 |
/images/archive/gallery/909/743.jpg
ghedo, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| לחלומות יש זמן תפוגה. אם תעבירו אותם להקפאה ייתכן שכשהם יופשרו, הם כבר לא יהיו בתוקף. על "זמן בורח" ואנשים שחיים 400 שנה. מיכל גזית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפני כמה שנים פעלה בארץ קבוצה בשם פיזיקל אימורטליטי שדיברה על אמונה בחיי נצח. הייתי בכמה מפגשים שלהם, וקיבלתי שם מתנה שתלווה אותי תמיד. אני לא בטוחה שהם באמת התכוונו ל"נצח", אבל הם ללא ספק התכוונו להתנהלות של חיים כאילו נחיה לפחות עד גיל 400. ראיתי שם אנשים בני שבעים ויותר שיצאו למסעות מסביב לעולם, פצחו בקריירות חדשות, ביחסים חדשים, עברו בתים, יבשות. כי מה זה גיל 70 מתוך 400, רק ההתחלה. והם נראו נפלא, וחיו את החיים במלואם.
 |
| קופצת ראש |
|
יש רגעים שאני נופלת לפחד שמא כל העולם צודק, ורק לי אין פנסיה, משכורת בטוחה או ידיעה איפה בדיוק אהיה בשנה הבאה. מיכל גזית בחרה בחיים של אי ודאות אחרי שהיא הבינה שהוודאות פשוט גומרת לה את החיים |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
אין לי ספק שהתנהלות כזו מאריכה את תוחלת החיים, ובוודאי משפרת את איכותם. כי כשחיים בתחושה שאין טעם, שממילא הכל עוד מעט נגמר, מאבדים את הסיבה לקום בבוקר, וזה קורה גם לאנשים בני שלושים.
תירוצים של גיל וזמן הם מהשכיחים שאני שומעת מאנשים כסיבה לכך שהם לא מממשים את החלומות שלהם; "אני מבוגר מדי", "אני כבר לא צעירה", "הזמן בורח לי מהידיים".
בסדנאות שאני מנחה אני נתקלת בתירוץ הזה כל הזמן, מאנשים בכל הגילאים. היתה אצלי מישהי שבגיל עשרים הסבירה לי שלהיות שחקנית היא כבר לא תוכל. לגרסתה, בכדי לממש את החלום הזה, היא היתה צריכה ללמוד בתלמה ילין ולהיכנס למסלול הרבה יותר מוקדם. היא באמת התכוונה לדברים, והסבירה לי בלהט ובאמונה, שעכשיו, זה כבר באמת אבוד. לשמחתי בסופו של דבר היא נסעה לארה"ב, סיימה את לימודי המשחק, וכיום היא שוב כאן בארץ, בונה את צעדיה הראשונים בעולם המשחק.
אני מכירה מישהי שבגיל 64, לאחר שיצאה לפנסיה ממקום עבודה מסודר, פצחה בקריירה של רקדנית. היא עלתה בפעם הראשונה בחייה על במה והתחילה ללמד ריקוד והיא לגמרי מאושרת. היה אצלי מישהו בן 60 שתמיד רצה להיות שחקן, הוא למד בעברו, אבל מעולם לא מימש את החלום. הייתי סקפטית, אבל עבדתי איתו עם כל הכלים הנהדרים שאני מכירה. עד סוף הסדנה הוא כבר ביקר בכמה אודישנים, בחלקם התקבל, ושיחק בכמה פרסומות, בסרט סטודנטים, ובעוד סרט עלילתי בתפקיד קטן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הזמן טס בכל מקרה, גם כשלא נהנים
|
|
|
 |
|
|
|
התירוץ השני אומר דווקא את ההפך: "זה מוקדם מדי, כשנצא לפנסיה זה יקרה". כי אז אפשר יהיה לעשות דברים פחות "רציניים", לקחת את החיים יותר בקלות. אבל לחלומות יש זמן תפוגה. אם תעבירו אותם להקפאה ייתכן שכשהם יופשרו, הם כבר לא יהיו בתוקף.
ויש כמובן את אלה שמאמינים שבכל מקרה "ייקח המון זמן עד שבאמת יראו תוצאות אז למה בכלל לנסות". ג'וליה קמרון, יוצרת דרך האמן, אומרת בהקשר הזה: "כשאנשים אומרים לי 'אבל את יודעת כמה זמן יעבור עד שאני באמת אדע לנגן בפסנתר'?
אני עונה 'יעבור בדיוק אותו זמן, גם אם לא תדע לנגן בפסנתר".
מכירים את המשפט "הזמן טס כשנהנים"?, אז האמת היא שהוא טס בכל מקרה, גם כשלא נהנים.
ב"מלכוד 22" היה מישהו שמאוד מאוד אהב את החיים. לכן הוא שעמם את עצמו, בכדי שהזמן יעבור לו לאט יותר, שלא ייגמר. אבל בחיים עצמם הזמן ממשיך לזוז בקצב שלו, כל הזמן, לא מתחשב בכלום. ואין לנו ברירה אלא להתאים את עצמנו אליו, לרתום אותו לטובתנו, ולהטעין אותו, בדברים שבאמת עושים לנו כייף.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה עושים עם "זמן בורח"?
|
|
|
|
|
|
|
תירוץ נוסף ומוכר בענייני זמן הוא "הימים חולפים ואני לא מספיק לעשות כלום". כלי נפלא לעבודה עם "זמן בורח" הוא רשימות של מטרות (להבדיל ממטלות, סמנטי, אבל חשוב). כלי פשוט ויעיל מאין כמוהו.
בעיני נכון ליצור מטרות לעשר שנים, לשנה, לחודש, לשבוע, וליום. כדאי שהן יהיו ריאליות, אבל יחד עם זאת, כאלה שמגביהות את הציפיות, ומרגשות. נפלא בעיני לגייס תמיכה של חברים שאיתם אפשר אחת לשבוע לבחון מה התקדם. כשיש "שעונים מעוררים" כאלה, אנשים שאנחנו יודעים שיש לנו כלפיהם מחויבות דיווח, זה בהחלט עשוי לגרום לכך שהדברים אכן יקרו בתוך שבוע.
ברשימה עצמה אני מציעה דווקא להדגיש את מה שכבר נעשה, להבדיל מהדרך המקובלת של מחיקה. כך אנחנו מדגישים את ההצלחות שלנו, וגדלים איתן, וזה מגדיל את האמביציה ליצור עוד ועוד.
דד ליין הוא בעיני חסם זמן, שיש לו שימושים מצוינים אם לומדים להתיידד איתו. אני באופן אישי מכירה שני אנשים שלעולם אינם מגיעים לדד ליין. הדד ליין הוא האויב הכי גדול מבחינתם.
יש לי חברה שמסיימת את העבודות שלה הכי מהר שהיא יכולה, קצת אחרי שהן מגיעות. היא אומרת שכך היא שקטה ורגועה, ו"שום דבר לא יושב לה על הראש". היא אחת הנשים העמוסות והמצליחות בארץ, והיא תמיד במרחק של ימים או שבועות מהדד ליין האמיתי. היא כזו שעונה על מיילים ברגע שהם מגיעים ומטפלת בכל פרוייקט ברגע שהוא קורה. המושג אחר כך כמעט ולא קיים אצלה. יכולת מעוררת הערצה בעיני, וההישגים שלה מדברים בעד עצמם.
אבל היא פרח נדיר. רוב האנשים שאני מכירה, ואני בתוכם, נכנסים לאקטיביות אמיתית רק לקראת הסוף. הדד ליין עבורי הוא נקודה מבורכת שאליה נאספים הכוחות והמרץ. שם זה חייב לקרות, אין יותר ברירות. סימון נקודת הסיום מוציא ממני את המיטב, בזמן קצר.
התקופה שקודמת לדד ליין יכולה להיות סיוט מתמשך, בייחוד אם היא מלווה ברגשי אשמה, תחושה של בזבוז זמן, תסכול והלקאה עצמית. ההכרה בעובדה שהזמן שקודם לדד ליין יכול להיות זמן איכות של התארגנות פנימית לימדה אותי ליהנות מכל החופש הגדול (תמיד שמרתי את שיעורי הבית של החופש ליומיים האחרונים). אני יודעת שביומיים האחרונים זה יקרה, ווזה יהיה הכי טוב שיכול להיות. חבל רק שלמדתי את זה הרבה אחרי שנגמרו החופשים הגדולים של בתי הספר.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מנחת סדנאות 'דרך האמן' לפיתוח וביטוי היצירתיות, עיתונאית ויועצת פסיכו אסטרולוגית.
| | | | |
|
|
|
|
|
|
|
