היא מבינה שהיא הגזימה ומשתתקת. אבל כשהיא סוף סוף שותקת, הוא ממש מבקש ממנה לדבר. הוא לא צריך להפציר בה. היא רק מחכה לסימן שמותר לה שוב להגיד מה היא מרגישה, ואז אוטוסטרדת המילים הנשיות שוב יוצאת לדרך.
לה יש המון מחשבות ואינסוף מילים. בדרך כלל הוא נרדם באמצע הדיבור שלה. כשהוא מתעורר, הוא אומר משפט אחד לסיכום ומתעקש עליו כמו צייד אמיתי. היא נכנעת, כי היא יודעת בדיוק מתי הוא הפסיק להקשיב. הוא יודע מתי להירדם. היא מבינה מתי לשתוק, כי אין טעם יותר. וכשהוא מתעורר, הוא מחזר אחריה כאילו הרגע הם נפגשו בפעם הראשונה.
למעלה מעשרים שנה הם לומדים ביחד איך זוגיות יכולה לעשות אושר, ולא מפסיקים להשקיע בה.
זה לא שאין להם חילוקי דעות. הם מתעייפים, מתנצחים, שותקים, מתנתקים, לוקחים חופש, ולפעמים נמאס להם מהמרוץ, כמו לכולם. אבל הם רבים מעט, מתפייסים הרבה, ונוגעים המון. וכשהם פותחים שולחן, הם עושים את זה ביחד, וכל מי שמוזמן אליהם, יודע את מה שאני יודעת. יש אהבה כזאת בעולם הזה, והיא אפשרית. עובדה.
אני חוששת לפרסם את שמם ברבים כי מבחינתי הם שמורת טבע זוגית שיכולה להתקלקל כמו כל שמורת טבע שעוד נותרה בעולמנו, אם יציפו אותה מבקרים. אני פוחדת לפרסם את הכתובת שלהם כי אז כולם יבואו לאכול אצלם, כי אם לא הבנתם לבד, חוץ מהזוגיות עצמה, הזוג הזה גם מנהל שולחן פתוח לא רשמי, שאליו מסובים כל הזמן כל מיני אנשים, בעיקר בימי שישי בערב, ובחגים, אבל גם סתם בימי חול, אם צריך.
אבל האמת היא שאני הכי פוחדת שאם אגלה מי הם פתאום ימציאו פרס על שמם ויעניקו להם תואר מטורף כמו "זוג המאה", ואז הם פשוט יתקלקלו לי כמו שלפעמים תואר השם מקלקל תוכן איכותי, כמו שקורה לכרטיס ביקור שמקלקל את שם בעליו.
יום האהבה הוא יום של חשבון נפש. יום שמחבר אותי אל השאלה שכבר שנים אני שואלת את עצמי ואחרים. למה טוב לנו כשרע לנו, ולמה אסור שיהיה לנו סתם טוב. האם זה קשור לקוטביות שבתוכנו, האם זה קשור לזוגיות, לחיבור הניגודי בין גבר לאישה. מה בעצם קרה לנו במשך השנים שגרם לנו לשכוח איך מרגיש אושר. האם הסכמנו לכאוב מבחירה? האם כשאין לנו כאב אין לנו למה להשוות את השמחה? למה בכלל צריך כאב?
נחזור אל הזוגיות. הרי מהות הטבע בנויה על זוגיות. פרח ופרפר. אדמה ושמים. יום ולילה.
זוגיות אמיתית בטבע נובעת מהצורך הנואש של הניגודים להשלים את עצמם דרך חסר או עודף. אז למה בזוגיות האנושית כל כך קשה לנו לחיות בשלום מתוך השלמה ניגודית?
האם, ואני רק מעלה תהייה, רק האדם ניחן במבנה רגשי שמאפשר לו להרוס את הטבע במקום לנוע איתו? מה שכמובן מעלה בי תהייה נוספת, האם מותר-האדם הוא זכות, חסד, או עונש.
בזיכרון האנושי הוטמעה כל אפשרות זוגית עלי אדמות. כל אפשרות נוסתה ומוצתה עד תומה, וכל זוגיות שמה לה בסופו של דבר מטרה אחת ויחידה, צמיחה והתרחבות. גדילה. משיכה שתאפשר המשכיות. לא סתם נובעות המילים האלה, משיכה והמשכיות, מאותו שורש. זה הצורך הטבעי שמייצר משיכה בין ניגודים, שמאפשר הולדה. ההבנה של הצורך הניגודי מאפשרת את ההבנה הבסיסית של הטבע, כמיהה אמיתית לסגור קצוות.
העונש האנושי האחרון שגזרנו על עצמנו זכה בשם שנשמע לי ממש כמו סינית: שיבוט. מבחינתי, פירושו, בעצם, לוותר על הניגוד המשלים מתוך אוזלת יד אנושית שלא משכילה לנוע עם הטבע. כי שיבוט מבחינתי, הוא צורך לא מוסבר לקבור את השמש לצד הירח, לוותר על יום ולילה, להפסיק לחלום ולעבור לעולם אחר, בלי נס הבריאה, או הקסם האנושי.
נדמה לכם שסטיתי מהנושא. ממש לא. זוגיות היא הנושא. זוגיות היא גם ההבדל בין מעשים למילים. המילים שהוא יכול היה לומר ולא אמר. המילים שהיא רצתה לשמוע ולא נאמרו בזמן. המילים שהיא אמרה והוא לא הבין. המעשים שהוא עשה למענה והיא לא הבינה. דרך גבר באישה. פרפר ופרח. ירח ושמש. שמים ואדמה. אלה הניגודים שמעצם היותם שונים כל כך, הם נולדים יש מאין רק כדי לאפשר לנו את הזכות להתחבר, להפרות, ליצור, ולחזור אל עולמנו. עולם של ניגודים שמאפשר את השלם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רק אנחנו, בני האדם, מתעקשים לזכור איך לשכוח או לשכוח איך לזכור
|
|
|
|
|
|
|
לידה ומוות היו שם תמיד. ההדחקה הפראית ביותר שהמציא המין האנושי היא הדחקת המוות. כל חיבור זוגי בטבע מאפשר חיבור שמקבל את הלידה והמוות כחלק מתהליך קיומי. אצל האדם לא. החיבור הזוגי, האנושי, בין גבר לאישה, נלחם במקום להפרות, או נלחם במקום להיות מופרה. האדם מרגיש חשוב כשהוא מנצח את הטבע ולא מבין כמה הוא מת כל יום מחדש, כשהוא מעדיף לחשוב כדי להיות חשוב, במקום פשוט להיות או לאהוב.
לאורך ההיסטוריה, להזכירכם, עובדה סטטיסטית, גברים היו בעלי כוח פיזי רב יותר ומתו צעירים יותר. נשים היו חלשות יותר גופנית אבל שרדו יותר שנים. אין לי שום מושג אם אז האושר היה רב יותר, ואין לי גם שום מושג אם הארכת החיים מגבירה את יכולת האושר האנושי. אלצהיימר, למשל, על פי תפיסתי האישית, היא מחלה מודרנית שנוצרה מתוך תשוקת האגו האנושי להרחיק את זיכרון המוות. הארכנו את חיינו כדי להיות מאושרים יותר, אבל פיתחנו מחלה שגורמת לנו לשכוח מי אנחנו ומה רצינו מעצמנו כשחלמנו, אי אז, להיות מאושרים.
אז מה נשאר לנו בעצם? להודות שכולנו פוחדים להישאר לבד. להודות שכולנו מחפשים איך להשלות את עצמנו, שאם נתחבר בכל דרך, נדחיק עוד קצת את המוות הצפוי לכולנו. ואולי, אם נשכיל, נחזור אל הטבע, שבו הניגודים מאפשרים לנו ליצור ביחד משהו שלם ובטוח יותר, שגם הוא לא דוחה את המוות, אבל מאפשר לנו את שמחת המפגש. אשליה או אמת שבה בחרנו.
לכן, אולי, זוגיות איבדה את הקסם שלה. לכן, אולי, כל כך הרבה זוגות נפרדים. הם שוכחים את הקסם שמאפשר להם ליצור השלמה מתוך אותו ניגוד טבעי שיוצר חיבור שקט בין יום ללילה. את הנס בין גבר לאישה.
כולנו קוסמים. כולנו יכולים ליצור את הנס הזה אם היינו הולכים עם הטבע במקום לבעוט בו. הרי גם בטבע קורים דברים חריגים, אבל הטבע לא עושה מזה עניין. הוא מקבל את הקיים מתוך עצם קיומו. אלה רק אנחנו, בני האדם, שמתעקשים לזכור איך לשכוח או לשכוח איך לזכור.
אולי זוגיות, בדרכה, מאפשרת לנו למות ולהיוולד כל יום מחדש דרך הכמיהה הבסיסית של ההומיאופתיה הקלאסית בה דומה בדומה מרפא.
זוגיות, ככל הנראה, משקפת לנו את עצמנו, כמו שיעור בהתפתחות. אם רק יכולנו לקבל את עצמנו דרך המראה שבה בחרנו לראות בה את עצמנו, כמו שאנחנו, להשתקף דרך האהבה שזכינו בה בגלל מה שאנחנו, ובגלל מה שמגיע לנו, בלי פירורים. לראות את העוגה כולה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עשרים שנה של אהבה בחוק הניגודים השלם
|
|
|
|
|
|
|
ולא. לא סטיתי שוב מהנושא. עדיין מדובר בזוגיות. כאמור, הכתבה הזאת היא מתנת נישואים לזוג שהשכיל לנוע ביחד למעלה מעשרים שנה של אהבה בחוק הניגודים השלם. אל תטעו בהם. הם לא מלאכים. יש להם החמרות הומיאופתיות קלאסיות, בהן, למשל, שניהם מעשנים עם רגשות אשם, או נרדמים ביחד באמצע סרט, בשתי מיטות שונות, בסלון ובחדר השינה. אבל אחרי ההחמרה, כשהם מתעוררים, הם גם מפרגנים לעצמם את הצורך של שניהם לנוח.
יש להם חילוקי דעות, חיכוכים, עליות ומורדות כמו בכל מערכת יחסים, אבל הלב שלהם נשאר פתוח. בלי שום קשר לכיס. כשיש להם יותר, הם תמיד נותנים למי שיש לו פחות. וגם כשאין להם זמן הם נותנים ממנו, כמה שאפשר, למי שזקוק לו באמת. בכל פעם שהם קונים שולחן יותר גדול הם מזמינים יותר אנשים לסעוד על שולחנם. ולא רק בט"ו באב או בחגים.
הם עדיין יחד כי הלב שלהם נשאר פתוח זו לזה, וזה לזו, מה שמאפשר להם להיות זוג בכל המקומות בהם זוגות נפרדים.
לזוג הזה אני מקדישה שיר שכתבתי לפני שנים רבות ושהולחן על ידי חנן יובל.
הימים שעוד נכונו לנו,
שיהיו נכונים,
שיהיו רכונים,
שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים.
ואנחנו,
שני המינים
נברך עליהם,
ובין כפות ידינו
ידרכו קשתם כוכבים רחוקים.
להביט בנו מתוך הלילות,
ולא נבוש להיות מוארים בימים.
והאפילה תביא תבונה אל
לילותינו,
ועין תהיה בנו
זבת דמעות רכות
של דבש בחלב.
ושבעה מינים, פי שבעה מונים,
בבגרותו יבשיל לבנו.
לאתר הבית של עדית פאנק
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
