 |
/images/archive/gallery/296/527.jpg דוד מיכאלי.
 |
|
|
|
|
|
|
| חלק שני: המסע, הנוסע והלב. מהם שבעת הווילונות של כל מסע ומדוע באמת אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים |
|
| עדכון אחרון : 2/3/2006 20:54 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קורא בשם דוד כתב באחת התגובות: ''... אבל מה עם קצות העצבים החשופים שמתחת למילים? מה עם המצוקה האיומה, מה עם הצעקה החנוקה, עם חוסר המוצא? מה עם הכאב האיום? מתי ההתבודדות היא בחירה חופשית ומתי היא מדרון חלקלק שמנסים לטפס בו? תחושת הבדידות היא חלק מאיתנו, וחלקים נרחבים מנפשנו מוגדרים ומתקיימים רק באינטראקציה עם אחרים. מהי המידה הנכונה של הבדידות?".
כל הדברים שכתב הם נכונים. משבר ולחץ יחד עם האמירה הכה נכונה כי ''חלקים נרחבים מנפשנו מוגדרים ומתקיימים רק באינטראקציה עם אחרים'', מחייבים אותנו להיוולד מתוך עצמנו ולצאת אל אופק חדש. החלופה היא למות ברחם הרחמים העצמיים.
באחד מסדרת הספרים ''אמבר'' של רוג'ר זילאזני
נקלע הגיבור למצב ללא מוצא על סלע צף, מלמעלה יורד אליו נחש מפלצתי ומלמטה עושה את דרכו אליו לוחם חמוש. ממש חידת זן. הגיבור מתחיל לרכב על סוסו בסיבובים על המרחב המוגבל של הסלע ופעולה זו של מסע שנראית לכאורה חסרת תכלית מעבירה אותו אל מרחב ומימד אחרים. הוא נחלץ מן המלכודת. התנועה בדרך, גם ללא מטרה מוגדרת, מציעה את המפגשים, האפשרויות ולבסוף את המטרות והייעוד. התוצאה היא קשר.
אנחנו, האנשים עם הפנים החתומות בתחנת האוטובוס, אנחנו גיבורים יומיומיים של המתנה אינסופית לגאולה מכאב. אבל תזכרו את הרגע הקטן שבו מגיע האוטובוס ואנחנו נושמים לרווחה, ושוכחים. אנחנו נגאלים מההמתנה ויוצאים למסע. כל מסע משמעו גילוי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מחליפים את הצ'י הישן והעומד בצ'י חדש וזורם
|
|
|
 |
|
|
|
המסע הוא מושג עתיק יומין וחלק בלתי נפרד מהקיום, החל ממסע הזרע אל הביצית, דרך מסע החיים וכלה במסע האחרון. לממש מסע משמעו לממש את רגשותינו ואת הרעב לאופק חדש. וברוח סינית, אנחנו מחליפים את הצ'י הישן והעומד בצ'י חדש וזורם. לא לממש את המסע משמעו לאכזב את עצמנו.
אנחנו נענים לציוויים שהכרתנו המודעת חרגה מהם מזה עידנים. מסלולי הנדידה המחזוריים של הציפורים בשמים, הדגים באוקיינוס והעדרים בסוונה טבועים בנו כמפות עומק נסתרות של פלנטת האדמה. גופנו יודע היכן הצפון המגנטי. הוא מדבר איתו. גופנו מדבר עם הגאות והשפל וגם עם הירח והשמש. כאשר הארץ אינה יכולה לשאת אותנו יותר, את בניה החונקים והכבדים, על שתיים, על ארבע, בעלי כנף וסנפיר, אנו צריכים לנוע הלאה. האוויר, הים והקרקע שמחוץ למרחבים העירוניים מלאים נתיבים מסומנים. להקת הקורמורנים השחורה טסה בבטחה בנתיב מסומן מתפתל מעל הים. לאסי חוזרת הביתה, ודגי הסלמון חוזרים אל מקורם.
לא פשוט להיות לבד וללכת לאיבוד. יש סיפור נפלא שמופיע בספר שיחות מטורפות של יעקב רז: אסקימואי, או כפי שצריך לומר: אינואיט וחוקר קוטב אמריקאי נקלעו לסערת שלגים כבדה ודרכם לאיגלו אבדה. אנחנו אבודים אמר האמריקאי בייאוש. האינואיט תמה: אנחנו לא אבודים. האיגלו אבוד.
אפשר ללכת לאיבוד מרצון. זו תופעה מקבילה לאתחול מחשב. שגיאות מצטברות נמחקות, המערכת מתרעננת, קבצים כבדים ניתנים לטיפול. אהבה נכזבת שלחה את המורה האוסטרלי בארי לונג לבדו אל מורדות ההימלאיה. בודד מול כאב האובדן הוא עבר פרשת דרכים רוחנית שכונתה בפיו "המוות המיסטי", וגילה לדבריו את תודעת האלמוות. עולמו השתנה ועוצב מחדש, הישן נמוג כערפל.
בארי לונג המנומש, בעל השיער הבהיר והגנים האירופיים, נראה בצילומיו האחרונים כקשיש מערבי מטופח ששהה בשמש זמן רב מדי. היה לו קשר רוח רב עוצמה, אם ידע ואם לא, אל אנשי הבוּש הנמוכים, כהי עור ובעלי שיער שחור מקורזל. האבוריג'ינים. לאיש הלבן שנולד ביבשת ''למטה מלמטה'', (DOWN-UNDER), כך מכנים בחיבה את אוסטרליה, היה שורש תפיסתי משותף עם העם העתיק של המקום. השורש הזה נחשף בשעת המשבר וגרם לו לקום וללכת. זהו אותו הציווי שאנחנו מכירים מאברהם: לך לך.
ווקאבאוט - ''ללכת בערך'' - הוא הביטוי המשעשע באנגלית המשופצת של ילידי אוסטרליה ומושג מובנה בתרבותה. לא מעט חוואים מרטו את שערות ראשם כאשר אחד מעובדיהם נעלם ללא הודעה מוקדמת למשך חודשים ושב כאילו לא קרה דבר. בשעת משבר, בעיה לא פתורה, מבוכה מצטברת, אי-איזון ביחסים או סתם לחץ, קם האיש שמשתמש בטכניקה הזאת ונושא את רגליו לאשר תיקח אותו הרוח. הוא יוצא אל הדרך במובן הישיר ביותר והדרך מספקת לו פתרון. הוא מוצא את עצמו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קשת מעל רמת המדבר ביום חורף במדבר יהודה. צילום: דוד מיכאלי
|
|
|
|
|
|
|
לכל מסע ארבעה מרכיבים
|
|
|
|
|
|
|
המסע מתועד בספרות וברשומות היסטוריות ככלי תרבותי לטיפול, חניכה וגילוי. ספרות אינסופית נכתבה על מסעות ונראה כי כל ספר שואף לשרטט מסע פנימי או חיצוני. בתרבויות שונות מעוגן המסע בכללים וגילאים. המסיים הצעיר זכאי להיכנס לחברה הבוגרת כמו בשבט המסאי, או לחילופין המבוגר חופשי לסיים את חובותיו לחברה כהורה ומפרנס ולצאת לדרכו כמו בהודו. בעולם הראשון המסע ככלי חניכה נטמע במסגרות הגדולות והמתועשות של צבא, עבודה וחברה. המסע ככלי לגילוי עצמי נדד למחוזות הנוודים המודרניים: התרמילאים והמחפשים.
למסע ארבעה מרכיבים: ההחלטה, היציאה, השהות, הסיום. החלטה נוצרת מתוך בשלות או משבר או כהכרח גופני, חברתי או כלכלי המחייבים שינוי דפוסים וסביבה. היציאה כהתנתקות מהישן, טעונה פחדים ומקבלת משמעות של הישרדות ולימוד. היוצא מוותר על לבושו הרגיל וחפציו המייצגים את הפרסונה הישנה שאינה רלוונטית יותר ויחסיו החברתיים מאבדים מתקפותם במצב החדש. שם אנחנו מוכנים לקבל תמיכה.
בשהות במסע החניך נבחן בעיני עצמו ואחרים על יחסים ראויים עם עצמו וסביבתו, נחישותו ויכולתו לתפקד בזמן משבר. לדפוסים אלו יתרון על פני דחפים של בריחה-תקיפה והם מאפשרים חוויה של הבשלה והתבגרות אישית וחברתית. בסרט ''אפוקליפסה עכשיו'' של קופולה המבוסס על ''לב המאפליה'' של ג'וזף קונראד, המסע במעלה הנהר הוא אודיסיאה של ייאוש וסקרנות אל מקום שבו הבודד והבדידות המודרניים, הדוגלים בבחירה אישית, עומדים למבחן. דווקא שם מתגלה הגיונה של הרוח האנושית. פנייתה מתוך עצמה החוצה כמוּסַר חוצצת בינינו לצד האפל ומהווה יתרון קיומי על פני שליטה כוחנית שזוללת את סביבתה ובזאת מכחידה את עצמה. מילתו האחרונה של קולונל קורץ, לפני שכבה אורו האחרון בחור השחור שיצר, היא: ''הזוועה''. נאמר: ''כל המוציא את עצמו מן הכלל כאילו כפר בעיקר".
סיום המסע כטכס חניכה מאשר את ההכרה במאמץ ואת קבלתנו בעיני עצמנו או האחרים. זהו נכס רוחני שהרווחנו אותו במאמץ קשה ומתמשך ומכיוון שכך אין מוותרים עליו בקלות. אנחנו גדלים מתוך קושי ולא מתוך נוחות.
צליינים כפריים מרוסיה, וגם משוודיה, צעדו ברגל חודשים ארוכים אל ירושלים במאה התשע עשרה וחנו במגרש הרוסים שנקרא על שמם. היבט החלוץ, או פורע החוק היוצא לאזורי ספר או נשלח לשם מסופר בקורותיהם של חלוצי א''י, המערב הפרוע, דוד המלך במדבר יהודה, וגם בקורותיהם של האוסטרלים הלבנים הראשונים. מי שלא מסתדר עם מערכת נשלח למקום חסר מערכת ושם הוא צריך להתנסות ביסודות הראשוניים של הקמת המערכת בעצמו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לכל מסע שבעה וילונות
|
|
|
|
|
|
|
כשאנחנו יוצאים למסע (איזה מילים קסומות) המציאות שעיצבנו על יחסיה וכליה, נמוגה לטובת מצב חדש שבו אנחנו צריכים להתחיל מבראשית את יחסינו עם עצמנו ועם הסביבה. אין היסטוריה, אין שיפוט. זהו ממש גלגול חדש, הזדמנות לא לחזור על תבניות התנהגות וטעויות, קבלת משובים טריים מאנשים חדשים, יחסים חדשים מדויקים יותר, בעלי תחושת חירום גדולה יותר, הרגע הבודד מקבל איכות מיוחדת, משום שאנו מתקדמים ואיננו חוזרים לאחור. ככל שאנו מפליגים אל האופק כך אנו מעמיקים בתוך עצמנו, נפתחים להקשיב ללבנו ונבנים מחדש.
לכל מסע שבעה וילונות. יהא זה שביל ישראל או יחסים בין-אישיים או מסע בין כוכבים. הווילון הראשון שאנו חוצים דרכו הוא פחדינו וזיכרונותינו. אנו מחזקים את עצמנו בלחן נמשך של סיפורים לקראת הרגע שבו הצעד הראשון בנתיב הזר מתחיל לעצב את הזיכרון הבא, שיצטרף בתורו, כפי שאמר סקוט פיצג'ראלד, אל סירת זיכרונותינו הזעירה החותרת באומץ כנגד הזרם הנושא אותנו ללא הרף לאחור, אל השכחה. ברגע שבו עוזבים את המוכר והידוע, הווילון השני נוכח לפנינו: הכניסה לשטח. הנוסע מכונס בתוך עצמו, מרוכז וכבד ראש לקראת הלא נודע. היו שלום אזרחים שלווים במסלול הבטוח, היה שלום עולם. ומן הצד השני: שלום עולם חדש. הדרך, המעלה, הרכס, הרמות, והאופק. המבט מתרומם לאיטו, מתוך עצמך, אל הדרך. המשמעות, שבעיר הצפופה נעלמת ברקע המואר מדי, כמו הכוכבים, כאן היא ברורה ומובהקת: קדימה! הווילון השלישי שמו התאקלמות. מלאכת ההסתגלות, ההתמצאות וקריאת השטח. ''ברווח שבין הדברים - כוחם'', אמר לאו טסה הוותיק וזהו הווילון הרביעי שמשמעו ההפסקות והחניות, מחסה, שיחות ומפגשים, טעם המזון ואומנות האירוח עם קומץ הקפה שנותר. שלבים אלו הם המסוכנים ביותר בגלל הביטחון העצמי שצברנו. נקודת השוויון של המסלול היא הווילון החמישי של המסע: הבחירה על קו פרשת המים כיצד ואיך להמשיך. מכאן פועל כוח המשיכה של נקודת הסיום שהיא הווילון השישי, ומלאכת הסיום היא ארץ בפני עצמה: דריכות מפנה את מקומה לרווחה ועייפות ומראה הסיום מספר לך כי יצאת החוצה מן החלום או מן המציאות. בחר/י לך. בדרך חזרה מכסה אותנו הווילון השביעי, הפרידה, שכולה עננים. מכונסים בעצמנו, ובגעגוע סתום, שכן מלאכת הזיכרון החדש כבר החלה, אנו שבים הביתה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשאנחנו נבדלים מהנהר בהתבוננותנו, אנחנו בודדים
|
|
|
|
|
|
|
אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים אמר הרקליטוס החכם. אבל אפשר להתבונן בו שוב ושוב משום שבגרנו ואנחנו יכולים. ההתבוננות מאפיינת אותנו כבני אנוש ונותנת בידינו את הבחירה. כשאנחנו נבדלים מהנהר בהתבוננותנו, אנחנו בודדים.
לא פשוט לצאת לדרך כשלאחר זמן רב גם מסתבר, בהקלה מסוימת, שלעולם לא נגיע. אבל ההלך לבדו נושא עימו את קסמה של הדרך שהוא בלתי מובן לזה שמעולם לא יצא אליה. סנופקין הנודד הקטן והבודד עם כובעו המרוט מעמק המומינים יהיה תמיד מושא ההשתוקקות של מומינטרול, משום שהוא מקשיב לליבו. אותו הרקליטוס אמר שהכל זורם, אולי הגיע הזמן להיוולד ולצאת למסע.
בשבוע הבא: אנחנו והמקום
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | איש טאי צ'י צ'ואן, סופר ואמן בוגר בצלאל, מפתח ועוסק בתרפיית זן בשטח פתוח. מחבר הספרים 'הערות זמניות על תנועה' ו'זמן המדבר', תרגם לאחרונה מסינית את כתבי המופת 'טאי צ'י צ'ואן ג'ינג' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
