 |
/images/archive/gallery/922/859.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
| מתי בן אדם לומד להשתעמם לראשונה בחייו? בבית ספר. למדנו להסתגל אל השעמום ולחיות בו כסביבת התרבות הטבעית שלנו - בלי לדעת אפילו מה מעניין אותנו. יונתן לוי
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
1.
|
|
|
 |
|
|
|
מתי בן אדם לומד להשתעמם לראשונה בחייו, להשתעמם באמת וכמו שצריך? בבית ספר כמובן. עד אז הוא לא מכיר את הרגש הזה בכלל. אבל מושיבים אותו בכיתה תחת איומים, אף אחד לא מתעניין בו, מדברים על דברים שלא חשובים לו. בקצרה: מאלפים אותו להשתעמם. מתי יודעים שהאילוף מצליח? כשהוא חוזר הביתה ומיישם את מה שלמד בכיתה: משתעמם (שהרי המדיום הוא המסר). כך בבית ספר לאט לאט שוחקים את האינסטינקט הטבעי של הילד לעשות מה שמעניין אותו, ולבסוף הוא לא תמיד יודע מה מעניין אותו.
כזכור לכולנו, האווירה הרגשית הכללית בכיתה היא של חוסר עניין: המורים בכלל לא רוצים להיות שם, לא רוצים ללמד מה שהם מלמדים; השיעור לא נבנה בכלל על סמך עניין שצומח באופן אורגני ורלוונטי מהכיתה, כי אם בהתאם לתכנית ולוח זמנים שנרקחה בידי מומחים מטעם המפלגה השלטת במשרד החינוך. כאמור, חוסר ההקשבה המוחלט לסקרנות הטבעית של הילדים, כקבוצה וכאינדיבידואלים, מוטמע במידה מסוימת גם ביחס של הילדים כלפי עצמם; יש לי השערה שהמצב המעורפל שבו נמצאים כל כך הרבה אנשים, שלא יודעים מה הם רוצים - הוא תולדה של אותו חינוך להשתעממות מימי בית הספר.
הנוקשות הגופנית משחקת כאן תפקיד גדול. שעמום הוא רגש ששייך לאנשים שלא זזים - אלה שצריכים להקשיב בשקט לאחרים, לקרוא עד הסוף משהו לאוניברסיטה או לראות סרט כי זו הדרך הטובה ביותר לשכוח את היום. הגוף אינו אמור להשתעמם, ואם היו מניחים לו הוא כבר היה מוצא משהו מרענן, יוצא לטייל, מטפס, משחק. זה מה שקורה בכיתה: ארבעים תלמידים עייפים, שחוקים, עצבניים, נטולי כוח - משתחררים כקפיץ מרגע שהשיעור נגמר עם חיוניות מחודשת. אשרי הנעורים. אבל עם השנים, כשאנחנו כובלים את גופנו במשך שעות לטובת פעילות מנטלית ריקה מתוכן, שלא נוגעת בפנימיותנו, אנחנו חונכים את עצמנו למסדר השעמום, וגם הגוף מסתגל להוויה בלתי-מכווננת.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/922/808.jpg
חינוך להשתעממות צ'אקפ, cc-by |
צ'אקפ, cc-by |
חינוך להשתעממות |
|
|
|
|
|
|
|
2.
|
|
|
|
|
|
|
אין דבר מיותר בנפש, כולל שעמום. אלא ששעמום אמור להיות חוש. יש סוגים שונים של שעמום, וביניהם הבדלים דקים ומעודנים, שמגלים לנו את טיבו של דבר: יש ניחוח מסוים לדברים חלולים, בנאליים; יש ריח של פטפטנות; יש שעמום אופייני לשכלתנות, ויש סוג של שעמום שמתעורר כתוצאה מבזבוז זמן; יש שעמום של דברים שהיו מעניינים פעם אבל כבר סר טעמם, ויש שעמום שמופק מהקשבה לדברים שחוקים וחסרי מעוף. כשאני, למשל, מסייר בגלריה עכשווית, מציף אותי בדרך כלל שלל ססגוני של שעמום מסוגים שונים.
שעמום אמור להיות חוש אזהרה מפני מצבים ופעילויות חסרות חיים, מנותקות ממהות. כמו במקרה של הרבה אינסטינקטים אחרים, למדנו לא לבטוח בהם, ובמקום להתרחק מהדבר המשעמם, חסר החיים - ממש כמו שמתרחקים מנבלה - למדנו להסתגל אליו, ולחיות בתוך שעמום כסביבת התרבות הטבעית שלנו. למעשה, ההשתעממות של אדם מעצמו היא סימן אזהרה שהוא אינו קשוב ללבו, לגופו או לנשמתו.
בכל שעמום יש תסכול: אנחנו רוצים לעשות דבר אחד אבל עושים דבר אחר. בכל רגע שבו המצוי נוגד את הרצוי נוצר מתח ואיבוד אנרגיה, אובדן חיות. מה שמתחיל ככפייה פשוטה, חיצונית, מטעם המורים או המשפחה, מוכפל עשרת מונים כשאדם מחליט מ"רצונו" שלו ללכת לאוניברסיטה, ומאות מונים כשהוא מתחיל לעבוד. אז הנוגש, שתחילה היה חיצוני וקל יותר להתנער ממנו, נעשה פנימי. אנחנו מכוונים את עצמנו אל מצב קיומי ממית, כשברקע מרחפת איזו ערגה למשהו אחר, לא ברור, כמו מעין חידה מטרידה שכבר אין אפילו כוח לפתור.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3.
|
|
|
|
|
|
|
אני בטוח שהרבה גולשים מכירים את השלב הזה - שעמום המחץ - עוברים בין אתר מוכר לאתר מוכר אחר, בתודעה משועממת להפליא, כשהעיניים והמחשבה נתפסים על צורות הריגוש הגסות והבסיסיות ביותר. הצורך בריגושים גסים נובע אף הוא מחוסר שימוש בגוף. הגוף הוא שאמור לחוות תחושות חומריות, מוצקות, ועזות יותר, אך כשהוא כבול - בשל תהליכי אילוף חברתיים קלוקלים - הצורך הלגיטימי בתחושה העזה מודחק מעלה, אל התחום הנפשי-מחשבתי. בדומה לאגרסיביות/אפאתיה שמתפתחות אצל חיות בכלובים, כשהנפש האנושית מחפשת לחוות את מה שנמנע מהגוף, מתקבלות מאליהן צורות הבידור הגסות והאלימות לצורותיה: חדשות, דעות, סרטי פעולה ופורנוגרפיה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/914/167.jpg
תודעה משועממת צריכה ריגוש גס Maarten ter Keurs, cc-by |
Maarten ter Keurs, cc-b |
תודעה משועממת צריכה ריגוש גס |
|
|
|
|
|
|
|
4.
|
|
|
|
|
|
|
האם אפשר להשתחרר מזה? האם ניתן לפרוץ את הוויית השעמום? ייתכן. אין ספק שקשב והתעדנות של תשומת הלב הם התנאים שמאפשרים לנפש למצוא עניין בכל רגע ורגע בחיים. מי שמצליח לטפח את אלה - אשריו. הסטטיסטיקה, בכל אופן, לרעתנו: אם נסתכל בפניהם של אנשים מבוגרים יותר נגלה שלעתים קרובות לא מתרחש תהליך שחרור מהשעמום, כי אם העמקה הולכת וגוברת בתוך דפוסי החיים השגרתיים, עם ההרגלים המתגבשים של רגש ומחשבה דלי-אנרגיה, התניות וחרדות של פרנסה, משפחה ופנסיה; מאוד קשה להפסיק לעשות משהו, גם אם אתה שונא אותו, אחרי שעשית אותו שנים רבות - ושעמום, בסופו של דבר, הוא סוג של התמכרות שלא פשוט להיגמל ממנה. אבל מי שרוצה לחיות, כדאי שינסה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
