 |
/images/archive/gallery/920/365.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
| עולם ומלואו / בשבע עשרה הברות / זהו שיר הייקו. דוד מיכאלי על אמנות השירה הקצרה בעולם |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
"מעט מאוד דברים יכולים לקרות לעם שיהיו חשובים יותר מאשר גילוי צורה חדשה של שירה".
(ט.ס. אליוט)
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
|
1.
|
|
|
|
|
|
|
הייקו הוא תבנית שיר יפנית המורכבת משלוש שורות: בשורה הראשונה חמש הברות, בשורה השנייה שבע הברות ובשורה השלישית שוב, חמש הברות. בסך הכל - שבע עשרה הברות בלבד. זוהי מסגרת קפדנית, בעלת היסטוריה לפעמים מכובדת ולפעמים פרועה, ובמסגרת הזאת מוצגת תמונת מצב.
כדי להיכנס לעניין ניקח מצלמה קטנה ונעשה סדרה של שלוש תמונות רגילות בתכלית, למשל: כפית על השולחן, כוס קפה שהתהפכה, המכנסיים הרטובים. או למשל: השמש שוקעת בחוף תל אביב, שורת הכיסאות על הטיילת ומלון דן מאחור. לפנינו סדרה של שלוש תמונות. לכל תמונה יש משמעות אך כאשר אנחנו מתבוננים בסדרה, יש משמעות גם ליחס שבין תמונה לתמונה. למשל:
שמש שוקעת
שורת כסאות ריקים
בית מלון
אנחנו יכולים להחליף את סדר התמונות כמו בלוטו של ילדים למשל:
שורת כסאות ריקים
שמש שוקעת
בית מלון
או:
שורת כסאות ריקים
בית מלון
שמש שוקעת
אבל דווקא בהנחה הראשונית של התמונות, שהיא
שמש שוקעת
שורת כיסאות ריקים
בית מלון
פורחת איזו משמעות מעבר לתמונות. אה! יש לנו סיפור! וההקשרים הנובעים הם:
שמש שוקעת - כמצב של סיום, שורת כיסאות ריקים - כלומר כולם הלכו, ובית מלון - אירוח לזמן קצוב.
פשוט, לא?
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/920/120.jpg
טמפורלטה, cc-by |
|
|
|
|
|
|
|
|
2.
|
|
|
|
|
|
|
אבל התמונה על החוף, הרבדים הנוספים של סוף היום ותחילת הלילה, כלומר בין הזמנים, כמו "צ'ק אין" ו"צ'ק אאוט", תחושת הסיום והכיסאות הריקים, ובית המלון המתפקד כשעון חול של זמני אירוח, בתשלום כמובן, השמש כסקאלה עולמית של הזמן - כל אלה יוצרים אצלנו אמירה על החיים, על עצמנו, ועל מקומנו כאן. וזה גדול! זאת אמירה ענקית ביחס לתמונות כל כך קטנות. אבל, עובדה היא שזה קורה. והאמירה הענקית הזאת באה לידי מיצוי בזק באנחה הקטנה הזאת: אה!
מי אומר את ה"אה!"? האמן המתרשם. ומי עוד? הקורא, וזאת בתנאי שהאמן הצליח ליצור באמצעיו המוגבלים את התחושה. "אני מרגיש, ובכן, אני קיים!" אומר האמן ומנסח את תחושתו המופיעה לפתע. "אני מרגיש, אני קיים!" אומר הקורא כאשר זיכרון תחושתו מקבל ניסוח לפתע. ומיד עולה שוב שאון הקיום לאחר שהעולם נמוג לרגע קט.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3.
|
|
|
|
|
|
|
עלה מנצנץ
ממטרה מבדרת
זנב בשמש
כמובן שהאמן המצלם באופן אקראי מובל על ידי מצב רוחו באותו הרגע. זה אשר מצלם את מכולת הזבל למשל, יכול להתרכז בפתח המכולה, במכולה עצמה, בחתולים שליד המכולה, בעץ הנוגע במכולה וכמובן בזבל. אם הוא זחוח ונינוח, אולי יבחר את החתול המנמנם. אם הוא נרגז ומתוח, אולי יבחר (באקראי, באקראי…) את הפתח הפעור של המכולה. ואם, ואם, ואם... אבל כאשר נחבר את התמונות הרי לפנינו סיפור. וסיפור יש לערוך. אז אנחנו משחקים עם התמונות, והסיפור שבו נחשפת משמעות ואווירה ותחושה מוחלטים, הוא הסיפור הנכון. ועלינו לזכור: מוחלט אינו חייב להיות ברור. כלל וכלל לא. למעשה, אמירה ברורה לגמרי אינה משאירה לנו את ההשתתפות והריגוש, אלא רק את הצפייה. לא כדאי לחשוף הכל, אה?
עכשיו ללא המצלמה הקטנה, אנחנו מצלמים בעיני רוחנו, ממסגרים את הרשמים הנראים, המוחשים או הנשמעים של החיים, הזמן והנופים המשתנים סביבנו, תמיד בפשטות, ובונים את הסיפור. אנו הקוראים, אנו הצופים בתערוכת מצבים. האם הצלם הצליח לעורר בנו משהו? האם מרחפת רוח מעל שבע עשרה ההברות?
ראי על הקיר
מתג החשמל מורם
דלת נפתחת
שלושה עצמים. אבל אילו יחסים! הה! האם זהו ראי הקסם, האם המתג מדליק את הראי, האם הדלת נפתחת בראי, האם הדלת נפתחת בחדר, האם המתג יפתח את הדלת, האם הראי הוא הדלת, מי בא, מי יוצא, האם, האם, סוף סוף… כל כמיהתנו לעולם חדש, לסוד נסתר, לגוף נאהב, ליכולת לנסוע בין העולמות עולה מבין השורות.
שלוש תמונות - תערוכה.
מה שמה של התערוכה? השיר.
הייקו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
4.
|
|
|
|
|
|
|
כשלימדתי פעם עיצוב וציור מצאתי את ההייקו היפני ככלי מושלם על מנת ללמד ביטוי מרוכז ללא עודפים טפלים, לבטא רגש אישי ופרטי ללא מסננים תרבותיים וחברתיים וכמו כן את היכולת לערוך סדר עניינים. דיבור פשוט היוצר שירה, לוכד ומבטא משמעות ורוח דרך פורמט מצומצם. לאחר הצעדים הראשונים של כתיבת הייקו שבהם התנסינו בניפוי הטפל ולכידה של הרגע עצמו, נתבונן בתוצאה: מהי הרוח?
ראשה הצחור
שותתת ריח מתוק
חבצלת החוף
ההרגשה מופיעה כצליל על והיא אחד מסימני האיכות של הביטוי. מינוח הודי בן מאות שנים הוא ''ראזה'' והוא מגדיר תחושה זו כתוצאה ממשית הנדרשת כמטרה מהיוצר ומהיצירה. כל עבודת היצירה מכוונת לכך כמנסחת תחושה. ישנן שתי דרכים למצוא את ה''ראזה''. האחת היא בבנייה מודעת על מנת להשיג את המטרה. השנייה, והיא מתאימה יותר לענייננו, היא לכידת הרגע עצמו ללא כוונות מיותרות. אז בהתבוננות חוזרת ניווכח מיד האם אור נסתר זה של התחושה מופיע או אינו מופיע.
שתי דרכים אלו הן הוויכוח, הנצחי כמעט, אודות הדרך להארה. ליטוש ושינון עד הרגע שבו נופל המסך או הליכה סקרנית בדרכך עד אשר תמצא את עצמך ''במקרה'' מצדו השני של המסך. מבחינה זו ההייקו תואם את פריצותיו של הזן. הייה ריק. לך ישר. ראה. ראה.
המצבים עצמם באים משדות שונים של האחד ההווה סביבנו שיש להבחין ביניהם בבירור: סביבה, גוף, יחסים. אלו שדות יסודיים. עליהם נבנים וצומחים שדות על גבי שדות היוצרים במורכבות מופלאה את עולם התופעות או החלום. זהו המסך שדרכו צריך לפרוץ. אין שום סיבה לבטלו, גם אין אפשרות, אולם עינו הנוקבת של היוצר נחה לרגע על דבר משותף לכל. זהו רגע חסר אינטרסים ומשום כך הוא חסר תועלת במהותו. אז יכולה, במבט המשותף, להיווצר אחווה, ועימה כצליל-על קורטוב של עצב על העובדה שמבטנו, מה שאנחנו רואים, ואנו עצמנו, כולנו כה רגעיים.
לשירים יש כיוונים. ממני אל עלה הצף במי שלולית. משיח התבלין וריחו הנישא אלי. מבטי נמשך לשמשת מכונית, השתקפות אור ניתזת מולי. בהתאמה, אני קורא את השיר, השיר מדבר אלי, אני מתעמת עם השיר וגם, השיר הוא אני. שלושת חלקי השיר מרכיבים שאלה נסתרת והנחה עם מסקנה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/920/121.jpg
פריחת הדובדבן.  |
|
|
|
|
|
|
|
|
5.
|
|
|
|
|
|
|
ביפן מולדת ההייקו נדרשו הכללים הבאים: מספר הברות מדויק, אזכור של אחד מזמני השנה שהם: האביב, הקיץ, הסתיו והחורף, על ידי ייצוג של שם או דימוי, ואם אפשר, תמונת טבע. כל אלו היו חלק מדופק החיים היפני. עם יד על הלב, לכתוב הייקו בשפה זרה זה לשחק ב''כאילו''. המבנה ההברתי החד של היפנית, המצלול, המרווחים ותודעת הזן המושרשת, כל אלו הם כלים שאופייניים ליפנית ואינם בנמצא בעברית. אבל אני רוצה להאמין שרוח הדברים אכן חולפת בתוך צורות שונות ומשתנות, ואני אוהב לשחק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
6.
|
|
|
|
|
|
|
הדייר עזב
בין סלעי הגבעה
מוטל שריון צב
ההברות הספורות בקפדנות של ההייקו מרחפות מעל לתהום של תפיסת הדאו, שהמשורר האמיתי רואה אותה בבירור. הרואה רואה את הריק ואת החומר כאחד, ומבין את יחסי הגומלין התמידיים ביניהם, בזרימה ובהתמרה, בצמיחה וקמילה, כשירה שהוא אחד מחומריה, מושאיה ומשורריה.
ניתז בשמחה
צליל האסלה הזהוב
בבוקר אביב
דאו, הדרך או הנתיב, הכיוון, המוחלט או הקבוע או התמידי, החוק, הטבע, העיקרון העילאי, אוֹפֶן, אוֹרַח. התהוות שאין לנו אפשרות של בעלות עליה, היבט אלוקי שהיה הווה ויהיה והדרך לגשת אליו היא להיות, לקבל ואפילו לגחך; הכל יחדיו מתכנס לחיוכו הפנימי של היוצר שנעלם. זהו זן, ושורשו של הזן הוא אכן הדאו, והייקו וכל שירה אמיתית, היא כולם כאחד. חמלה ופגישה, יופי, נס, נשגב ושמימי. עולם שלם ברגע פרטי.
הסתמי נשגב
דרך חלונות עיניו
של המשורר
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
7.
|
|
|
|
|
|
|
כמו הסושי והמצלמה הדיגיטלית הפך ההייקו לביטוי אמנות בינלאומי הנכתב בשפות רבות ומתאים באופן מושלם לתקשורת הרשתית והסלולרית, בפורמט של אימיילים ומסרונים. כמובן, לא נפקד גם מקומן של הודעות לקוניות של המדיה הטכנולוגית, המעוררות בנו פרץ רגשות עז:
חשבונך חסום
אנא פנה לסניף שלך
תודה ושלום
.
יישום לא חוקי
התקשר בבקשה
לספק שלך
אפשר לומר עליו, על ההייקו, שהוא פשוט המתין שלוש מאות שנים לטכנולוגיה המתאימה, והנה זה בא, באמפליטודה מרהיבה משירה צרופה עם דימויי טבע, אל גלגול ויראלי של סלנג אורבני ופלסטיקי מקודד, שבתורו ימריא כנראה למרחב פואטי חדש.
ועם כל המשחקים, ההתפתחויות, הגרסאות, העיבודים והניסיונות, בסופו של דבר כפי שקבעה מסורתית, במחיאת כף יד אחת, גרטרוד סטיין:
שושנה
היא שושנה
היא שושנה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| דוד מיכאלי
| /images/archive/gallery/296/527.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לכתוב, בלוג לתרבות וספרות של דוד מיכאלי
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | איש טאי צ'י צ'ואן, סופר ואמן בוגר בצלאל, מפתח ועוסק בתרפיית זן בשטח פתוח. מחבר הספרים 'הערות זמניות על תנועה', 'זמן המדבר' ו'סיפרים על גבריות וזיכרון'. תרגם מסינית את כתבי המופת 'טאי צ'י צ'ואן ג'ינג' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
