 |
/images/archive/gallery/920/529.jpg מכת צפרדעים
Yoko , cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| הדם הוא היצר, הצפרדע היא הפחד, הכינים הן ההיאחזות באגו: ערן גולדשטיין נותן פירוש תודעתי לעשרת המכות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפני מספר שנים זכינו במסגרת המשפחה לחוויה אנתרופולוגית. סבא עזרא, זקן השבט, ערך את סדר הפסח בביתנו ביד רמה. כשהגיע לקריאת מכות מצרים עצר ופנה אליי בדרמטיות: "עכשיו לך תביא קערה"! לנוכח המקצועיות שהפגין ושליטתו בפרטים, קמתי ללא היסוס, הלכתי למטבח, ובחרתי את הקערה החביבה עלינו, זו שליוותה אותנו כזוג עוד מתחילת דרכנו, קערה מצוירת ביד אומן שנרכשה באחד האיים ביוון.
 |
| הקפיצה הגדולה |
כדי שיקרה נס, ונצא מעבדות לחירות, נחוצים שניים: אלוהים שמאפשר את השינוי, ואדם שמוכן לקחת סיכון. אדם שקופץ בעיניים עצומות, ואלוהים שתופס אותו. תומר פרסיקו מספר ביציאת ממצרים
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
אבו עזרא מזג יין אדום לקערה וביקש מכולנו לקום ולהתרחק משולחן הסדר בשעה שהוא עורך את הטקס. "איזה טקס, מה טקס" שאלנו, "די, היסה אותנו אבו עזרא, כולם יודעים עוד מעיראק שמכות מצרים זה קללה ואסור להיות ליד מי שעושה את הטקס - ובעיקר לא הילדים". הסתכלנו אחד על השני מחויכים ועשינו כדבריו. מהצד - אך ממרחק בטוח - ראינו כיצד הוא טובל את אצבעותיו ביין, קורא בקול גדול: "דם, צפרדע כינים..." ומתיז תוך כדי מן היין על צלחת. ואז, באקט עליו ידובר עוד שנים במשפחתנו, לקח את הקערה עם היין, יצא למרפסת, ומבלי לבדוק אם יש מישהו למטה, העיף את הקערה האהובה החוצה - שכה יהיה לי טוב!
מזועזעים מהמעמד ומאובדן הקערה, חזרנו שקטים לשולחן הסדר והריני מעיד כאן כי לראשונה בחיינו הצלחנו באותו ערב מוזר לקרוא את האגדה מתחילתה ועד סופה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מכה מתחת לאחיזה
|
|
|
 |
|
|
|
באופן מסורתי נתפסות מכות מצרים כפשוטן - כקרב הקוסמים הגדול ביותר בהיסטוריה המסופוטמית, בין משה איש האלוהים ובין חרטומי מצרים ולכן טבעי שידבקו בו מנהגים ומסורות שונות כדוגמת הסיפור לעיל. אך לכל פשט יש דרש, ובפרשנות הרואה בתורה מחזה פסיכולוגי בו מוצג מאבק בין כוחות האור בתודעה ובין כוחות החושך, בדמויות - ייצוגים תודעתיים ובנוף הקדום ביטוי להלכי רוח שונים, מסמל קרב הקוסמים דבר מה שונה בתכלית: את הכוח הרב שיש להפעיל כנגד מנגנון האחיזה המשוכלל של התודעה באבני הבניין של ה"אני" - בדימוי העצמי, בהרגלי התגובה, באמונות הפנימיות, בחוויות. שצברה...
ה"אני" הוא לא אחר מעולמנו הפנימי המוכר - אי של ביטחון בים החיים הכאוטי. בניית ה"אני" ושימורו היא העיסוק העיקרי בחיינו. עיסוק יומיומי, משעבד, השואב את כל כוחנו ומרצנו.
במחזה המקראי "מצרים" היא הביטוי להלך הרוח המאפיין אדם שהוא עבד לבניית ה"אני". את הלך הרוח הזה מאפיינת מעין בועה העוטפת את התודעה. בועה זו, המכונה בפי הרבי נחמן מברסלב "עיבור המוחין", מרחיקה את האדם מעצמו ומהשפע האלוהי, ולא מאפשרת לו לשקול את תוצאותיהן העתידיות של בחירותיו.
המילה "מצרים" מביעה באורח מופלא את רעיון הבועה. בכדי לצאת ממצרים, טוען הסופר המקראי, צריכים להבשיל מספר תנאים:
הראשון, על האדם להגיע לנקודת רוויה ביחס לשעבודו הממושך
לבניית ה"אני" ככתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבדה" (שמות ב, כג).
השני, על האדם להביע את סבלו בצעקה. צעקה (מטפורית) מעומק הלב שתכליתה לקרוע את הבועה התודעתית בה הוא נתון ככתוב: "ויזעקו [בני ישראל] ותעל שועתם אל האלוהים מן העבדה" (שמות ב, כג).
השלישי, באדם צריכה להתגבש ראיית אמת, ראיית המציאות כפי שהיא ככתוב: "וישמע אלוהים [אלוהים, המגלם במחזה המקראי את מבט האמת של התודעה] את נאקתם... וירא אלוהים את בני ישראל וידע אלוהים" (שמות ב, כד-כה).
ואחרון, זריחתו של קול חדש בשמי התודעה, קולו של לוחם הצדק והחופש - קולו של משה - זה שאינו מוכן להיכנע עוד לתכתיבי היצר (פרעה) ושאינו פוחד להתייצב מולו ולדרוש בתוקף: "שלח את עמי"!
מורי היקר למדיטציה הנזיר עופר עדי ניסה בזמנו להמחיש לי את מנגנון האחיזה תוך שהוא לופת בעוצמה בכף ידו הימנית את האצבע המורה בידו השמאלית: "מנגנון האחיזה כל כך חזק ועיקש טען, שבכל פעם שאני מצליח לשחרר אצבע אחת ופונה לשחרר את הבאה אחריה, חוזרת הראשונה ונאחזת שוב... זאת הסיבה, הוסיף, מדוע כל כך קשה להיפטר מהרגלי חיינו, מאמונותינו הפנימיות, מהדימוי העצמי, וזאת גם הסיבה העיקרית לסבל האנושי".
בדיוק כנגד מנגנון זה, כך בעיניי, פועלות מכות מצרים. תכליתן להכות בשורש ההתניה, ללא רחם, בהתמדה, בתחושת שליחות, עד לשחרור המיוחל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עשר מכות כנגד עשר התניות
|
|
|
|
|
|
|
דם
המכה הראשונה היא כנגד הנפש היצרית, הנאחזת, העסוקה כל העת בבניית ה"אני" ובשימורו. הרבי נחמן מברסלב אומר כי "הדם הוא הנפש" (ליקוטי מוהר"ן לז, ו) ומוסיף: "כי כל עוד היצר בתוקף באים [על האדם] ביזיונות ושפיכות דמים!
צפרדע
המכה השנייה היא כנגד הפחד השורשי הרוחש בלב האדם, הפחד שהנו הסיבה הישירה לקושי בשחרור האחיזה מאבני הבניין של ה"אני". רש"י מפרש צפרדע כמילה הבנויה משניים: ציפור ודעה. אינני רוצה להטריחכם בדרך ההוכחה ולכן אפנה אל הרעיון המרכזי בפרשנותו: הציפור מסמלת את היראה - הפחד השורשי הרוחש בלב האדם. הפחד המפעיל את הדחף - היצר. על פי רש"י במסעו הרוחני של האדם עליו לבטל את כל פחדיו הארציים עד שישיג דעת - הכרת התורה בלבבו, או אז בסופו של מסע יתיירא אלא מהשם יתברך לבדו.
כינים
המכה השלישית היא כנגד עוצמת האחיזה של התודעה. אציין כי לא מצאתי בכתובים סימוכין לדברי. אך בסגנון חופשי ניתן לומר כי הכינים ניזונות מן הדם, הן עיקשות ודבקות בבשר בעוצמה "קרצייתית" מעוררת כבוד. מי כמו הכינים בעולם החי יכול לבטא טוב יותר את מנגנון האחיזה ב"אני"?
ערוב
המכה הרביעית היא כנגד עיבור המוחין או הבערות (בסיקול אותיות ערוב) - אותה בועה מטאפורית העוטפת את התודעה היצרית, הנאחזת, הלא מודעת, הרחוקה כמרחק הגלות מהשפע האלוהי - מן המציאות כפי שהיא.
דבר
המכה החמישית היא כנגד "עקמומיות הלב". הרבי נחמן מדגיש בהגותו שוב ושוב את חשיבות הדיוק בדיבור - המעיד יותר מכל על הלך נפשו של האדם. בראייה זו, כאשר הנפש יצרית ונאחזת, הדיבור הבוקע מן הפה הנו קולו של היצר - קולה של עקמומיות הלב. וכאשר הנפש רגועה וישרה עם האל, אזי הדיבור הבוקע מן הפה הנו קול האמת והחוכמה ככתוב: "פי ידבר חכמות". (ליקוטי מוהר"ן ה. ג)
שחין
המכה השישית היא כנגד צרות העין שכופה עלינו האחיזה ב"אני". האדם, שהנו עבד ליצרו, רואה עצמו כמרכז היקום כאילו אין עוד מלבדו! ככזה, עינו צרה באחר.כידוע, לקתה מרים בשחין - צרעת (צרות עין) לאחר שעינה הייתה צרה בציפורה אשת משה אחיה.
ברד
המכה השביעית היא כנגד הקיפאון - הקיבעון שכופה עלינו האחיזה ב"אני". ה"אני" הוא עולמנו הפנימי המוכר, אך הוא גם העולם היחיד הנגלה לעינינו. מסיבה זו אנו מקובעים בהרגלינו, באמונותינו הפנימיות, בדימויים בהם אנו אוחזים. על כך אמרה רחל המשוררת ולא יוסיף: "צר עולמי כעולם נמלה".
ארבה
המכה השמינית היא כנגד הסבל האינסופי שכופה העבדות ל"אני". לאחר חטאו של אדם הראשון נאמר לחוה: "הרבה ארבה עצבונך והרונך..." (בראשית ג, טז).
חושך
המכה התשיעית היא כנגד הכוח המדמה. חושך לשון כחש - שקר. הכוח המדמה באמצעותו אנחנו יוצרים בראשנו סרטים, דמיונות שווא ומתרחקים אגב כך ממציאות אמת - מרגע ההווה.
מכת בכורות
המכה העשירית, בעיניי, היא כנגד ההתניות הבכורות, השורשיות ביותר, הנטועות בתודעה, אותן אמונות פנימיות העוברות כמטען גנטי מדור לדור ומעצבות את אחיזותיה ובחירותיה של התודעה:
הפליא לבודד אמונות אלו הבודהא בדרשתו הראשונה ואלו הן: האמונה בצורך להשיג את מושאי החושים, האמונה בקיומו של "אני" קבוע ונצחי. האמונה כי פרק החיים הנוכחי הנו סופי, כלומר מתחיל ביום לידתנו ומסתיים ביום מותנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא רק פעם בשנה
|
|
|
|
|
|
|
תורת ישראל במהותה מקדשת את הזמן. לפי תפיסה זו, חגי ומועדי ישראל כמוהם כעתות בהן נפתחת התודעה לשינוי. חג הפסח, יותר מכל, מבטא את נכונותה של התודעה להשתחרר משלל אחיזותיה - אלו שהחמיצו בה במהלך השנים ודבקו בין כתליה.
אם נדע להאיר את טבעה של התודעה ואת מנגנון האחיזה, ולא רק פעם אחת בשנה בין פולקע לחזרת, אלא יום ביומו, ונפעל כמשה, בנחישות, נצליח גם אנחנו לצאת מצרות עולמנו ככתוב: "... ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים... וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש..." (שמות ג, ז-ח).
חג שמח.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מטפל ברפואה סינית, עוסק בהוראת הדהרמה, מחבר הספר "ובחרת בחיים - מדריך ידידותי לעבודה עם סבל | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
